האם מודיעין טוב יותר, הכנה טובה יותר של החיילים, או ציוד
נוסף היו יכולים לשנות את תמונת המשט האומלל שבאה אלינו מחופי טורקיה? הרבה חושבים
שכן. אולם התשובה לכך היא לא! את הסיבות לכשל הטיפול במשט לא תוכל אף וועדת חקירה
לחשוף, כי הוועדה כמו מנהיגי ישראל עד עתה, מוּנָעִים כולם מכוחו של
"מפעל" – "המפעל הציוני".

כבר יותר משישים שנה העומדים בראש המדינה מתפקדים
כמנהלי מפעל – מפעל גדול, גדול מאוד! כמנהלים טובים הם דואגים כי הפרויקטים אותם
יוזמת ומקדמת המדינה אכן יצאו אל הפועל, שיישאו רווחים ואף יקדמו מטרות איכותיות.
כיוון שה"מפעל הציוני" הוא אכן עצום בגודלו, הוא גם קשור בקשרים אדוקים
עם "מדינות מפעל" רבות אחרות. דאגתם של מנהלי המפעל היא על כן, לקיים
קשרי ניהול טובים עם שאר המדינות.

פה מתחיל ונגמר הכשל!

מדינת ישראל לא אמורה להיות מפעל כלכלי, חברתי,
התיישבותי או אפילו מדיני. המפעלים של מדינת ישראל אמורים להיגזר כולם מן החזון ומתוך
ייעודיה. גם אם הרבה מהמדינות הנמצאות עימנו בקשרים, הפכו אף הם עם הזמן להיות
"מדינות מפעל", גרעין המדינות המתנגד לנו מונע כמעט רק מכוח החזון.
העומדים בראשם קובעים את צעדיהם מתוך אותו יעוד העומד תמיד אל מול עיניהם והם אינם
מושפעים כמעט במאום מפגיעה במפעלי ארצותיהם.

כל ניסיון של מנהל, ויהיה הטוב ביותר להתאים את צעדיו
לצעדי בעל החזון המונע מכוח ייעודו, נידון לכישלון. תפיסת העולם, סדר הקדימויות,
יכולת ההכלה והעמידה בלחצים, אצל בעל החזון הם ברמה שונה לגמרי. למנהל ולו
הכישרוני ביותר אין סיכוי לעמוד בתחרות כנגדו, אין הוא מגרד אפילו את תחתית היכולת
של בעל החזון.

מסיבה זו נפלנו מול הרשות הפלסטינאית, מסיבה זו אנו
איננו עומדים מול עקשנות החמאס, כך גם מצבנו מול החיזבאללה, וכך גם קורה לנו מול
ארדואן ראש ממשלת טורקיה והמשט שיצא מחופי ארצו.

ראשי מדינת ישראל כמו מנהלים טובים, מנסים להרגיע את
הרוחות על מנת שלא לפגוע ב"מפעלים" הגדולים שבין שתי המדינות. ראשי
מדינת ישראל כמו מנהלים טובים לא יגיבו על ארגון המשט מן המדינה הטורקית, כמו שלא
הגיבו על גירוש נציג המוסד מבריטניה, על מנת לא לסכן את הקשר שבין "מפעלי
העמים". אולם בסופו של דבר רצונו של בעל החזון והיעוד חזק יותר!

רק מי שאוחז בחזון וביעוד וקובע את פעולותיו על פיהם,
יכול לדעת כבר מנקודת המוצא של התרחישים השונים, להיכן הם מוליכים. רק הוא יכול
להקדים בכמה צעדים את העתיד, בפעולותיו, ורק הוא יוכל בסופו של דבר לקיים גם את
מפעלי ארצו. לעומת זאת, החסרים את היכולת הזו עתידים לאבד בסופו של דבר לארצם גם
את מפעליה.

אז באמת נשאלת השאלה, לאילו אנשי חזון ניתן לתת את
"מפתחות" מדינת ישראל שלא ינהלו לנו אותה כמפעל?

ברור הוא שאין הכוונה לחזונו של הרצל, שהרי זהו בדיוק חזון
ה"מפעל" ממנו אנחנו רוצים להתרחק. לא נשאר לנו אלא החזון הכתוב לנו בתורה.
אולם גם פה אין להתבלבל, לא נוכל למחזר את חזון העיירה היהודית המקיימת את התורה ומעתיקה
את עצמה לממדי מדינה גדולה. אף לא לחזור אל חיקו החם של חזון גוש אמונים של שנות
השמונים – חזון ארץ ישראל השלמה. כי חזון של מדינה אינו יכול להיות מושתת על מרות
ואף לא על אמונה אילמת. חזון של מדינה חייב להיות קיים בדם ובבשר. יקומו אותם אלו
המסוגלים להפוך את היעודים הכתובים לנו בתורה לכאלו, ויטלו את מפתחות הנהגת המדינה
להביא אותה אל יעדה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.