פתיחה
פעמיים ביום אנחנו אומרים תחנון בתפילה. חלק מהתחנון
הוא נפילת אפים. אנו ננסה לבאר
מהו מטרת הנפילה אפים?
מהו ה"ראש" שאליו אנחנו אמורים להגיע בנפילת
אפים? באיזה כוונה ותחושה להגיע?
איך כל זה קשור גם כן לוידוי ול-יג' מידות שאנחנו
אומרים לפני כן?
מהו התהליך אותו אנו עוברים בתפילה זו?
נפילה של בכי
בפשטות אדם
שנופל אפים הוא אדם שבוכה. אנחנו בוכים על החטאים שלנו ומבקשים סליחה.
כך גם מבין
הט"ז בהלכות נפילת אפים:
הוא דן בשאלה
האם צריך ספר תורה כדי ליפול או שלא, מתוך הדיון שלו רואים איך שהוא מגדיר את
נפילת אפים כבכי:
ט"ז אורח חיים סימן קלא ס"ק ה':
"ול"נ דהתשובה היא שהרי
כתיב במעשה פילגש בגבעה ויבכו וישובו לפני ה' ה"נ נימא התם דבכייה ותשובה היא
דוקא במקום שיש ס"ת ולא במקום אחר…".
יוצא שאדם הנופל הוא אדם שבוכה
לה' ומבקש סליחה על עוונותיו, ניתן גם
לומר שהנפילה הוא מחמת הבושה וכל זה הוא סוג של התרפסות.
אלא שנשאל:
מה מטרת ההתרפסות הזאת?
איך ניתן לומר לנו במלאכותיות
ש"עכשיו בוכים"?
לכאורה ההלכה ונוסח התפילה
שמחייבת משהו יומיומי וקבוע רוצה יותר מכך. בכלל לא מצינו מקרים רבים בתפילה שיש
גם "מעשה" שמצטרף לאמירה (שאותם מעניין לחקור- כיסוי העיניים בשמע
ישראל, כריעה במודים וכו') ולכאורה היינו מצפים שמעשה זה יהיה חשוב יותר.
נפילה
של מוות
מהפסוק שאומרים בתפילה רואים שיש משמעות של מוות במעשה
זה:
שמואל ב
פרק כד:
(יד) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה
נָּא בְיַד יְקֹוָק כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה:
דוד צריך לבחור את סוג המוות שהוא
מעדיף ואז הוא מחליט דווקא על הסוג שהוא
ביד ה' (דבר ולא חרב או רעב). יוצא שנפילת אפים הוא מיתה.
בפרשת קורח מצינו שמשה ואהרון נפלו
על פניהם:
במדבר פרק טז':
(ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל
עַל פָּנָיו:
ומבאר הזהר:
זוהר כרך ג
(במדבר) פרשת קרח [דף קעו עמוד א]:
ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי
הרוחות לכל בשר, ת"ח משה ואהרן מסרו גרמייהו למיתה.
מעניין לחשוב על המשמעות המילולית
בפשט של ביטוי זה. הרי זה ביטוי ממש חריף אם קוראים כפשוטו, אדם פשוט נופל על
פניו. נפילה והתרסקות ממש על הפנים (אפילו בלי ידים). יתכן שבכל פעם בתנ"ך
שמוזכר הביטוי הזה זה המשמעות שצריך להבין.
נראה שמנהג הראשונים שימר את
ההבנה הזאת:
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף א
(ג) כשנופל על פניו – הנה
נפילת אפים שנהגו בה בימים הראשונים היה בדרך קידה דהיינו ליפול על פניו ארצה
ושלא בפישוט ידים ורגלים ועכשיו לא נהגו ליפול על פניהם ממש אלא בהטיית הראש
וכיסוי הפנים בלבד. ונוהגים לכסות הפנים בבגד ולא די כיסוי היד שנופל פניו
עליה לפי שהיד והפנים גוף אחד הם ואין הגוף יכול לכסות את עצמו [מ"א]:
מנהג קדמונים היה ליפול על הרצפה
בפועל. ( הערה: יש דיון בהלכה האם גם הפנים צריך להיות דבוק לרצפה או שצריך להטות פניו. וכן מחלוקת האם מותר ליפול אפים בעמידה או
שחייבים בישיבה. כלומר האם זהו נפילה על הפנים לגמרי או שלא).
להרחבה בנושא נראה מספר ציטוטים
מרב צדוק:
צדקת הצדיק:
סה':
האדם צריך למסור נפשו להשם יתברך, שאם אינו כרצון
השי"ת אז מוסכם אצלו לילך מן העולם, כדרך שנאמר (תהלים קלט) וראה אם דרך עוצב
בי ונחני בדרך עולם, וכענין זה אמר יונה טוב מותי מחיי. וזה ענין נפילת אפים
אחר כל תפילה, ואיתא בזהר ריש פרשת קרח כי נפילת אפים הוא מסירת עצמו למיתה, וגם
בפשוט ירמוז לזה…ולכך תיכף למאמר הבדלו והרומו הרגישו בזה ויפלו על פניהם,
ואמרו בזהר דמסרו גרמייהו למיתה…
קנח':
על ידי מסירות נפש למיתה במחשבתו באמת גמור, שמסכים בלבו אם רצון הש"י
וטוב לו יותר למות ח"ו, הוא רוצה כך ברצון טוב, הוא ניצול מגזרת מיתה רחמנא
ליצלן. כמו שכתבתי לעיל שמחשבתו וקבלו על עצמו כמעשה. והוא אח"כ כאילו בא
בגלגול שני לזה העולם, והוא ידע מה שקלקל בגלגולו הראשון ויכול לתקנו בגלגול הזה.
ואיל לך שום עבירה שבעולם שאין לו תיקון על ידי זה, כי המיתה מכפרת על הכל. ולכן
מזמור דאליך ה' נפשי אשא, מסיים בנפילת אפיים (לספרדים) והוא יפדה את ישראל מכל
עוונותיו.
קנט':
ומי שמחוייב מיתה בחטאיו אי אפשר לעוררו בתשובה עד
שימסור נפשו למיתה גם כן, שזהו מדרגת תשובתו, ואז יוכל לעורר בתשובה…וכן משה
ואהרון נפלו על פניהם בעת מחלוקת קרח שראו
שנגזר עליהם מיתה, ומסרו נפשם למיתה כמו שאמרו בזהר, וכדי להעלותם
בתשובה…
נראה שגם על פי
אופן הנפילה של היום נשאר מהמשמעות הזאת:
שולחן ערוך
אורח חיים סימן קלא סעיף ב
הגה: י"א דאין נפילת אפים
אלא במקום שיש ארון וס"ת בתוכו, אבל בלא זה אומרים תחינה בלא כיסוי פנים.
משנה ברורה
:
כיסוי פנים – הוא נפילת אפים
שלנו:
את "נפילת אפים" החליף
"כיסוי הפנים".
מהי סיבת כיסוי הפנים?
האם כיסוי הפנים הוא מחמת הבושה
על החטאים?
מדוע יש הקפדה דווקא על כיסוי
בבגד ולא מספיק להסתיר את הפרצוף?
איפה מצינו חובה לכיסוי הפנים?
גשר החיים
חלק א' פרק ג' סעיף א':
ומכסים פני המת בבד לבן.
הטעם לכיסוי פני המת, מצד א' קשה
הבטה למביט, מלבד מה שחשבו בהוריות יג: בין הדברים הקשים ללמוד "המסתכל בפני
המת" הוסיפו המקובלים לומר: שאין להשפיע ראית העין ממקום המיתה, באשר אור
העין שואב משם להיותה מראה לטושה (מעבר יבוק מ"ג פ"ט) ומצד שני קשה
הדבר למת שיהיו פניו ומצחו "ששם נרשמים העונות" גלויים לפני כל החיצונים
והמקטרגים. (מעבר יבוק שם).
בפירושו השני של גשר החיים (דיני
אבילות) אנו רואים שחובת כיסוי הפנים למת נובעת מהצורך בהסתרת החטאים
ש"מקרינים" מפניו. כך יוצא שמשמעות של "כיסוי הפנים" הוא מצד
אחד הצורך בהסתרת הבושה והעוונות ומצד שני דין מיוחד שנוהג במת עצמו.
מקור נוסף שניתן לזהות את בהלכה
שעוסקת באיזה צד (יד) צריך להטות:
שולחן ערוך
אורח חיים סימן קלא סעיף א :
כשנופל על פניו, נהגו להטות על צד
שמאל. הגה: וי"א דיש להטות על צד ימין,
ט"ז
על שולחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף א:
על צד שמאל. – הטעם בב"י בשם כלבו כי כן
היו מרביצין התמיד כששוחטין אותו על צד שמאל וכל מי ששוחט מרביץ בהמה על שמאל'.
מביאור הט"ז אנו למדים שיש
הקבלה בין הקורבן הנשחט לבין הנופל אפים. לכן צריך להטות לצד שמאל.
טעם זה מביא אותנו לעיון יותר
מעמיק במיתה הזאת:
מה המטרה של זה?
האם התכלית זה למות?
איך כל זה קשור לוידוי ול-יג'
מידות שנאמרים לפני כן?
הט"ז מביא אותנו אל תוך "עולם
עבודת המקדש". נראה שאין זה מנותק ממה שהבנו עד עכשיו.
נפילה
שהיא השתחוויה
כפי שכבר ראינו, מנהג הראשונים
היה ליפול על הרצפה בתחנון:
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף א
(ג) כשנופל על פניו – הנה נפילת
אפים שנהגו בה בימים הראשונים היה בדרך קידה דהיינו ליפול על פניו ארצה ושלא
בפישוט ידים ורגלים ועכשיו לא נהגו ליפול על פניהם ממש אלא בהטיית הראש וכיסוי
הפנים בלבד. ונוהגים לכסות הפנים בבגד ולא די כיסוי היד שנופל פניו עליה לפי שהיד
והפנים גוף אחד הם ואין הגוף יכול לכסות את עצמו [מ"א]:
ביאור הלכה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף א
להטות על צד שמאל – ענין ההטיה
הוא משום דבימיהם היו נוהגים ליפול על פניהם ארצה על הרצפה משום הכי היו
צריכים מדינא להטות על אחד מהצדדין שלא יהא נראה שמשתחוה לאבן משכית שהוא אסור
מן התורה וכמו שכתוב כל זה לקמן בסעיף ח' בהג"ה.
השולחן ערוך מביא תנאים בדבר זה:
שולחן ערוך
אורח חיים סימן קלא סעיף ח
הגה: וכן אסור לכל אדם ליפול
על פניו בפשוט ידים ורגלים, אפי' אין שם אבן משכית (הגהות אשירי סוף פ' תפלת
השחר וריב"ש סי' תי"ב); אבל אם נוטה קצת על צדו, מותר אם אין שם אבן
משכית; וכן יעשו ביום הכיפורים, כשנופלין על פניהם, אם יציעו שם
עשבים כדי להפסיק בין הקרקע, וכן נוהגין (מרדכי).
המשנה ברורה מסכם את כל יסודות
הדינים:
משנה ברורה
על שולחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף ח
אקדים הקדמה קצרה כדי שיתברר היטב
והוא דהנה כתיב בתורה ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה דהיינו אפי'
כשמשתחוה לשמים על אבן משכית או על רצפת אבנים דחדא מילתא היא וכתבו הפוסקים
דאין אסור מן התורה כי אם כשיש תרתי לגריעותא דהיינו כשמשתחוה בפישוט ידים ורגלים
וגם על רצפת אבנים דוקא אבל דרך קידה דהיינו שנופל על אפיו על הרצפה בלא פישוט
ידים ורגלים או אם הוא בפישוט ידים ורגלים שלא על רצפת אבנים אסור רק מדברי סופרים
דגזרו קידה אטו השתחויה ושלא על הרצפה אטו רצפה אבל אם היה תרתי למעליותא דהיינו
דרך קידה בלא רצפת אבנים לא גזרו רבנן וכן אם היה נופל דרך קידה על רצפת אבנים אך
שלא היה קידה גמורה דהיינו שנטה קצת על צדו או אם היה בפישוט ידים ורגלים ושלא על
הרצפה ונטה קצת על צדו דלא הוי פישוט ממש ג"כ מותר…
על פי האמור יוצא שהיסוד לנפילת
אפים הוא בכלל לקוח מאופן של עבודה. לכן צריך להיזהר לא להיות יותר מדי כמו עובדי
האבן משכית. מהדמיון שביניהם והצורך בסייגים על מנת להבדיל ביניהם רואים שהתכלית
שלהם דומה. זהו בעצם השתחוויה. כמו כן מביא הרמ"א את ההשוואה לנפילה שביום
הכיפורים שגם הוא השתחוויה. זה מחייב אותנו להתבונן בנפילה של יום הכיפורים שהיה
בבית המקדש:
תלמוד בבלי
מסכת יומא דף סו עמוד א
משנה. בא לו אצל שעיר המשתלח,
וסומך שתי ידיו עליו, ומתודה. וכך היה אומר: אנא השם! חטאו, עוו, פשעו לפניך עמך
בית ישראל. אנא השם! כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו, ושעוו, ושפשעו לפניך
עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר +ויקרא טז+ כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר
אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש
שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם, ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
אנו רואים שיש כאן:
א.
וידוי על החטא.
ב.
אמירת שם השם המפורש.
ג.
כריעה ונפילה של העם.
(ממש כמו בתחנון שלנו:
א. וידוי – אשמנו, בגדנו,
גזלנו…
ב. יג' מידות – שמות ה',
ג. נפילת אפים – ויאמר דוד אל
גד…נפרט בהמשך).
האם נפילת העם היתה רק מפני
הכבוד?
האם הם רצו להראות עד כמה שהם
יראים משם ה'?
צריך להבין שיציאת שם ה' המפורש
מפי כהן גדול היה יוצר עוצמה כל כך חזקה של של שכינה עד שהעם פשוט היה נופל. הם לא
היו מסוגלים לעמוד בעוצמת המפגש שלהם עם שם ה'.
השתחוויה זו מוגדרת כאחד הניסים
של בית בית המקדש:
משנה מסכת
אבות פרק ה משנה ה
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית
המקדש … עומדים צפופים ומשתחוים רווחים …
ר' עובדיה
מברטנורא מסכת אבות פרק ה משנה ה
צפופים – לשון צף על פני המים.
מרוב הקהל היו נדחקים איש באחיו עד שהיו רגליהם נטולות מן הארץ ועומדים באויר:
ומשתחוים רוחים – בשעת השתחויה
נעשה להם נס ומשתחוים בריוח כל אחד רחוק מחברו ארבע אמות, כדי שלא ישמע את חברו
כשהוא מתודה ומזכיר עונותיו:
צריך להבין שהיכולת להשתחוות
בריווח בריחוק של ד' אמות נובע ישירות מהביטול שנוצר מהוצאת שם ה' המפורש. לפני כן
הם היו צפופים וצפים כלפי מעלה, כלומר ריחפו שאויר ועשו תנועה כלפי מעלה. לאחר
שנעשה מפגש ביניהם (וכמובן גם החטאים שלהם!) אז ממילא נפלו והיה מקום לכל אחד.
היות ונוצר מציאות של ביטול מול עוצמת השכינה האבסלוטית היה מקום לכל אחד. רק כאשר
כל אחד עומד במלוא קיומו הפיזי אז הוא אכן תופס מקום.
(הערה: יש מקום להתבוננות בנס זה
של "מתיחת" המקום במקדש, ועצם העובדה שיש לכל אחד מקום של ד' אמות לבד
אבל אנחנו ניגע רק בנקודת הביטול שבזה. ומעניין שהם לא נמחקו מעל המפה אלא התקיימו
שמלוא ד' אמות שלהם אמנם זה היה חייב להיות במצב של נפילה, כלומר ביטול חלקי).
על פי כל האמור כל תהליך התחנון
צריך להתבאר כך:
שלב א': וידוי: איסוף של עצמנו,
כל החטאים מבטאים את הצדדים הגשמיים והסופיים של עצמנו ושל האישיות שלנו. אותיות
א'-ת' מבטאות את השלמות של זה, כלומר אנחנו עומדים עם עצמנו, מלוא הקיום שלנו.
שלב ב': יג' מידות: הופעת שם ה'
המפורש, כמו מה שיצא מפי כהן גדול ביום הכיפורים. אנחנו יוצרים מפגש קשה וכואב עם
השכינה. אנחנו לוקחים את כל מה שאספנו בשלב א' ומפגישים את זה קשר בלתי אמצעי עם
האינסוף. תנועה של עליה.
שלב ג': נפילת אפים: כפשוטו,
נפילה , ביטול ומוות.כל זה מתוך אי היכולת לשאת את העוצמה הזאת בגלל מה שהבאנו
(שלב א' והחטאים) למפגש (שלב ב').
תכלית הדבר הוא בפעמיים ביום
אנחנו עוברים תהליך (מזורז למדי) של איסוף של עצמנו, יצירת מפגש של זה עם עוצמת
השכינה כאשר ברור לנו שהתוצאה הישירה של זה יהיה נפילה. כל זה מתוך הרצון שבאמת כל
קיומנו יהיה מקושר לעוצמת השכינה. אם לא היינו מביאים את עצמנו ואת החטאים שלנו
ברור שלא היה צורך בנפילת אפים. כל התהליך הזה הוא כפרה במובן העמוק יותר, לא
רק בתור מחיקת חטא.
סיכום
התבוננות בנפילת אפים הראתה
לנו כמה אופני הסתכלות: בכי, מוות
והשתחוויה. על פי כל אחד מההסתכלויות ניתן
להסתכל על מטרת התחנון. עיון בהלכות נפילת אפים הראו לנו שיש יסודות אחרים שנהגו
בימי ראשונים ואף כאלה שנשארו היום ומשפיעים על הלכות שונות (כגון לאיזה צד להטות
ואיך ליפול). ראינו גם על הפיכת "נפילת אפים" ל"כיסוי פנים".
מקורות רבים הראו לנו את צד המוות שבנפילה שזה ודאי שונה מהבנת הבכי של הנפילה.
בסוף ראינו את המשמעות הייחודית של השתחוויה במקדש בתור "עבודה". הסבר
זה נתן משמעות ייחודית ל"מיתה". הבנו ממה היא נובעת ומדוע היא הכרחית.
בסוף המאמר ראינו את ההשתלבות של זה בתפילה (וידוי ויג' מידות). על פי זה הבנו את
התהליך שאנחנו עוברים בתחנון, ואיך זה הכפרה המעולה ביותר.