ארבעת המינים כקורבנות
רשימת הקבלות
אפשר לראות בהרבה הלכות השוואה בין דיני קרבן לבין הלכות ארבעת המינים. בהלכות אחרות, בגדרי הפסול, עושים דימוי בין המומים של הבהמה לזו של הלולב ואתרוג. מסתבר שניתן ללמוד מכך גם על המשמעות של ארבעת המינים שיש להם משמעות כמו של קרבן.
להלן הרשימה:
- כאילו בנה מזבח והקריב קרבן
הגמרא אומרת שכל הנוטל ארבעת המינים זה כאילו הקריב קרבן[1].
- הפסוקים בתורה – המשך לשמחת המקדש וקורבנות "לפני ה'"
הפסוקים בתורה מובאים בהקשר של קורבנות החג[2]. כך גם מודגש שצריך לשמוח בהם "לפני ה'". יש המפרשים שהשמחה בו בקורבנות שלמים, ויש מפרשים שהשמחה הוא בארבעת המינים "לפני ה'" כלומר מיוחד לבית המקדש (או לירושלים) [3]. כך גם נקט בפשיטות רש"י בפרשנות הפסוק[4]. (ונראה לומר שיש בארבעת המינים של "ולקחתם" ויש "ושמחתם").
- לולב הגזול ביום הראשון – "לכם" – כמו "אדם כי יקריב מכם" קרבן
לולב הגזול ביום הראשון פסול כי צריך "ולקחתם לכם-משלכם"[5], בהמשך דברי הגמרא, הלכה זו מקבילה למה שיש צורך בבעלות בקרבן- "אדם כי יקריב מכם- משלכם". באמת הגמרא בתענית אומרת שארבעת המינים באים לרצות על המים[6].
- לולב הגזול בשאר הימים – מצוה הבאה בעבירה – כמו בקרבן
הגמרא מסבירה שלולב הגזול פסול בשאר ימי החג בגלל בעיית "מצוה הבאה בעבירה"[7]. המקור לכך הוא מקרבן פיסח וגזול. יש ראשונים שכתבו שרק במצוות כמו קרבן שבאים לרצות או להלל שייך בהם "מצוה הבאה בעבירה"[8]. לדבריהם, גם לולב הוא במשמעות זו –"כעין קרבן".
- גדר הפסול של לולב היבש – מאוזן בכור
תוספות למד את גדר יבשות של לולב מהגדר יבשות של הפסול של יבשו אוזן בכור[9]. הרמ"א סמך על שיטה זו בשעת הדחק[10].
- לולב עקום – כמו שדרה של בהמה
הגמרא פסלה לולב עקום, רש"י דימה זאת לשדרה של בהמה עם חוליות וצלעות[11].
- לולב שנפרץ – כמו צלעות של בהמה
לולב שנפרץ פסול, גם כאן משווים זאת לצלעות שנשברו בבהמה טריפה[12]. ויש שדימו אפילו למוח שנמרך[13].
- אגד לולב – מאגודת אזוב (קרבן פסח מצרים)
לדעת רבי יהודה, ארבעת המינים צריכים "אגד". חובה זו נלמד מ"אגודת אזוב" של קרבן פסח במצרים[14].
- נענועים של לולב – כמו הנפת שתי הלחם
הנענועים שמנענעים את הלולב למדו שזה כמו "שיירי מצוה", וכמו שמניפים ת שתי הלחם ושני כבשי עצרת. גם בהם זה מעכב רוחות רעות וטללים רעים[15].
הגמרא משווה בין כמה פסולי אתרוג לפסולי סימנים של טריפה בבהמה:
- אתרוג שנקלף – כמו בסימני טריפה, שנקלף עור הבהמה[16]
- אתרוג שנסדק – כמו בסימני טריפה שנסדק הגרוגרת[17]
- אתרוג שניקב – כמו בסימני טריפה שניקב קרום של מוח[18]
- אתרוג שנימוח – כמו נשפכה כקיתון ריאה[19]
- הווא אמינא שנטילת לולב הוא חובה ציבורית בבית המקדש
נקודה נוספת, הגמרא מביאה את המקור לכך שנטילת לולב בגבולין האו מדאורייתא[20], והסביר רש"י שמזה שלא כתוב "מקדש" מלמד שזה גם בגבולין[21]. תוס' הסביר שזה מהפסוק[22]. הפסוק מלמדנו שיש חיוב על כל אחד ואחד ליטול ארבעת המינים. רש"י מבאר שהפסוק מלמדנו שאין זה רק חיוב במקדש.
צריך לשאול: מה היתה ההווא אמינא?
מסביר החתם סופר[23] שאילולא הפסוק היינו מבינים שנטילת ארבעת המינים הוא חיוב של בית דין הגדול או של כהן הגדול בבית המקדש, כחובת הציבור. לא במובן של מוציא את כולם ידי חובה ("שליחות") אלא במובן של חובת הציבור בבית המקדש (בדומה לקרבן התמיד ושאר מוספי החגים). ומה אנו מבינים אחרי הפסוק?
- הפסוק באה להשמיע שהחיוב הוא אכן חיוב פרטי על כל אחד ואחד ואינו שייך דווקא למקדש ולציבור.
- אכן ארבעת המינים זה חיוב "מקדשי", אלא שחיוב זה מתרחב ומתפרט אל כל אחד ואחד בביתו הפרטי.
לפי זה, חיוב נטילת ד' מינים בגבולין בכל הימים הוא אכן ביטוי להמשכת חיוב המקדש על כל אחד ואחד מישראל. זיקה זו וחיוב זה קיים רק ביום הראשון, ואילו בשאר הימים קשר זה "נחלש" ובגבולין אין חיוב מדאורייתא, ובמקדש ממשיך החיוב (אמנם כפי שביארנו גם שם סוג החיוב משתנה להיות מדין "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם" ופחות כקרבן).
- לולב דסליק בחד הוצא
הגמרא פוסלת מקרה של לולב שסליק בחד הוצא (שיש לו עלים רק מצד אחד) ומכנה אותו "בעל מום"[24]. נחלקו הראשונים אם "בעל מום" הכוונה כפסול הגוף או כפסול של "הדר"[25]. ויש שפירשו שהפסול הוא כמו מום של קורבנות[26]
- אתרוג הדומה לכושי- פסול "נדמה"
הגמרא פוסלת אתרוג שדומה לכושי[27]. רש"י הסביר את הפסול שהוא "נדמה"[28]. פסול זה הוא פסול של קרבן שאין מום קבוע יותר משינוי[29]. וזה עוד דוגמא שמיישמים את דיני קרבן על ארבעת המינים ומשתמשים באותו מושג[30].
[1] מסכת סוכה דף מה עמוד א
אמר רבי אבהו: אמר רבי אלעזר: כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח.
[2] ויקרא פרשת אמור פרק כג
(לח) מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְקֹוָק וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיקֹוָק:(לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:(מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
[3] תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה פרק ג הלכה יא':
כתיב [ויקרא כג מ] ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. אית תניי תני בשמחת לולב הכתוב מדבר אית תניי תני בשמחת שלמים הכתוב מדבר.
[4] מסכת סוכה דף מג עמוד ב
ערבה שבעה כיצד. ערבה בשביעי מאי טעמא דחיא שבת? – אמר רבי יוחנן: כדי לפרסמה שהיא מן התורה. – אי הכי, לולב נמי לידחי כדי לפרסמו שהוא מן התורה!
רש"י:
לולב נמי נידחו – בשאר ימים במקדש, כדי לפרסמו שהוא מן התורה כל שבעה, דהא לא מפרשא בהדיא, דאיכא למיטעי ולמימר דהאי ושמחתם לפני ה' שבעת ימים – לאו שמחת לולב קאמר.
[5] מסכת סוכה דף כט עמוד ב:
לולב הגזול והיבש – פסול
מסכת סוכה דף כט עמוד ב
קא פסיק ותני, לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שני. בשלמא יבש – הדר בעינן, וליכא. אלא גזול, בשלמא יום טוב ראשון – דכתיב בלכם – משלכם, אלא ביום טוב שני אמאי לא? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה, גזול דומיא דפסח, מה פסח לית ליה תקנתא – אף גזול לית ליה תקנתא, לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש. בשלמא לפני יאוש – באדם כי יקריב מכם אמר רחמנא, ולאו דידיה הוא. אלא לאחר יאוש – הא קנייה ביאוש! אלא לאו – משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה.
ויקרא פרשת ויקרא פרק א
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:
רש"י ויקרא פרשת ויקרא פרק א
אדם – למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל:
[6] תלמוד בבלי מסכת תענית דף ב עמוד ב:
דתניא: מאימתי מזכירין על הגשמים – רבי אליעזר אומר: משעת נטילת לולב, רבי יהושע אומר: משעת הנחתו. אמר רבי אליעזר: הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים. וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים – כך אי אפשר לעולם בלא מים
[7] מסכת סוכה דף כט עמוד ב
קא פסיק ותני, לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שני. בשלמא יבש – הדר בעינן, וליכא. אלא גזול, בשלמא יום טוב ראשון – דכתיב בלכם – משלכם, אלא ביום טוב שני אמאי לא? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה, גזול דומיא דפסח, מה פסח לית ליה תקנתא – אף גזול לית ליה תקנתא, לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש. בשלמא לפני יאוש – באדם כי יקריב מכם אמר רחמנא, ולאו דידיה הוא. אלא לאחר יאוש – הא קנייה ביאוש! אלא לאו – משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב כי אני ה' אהב משפט שונא גזל בעולה. משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: אני ה' שונא גזל בעולה, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל
[8] חידושי הרמב"ן מסכת פסחים דף לה עמוד א (וכן בריטב"א סוכה ט' עמוד א' בשם התוספות)
ושוב מצאתי בתוס' שאמרו דאין בשאר המצות משום מצוה הבאה בעבירה אלא בקרבן ובלולב שמהללין בה, דהא סוכה צריך בה לך למעוטי גזולה (סוכה כ"ז ב') ולא ממעטינן לה משום מצוה הבאה בעבירה, וגם זה אינו נכון בטעם והוא משתבר מן הירושלמי שהזכרתי,
תוספות רבינו פרץ, פסחים, דף לה' עמוד ב':
וא"ת ולקמן אמאי צריך קרא תיפוק לי משום דהוי מצוה הבאה בעבירה דהכי נמי אמרינן פרק לולב הגזול ( סוכה, ל, א). וי"ל דשאני לולב הגזול דמהללין בו ומשבחין בו לפני המקום כדי לרצות בו וכן קרבן וכן מצות שבאות משום ריצוי, התם ממעיטנא מצוה הבאה בעבירה, אבל הכא דאינו בא לרצות לא ממעיטנא משום מצוה הבאה בעבירה.
חידושי רבינו דוד, פסחים, לה' עמוד ב':
ובתוספות לא אמרו כן, אלא שאין דין מצוה הבאה בעבירה אלא לענין קרבן כענין שכתוב שונא גזל בעולה, שאין קטיגור נעשה סניגור, ודין הלולב כדין הקרבן שאף הוא בא לרצות וכעין קרבן הוא, אבל בשאר המצות לא מצאנו בתלמוד דין מצוה הבאה בעבירה…
[9] תוספות מסכת סוכה דף כט עמוד ב
לולב יבש פסול – … והאי יבש דהכא אין לפרש כמו יבש דפרק אין מעמידין (ע"ז דף כט:) דתנן החרצנים של נכרים יבשים מותרים ומפרש בגמ' יבשים לאחר שנים עשר חדש דהא אמרינן לקמן (דף לג.) גבי הדס יבש יבשו רוב עליו ונשתייר שם שלשה בדי עלין לחין כשירין אלמא אין היבשות תלוי בשנים עשר חדש אלא יש לומר יבשות דהכא כמו יבשות אזן בכור דתנן בפרק על אלו מומין (בכורות דף לז.) רבי יוסי בן המשולם אומר יבשה עד שתהא נפרכת בצפורן.
[10] שולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרמה סעיף ה
לולב שיבשו רוב עליו ( או שדרתו) (טור), פסול; ושיעור היבשות משיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו. הגה: וי"א דלא מקרי יבש אלא כשנתפרך בצפורן מחמת יבשותו (טור בשם התוספות), וכן נוהגין במדינות אלו שאין לולבין מצויין (הגהות מיימוני פרק ז').
[11] מסכת סוכה דף לב עמוד א
עקום דומה למגל אמר רבא: לא אמרן אלא לפניו, אבל לאחריו – ברייתיה הוא.
רש"י:
מלפניו – לצד שכנגד השדרה, שדרה זהו צד העשוי כשדרה של בהמה, שהצלעות והחוליות מחוברין בה מכאן ומכאן, ואמצעה חלק ועולה כמקל.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרמה סעיף ח
יש לו כמין קוצים בשדרתו, או שנצמת ונכווץ, או שהוא עקום לפניו שהרי שדרו כגב בעל חטוטרת, פסול; וכן אם נעקם לאחד מצדדיו, פסול; אבל אם נעקם לאחוריו, כשר, שזו היא ברייתו.
משנה ברורה:
(לה) שהרי שדרו – נקרא בשם זה יען שהוא כשדרו של בהמה שהחוליות והצלעות מחוברות בה מכאן ומכאן ואף זה עליו מכאן ומכאן ואמצעה חלק ועולה כמקל [רש"י]:
[12] שולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרמה סעיף ב
נפרצו עליו, והוא שידלדלו משדרו של לולב כעלי החריות, (ד) דהיינו שאינן עולים עם השדרה אלא תלויין למטה) (המגיד פ"ח) פסול.
משנה ברורה:
(ד) דהיינו וכו' – ר"ל דגם זה הוא בכלל נדלדלו מאורך השדרה אף שעדיין לא נעקרו מחבורן וה"ה אם נעקרו ממקום חבורן בשדרה ועדיין מעורין במקצת אף שאין תלויות למטה. ואם השדרה בעצמה נשברה ותלויה למטה [והיינו שמעורה במקצת] נ"ל דכשר דדוקא ברוב עלין פסול דדמי לבהמה שנשברו רוב צלעותיה טריפה ונשברה השדרה כשרה אכן יש לאוגדו שם שלא יפול למטה כ"כ המ"א אבל הרבה אחרונים חולקים ע"ז דשאני התם דחוט השדרה קיים ובו תלוי הכשרו שם [דאם נפסק החוט אף שהשדרה קיים טריפה כמבואר שם] משא"כ בענינינו ובספר בגדי ישע כתב דאין כונת המ"א נשברה ממש דא"כ לא עדיף מנקטם ראשו דפסול אלא שר"ל מתמוטט למטה וא"כ שפיר מדמה לנשברה השדרה ולא נפסק החוט וצ"ע:
[13] שערי תשובה סימן תרמה "נפרצו עליו": ס"ק ג' :
נפרצו. עבה"ט וע' בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ע"א כתב דלא מבעיא בנשברה ממש דהיינו שנקרע ונפסק רוב רחבה דודאי פסול אלא אפילו לא נקרע ונפסק כ"א המיעוט או אפילו עדיין היא שלימה וכולה קיימת רק שנכפפה כ"כ ונכפלה באמצעי עד שחציו תלוי למטה ומונח על חציו האחר נמי פסול כדפסלי' בבהמה אם נמרך המוח כ"כ שאי אפשר לעמוד שאפילו עור החוט והשדר' קיימים טריפה כו', ופשיטא דלא הוי הדר דגרע מיבשה שדרתו והשבירה כל עצמה באה מן היובש עפ"י הרוב ולכן יש לפסול אף בשאר הימים אם לא בשעת הדחק שנוטלין הפסולים ותקנתא שכ' המ"א לאוגדו שלא יפול למטה אינו דאי לטריפה מדמית ליה יש לדמות גם לענין זה דלית ליה תקנתא ע"ש ולענ"ד דאם הוא קיים רק שנכפף למטה שכ' לפסול ומדמי לנמרך המוח אין זה מוכרח דהתם מחמת קלקול המוח שבתוכו דיינין לי שסופו ליפסוק ואין לדמות להתם כ"א באתרוג שנימוח דמבעיא בש"ס ואף בזה דעת הרי"ף ועוד פוסקים דנקטי האיבעיא לקולא משא"כ בלולב אף על גב דבנשבר יש להחמיר מטעמים הנ"ל אבל בנכפף לבד שהיא מחמת רכות הבד של השדרה יש לאוגדו שמה וכשר אם לא שבנקל יש למצוא אחר כשר שראוי להיות מן המהדרים לעשות מצוה מן המובחר וע' בא"ר שכ' גם כן על דין המג"א דצ"ע דהתם החוט קיים ע"ש:
[14] מסכת סוכה דף לג עמוד א
ובפלוגתא דהני תנאי; דתניא: לולב, בין אגוד בין שאינו אגוד כשר, רבי יהודה אומר: אגוד כשר, שאינו אגוד – פסול. מאי טעמא דרבי יהודה? יליף לקיחה לקיחה מאגודת אזוב. כתיב הכא ולקחתם לכם ביום הראשון וכתיב התם ולקחתם אגדת אזוב, מה להלן אגודה – אף כאן אגודה. – ורבנן: לית להו לקיחה לקיחה. מאן תנא להא, דתנו רבנן: לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו – כשר. מני? אי רבי יהודה – כי לא אגדו אמאי כשר? אי רבנן – מאי מצוה קא עביד? – לעולם רבנן, ומצוה משום זה אלי ואנוהו.
[15] מסכת סוכה דף כט עמוד ב
משנה: … לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו – כשר.
מסכת סוכה דף לז עמוד ב
תנן התם: שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה? מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין, ומניח ידו תחתיהן ומניף, ומוליך ומביא, מעלה ומוריד, שנאמר באשר הונף ואשר הורם. אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא – למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי, אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים. אמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבילא: זאת אומרת שירי מצוה מעכבין את הפורענות. שהרי תנופה שירי מצוה היא, ועוצרת רוחות וטללים רעים. ואמר רבא: וכן בלולב. רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה, אמר: דין גירא בעיניה דסטנא. ולאו מלתא היא, משום דאתי לאיגרויי ביה.
[16] מסכת סוכה דף לו עמוד א
בעי רבא: נולדו באתרוג סימני טרפה מהו? – מאי קמיבעיא ליה? אי נקלף – תנינא, אי נסדק – תנינא, אי ניקב – תנינא. – כי קא מיבעיא ליה – כדעולא אמר רבי יוחנן: ריאה שנשפכה כקיתון – כשרה. ואמר רבא: והוא דקיימא סימפונהא, הא לא קיימי סימפונהא – טרפה. הכא מאי? דלמא התם הוא דלא שליט בה אוירא – הדר בריא, אבל הכא דשליט בה אוירא – סרוחי מסרחת, או דלמא לא שנא?
רש"י: נקלף – סימני טרפה הוא, דהיינו הגלודה.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרמח סעיף ו
נקלף הקליפה החיצונה שלו,שאינו מחסרו אלא נשאר ירוק כמות שהוא ברייתו, (כז) אם נקלף כולו, פסול; אם נשאר ממנו כל שהוא, כשר; ויש אומרים שצריך (כח) שישתייר כסלע.
משנה ברורה:
(כז) אם נקלף כולו פסול – כמו בבהמה כשנקלף כל עורה טרפה דלא הדרא בריא:
(כח) שישתייר כסלע – וכמו שם לגבי בהמה דצריך שישתייר כסלע וכ"פ הב"ח וא"ר:
[17] מסכת סוכה דף לו עמוד א
בעי רבא: נולדו באתרוג סימני טרפה מהו? – מאי קמיבעיא ליה? אי נקלף – תנינא, אי נסדק – תנינא, אי ניקב – תנינא. – כי קא מיבעיא ליה – כדעולא אמר רבי יוחנן: ריאה שנשפכה כקיתון – כשרה. ואמר רבא: והוא דקיימא סימפונהא, הא לא קיימי סימפונהא – טרפה. הכא מאי? דלמא התם הוא דלא שליט בה אוירא – הדר בריא, אבל הכא דשליט בה אוירא – סרוחי מסרחת, או דלמא לא שנא?
רש"י: נסדק – דהיינו גרגרת שנסדק כולה, שלא נשתייר בה חוליא למעלה וחוליא למטה.
משנה ברורה סימן תרמח
(יט) כשר – כמו בנסדק הגרגרת בבהמה ביו"ד סימן ל"ד [כב] ואפילו נסדק משני צדדיו ע"פ כל ארכו ונשתייר מכל צד משהו למעלה ומשהו למטה:
שער הציון סימן תרמח
(כג) משום דרובו ככולו. ומה שהקשה המגן אברהם דהא גם בגרגרת בעינן שנסדק כולו, יש לדחות, דבגרגרת הטעם משום דכשהבהמה מושכת צוארה הדר סתים לה, מה שאין כן באתרוג [בכורי יעקב]:
[18] מסכת סוכה דף לו עמוד א:
בעי רבא: נולדו באתרוג סימני טרפה מהו? – מאי קמיבעיא ליה? אי נקלף – תנינא, אי נסדק – תנינא, אי ניקב – תנינא. – כי קא מיבעיא ליה – כדעולא אמר רבי יוחנן: ריאה שנשפכה כקיתון – כשרה. ואמר רבא: והוא דקיימא סימפונהא, הא לא קיימי סימפונהא – טרפה. הכא מאי? דלמא התם הוא דלא שליט בה אוירא – הדר בריא, אבל הכא דשליט בה אוירא – סרוחי מסרחת, או דלמא לא שנא?
רש"י: ניקב – כגון ניקב קרום של מוח.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרמח סעיף ב:
אתרוג שניקב נקב מפולש כל שהוא, פסול; ושאינו מפולש, אם היה כאיסר, פסול; ואם חסר כל שהוא, פסול. וי"א דגם בנקב מפולש בעינן חסרון משהו; ושאינו מפולש, בחסרון כאיסר.
ט"ז אורח חיים סימן תרמח א':
(פמ"ג) ע"י שיעביר בו מחט. כ"כ הרא"ש וטור וק' הא יהי' בו נקב מפולש והוא פסול לדעת הרא"ש והטור וכ"פ בש"ע בס"ב לדיע' קמייתא י"ל דאין פוסל מפולש אלא כשניקב מעבר זה לעבר שכנגדו או לחדרי הזרע אבל אם הנקב בחד צד מפולש דהיינו בעובי שלה ודאי אין פוסל לכ"ע בלא חסרון דהא דיני אתרוג אנו ילפי' מטריפות של בהמה ובטריפות אם יש נקב
[19] מסכת סוכה דף לו עמוד א:
בעי רבא: נולדו באתרוג סימני טרפה מהו? – מאי קמיבעיא ליה? אי נקלף – תנינא, אי נסדק – תנינא, אי ניקב – תנינא. – כי קא מיבעיא ליה – כדעולא אמר רבי יוחנן: ריאה שנשפכה כקיתון – כשרה. ואמר רבא: והוא דקיימא סימפונהא, הא לא קיימי סימפונהא – טרפה. הכא מאי? דלמא התם הוא דלא שליט בה אוירא – הדר בריא, אבל הכא דשליט בה אוירא – סרוחי מסרחת, או דלמא לא שנא?
שולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרמח סעיף ד:
אתרוג שנימוח כל בשרו בפנים, וקליפתו החיצונה קיימת וחדרי הזרע קיימים בפנים, כשר; ויש פוסלים.
ביאור הלכה סימן תרמח סעיף ד:
אתרוג שנימוח וכו' – זהו בעיא בגמרא ולא נפשטה ופסק בה לקולא משום דס"ל דכל הנך פסולין אין עיקרם אלא מד"ס וספיקא לקולא והי"א ס"ל דהוא ספיקא דאורייתא וצריך להחמיר מספיקא [הגר"א] וכתב הפמ"ג דאם נימוח בפנים ונסרח י"ל דפסול לכו"ע וצ"ע:
[20] מסכת סוכה דף מג עמוד א:
דאיתיה מן התורה בגבולין מנא לן? דתניא: ולקחתם – שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד…
[21] רש"י דף מג':
ראשון אף בגבולין – לאו מרבויא דריש, אלא ולקחתם ביום ראשון ולא פירש מקדש – משמע אפילו בגבולין.
[22] תוספות מסכת סוכה דף כט עמוד ב:
…ובריש לולב וערבה (לקמן ד' מג.) דרשינן נמי מדכתיב ולקחתם לשון רבים שתהא לקיחה לכל אחד ואחד מדלא כתיב ולקחת לשון יחיד כי היכי דדרשינן פרק רבי ישמעאל (מנחות דף סה:) ספירה לכל אחד ואחד מדכתיב וספרתם…
[23] חתם סופר מסכת סוכה דף כט עמוד ב
"ודע מ"ש תוס' לקיחה לכל א' לאו לאפוקי שלא יהי' א' מוציא את חברו שזה לא עלה על הדעת מעולם אפי' אי [הוה] כתי' ולקחת לשון יחיד א"א שיקח א' לולב ויוציא חברו כשם שאין א' יכול להוציא חברו בהנחת תפילין על זרועו וראשו במקום זרועו וראשו של חברו כי כל מצות הנעשות בגופו של אדם אין אדם יכול להוציא חברו … אבל ספירת היובל דכתיב וספרת ולא וספרתם אין המצוה אלא על ב"ד הגדול העומדים בשליחות כל ישראל ולא שיוציאו רבים ידי חובתן שהרי אינם שומעים כלל אלא מצוה מעיקרא לא ניתנה אלא לב"ד הגדול וה"נ הוה בלולב אי הוה כתיב ולקחת ה"א שאין חיוב כלל על כל א' אלא ב"ד הגדול הנשיא שבהם יקח או כהן הגדול יקח ע"כ כתיב ולקחתם אבל השתא דכתיב ולקחתם אין שום סברא לא ביומא קמא ולא בשאר יומי שיקח הש"ץ ויוציא רבים י"ח …"
[24] מסכת סוכה דף לב עמוד א:
ואמר רבא: האי לולבא דסליק בחד הוצא – בעל מום הוא, ופסול.
[25] הר"ן על הרי"ף מסכת סוכה דף טו עמוד א
האי לולבא דסליק בחד הוצא. פרש"י ז"ל שאין בו עלין אלא מצד אחד ואחרים פירשו שאין רוב עליו כפולים אלא עולין אחד אחד ומדאמרינן בעל מום הוא משמע שפסולו מגופו ופסול כל שבעה אפילו בזמן הזה וי"א שאין פסולו אלא מפני שאינו הדר וביום ראשון בלבד פסול:
[26] גליוני הש"ס (הרב ענגיל), סוכה, לב' א':
האי לולבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול, נ"ב בחדושי הארכתי דד' מינים יש בהם עניין קרבן והבאתי הך דכאן דאמר "בעל מום הוא" כו' ולא מצינו פסול מום רק בקרבנות…
[27] מסכת סוכה דף לו עמוד א:
אמר מר: אתרוג כושי פסול. והתניא: כושי – כשר, דומה לכושי פסול! – אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין – דומה לכושי תנן.
[28] רש"י מסכת סוכה דף לו עמוד א
פסול – שנדמה הוא – קונטרפא"ט +מי שמתדמה לאחר+ בלעז, אבל כושי עצמו היינו טעם דכשר – דאורחיה הוא.
[29] רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק ג הלכה ה:
הנדמה אע"פ שאינו כלאים הרי הוא פסול למזבח, כיצד רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין כבש, אע"פ שיש בו מקצת סימנין הואיל והוא דומה למין אחר פסול כבעל מום קבוע שאין לך מום קבוע גדול מן השינוי.
[30] גליוני הש"ס (הרב ענגיל), סוכה, לב' א':
…נ"ב בחדושי הארכתי דד' מינים יש בהם עניין קרבן והבאתי הך דכאן דאמר "בעל מום הוא" כו' ולא מצינו פסול מום רק בקרבנות וכן ברש"י לקמן ל"ו א' ד"ה פסול כתב שנדמה הוא כו' והוא פסול נדמה שמצאנו ג"כ רק בקרבנות ועיין בריטב"א ריש פירקין שכתב כן דלולב כיון שבא לרצות כקרבן דמי ולכן ילפינן ליה מוהבאתם את הגזול לפסול מצוה באה בעבירה אף דוהבאתם וגו' בקרבנות כתיב, ועיין בבעל המאור ריש פירקין דכתב אהך דבשלמא יבש הדר בעינן וליכא ואע"ג דכי כתיב קרא ביום הראשון כתיב כיון דיבש איכא למימר דאית ביה משום הקריבהו נא לפחתך ופסול אף ביום שני כו' והך דהקריבהו מצאנו ג"כ רק בקרבנות דבהו הוא דכתיב..