כשהשכינה היא ה"נושאת את ראש", הרושם הנוצר
מכך הוא אדיר.
נשיאת ראש בני גרשון ומררי האחראים על מעטפת המשכן – היריעות,
הקרשים וכו', מעצימה את כוח מעטפת החיים – הפן הנראה לעין, להיות בעל משמעות
מהותית ולא רק כאמצעי למערכת החיים הפנימית.
מכוח נשיאה זו עצם מעשה ההיסתרות של האישה הסוטה אוסר
אותה וודאי על בעלה עד שתשתה מן המים, אף שלא ברור כי נבעלה.
מכוח נשיאה זו, "שמו של ה' קשור בתלתלי
הנזיר"
מכוח נשיאה זו כל ל"ט אבות המלאכה נלמדים דווקא ממלאכות
המשכן של המעטפת החיצונית – מלאכות הכנת סממני צבע התכלת, הצמר ועורות התחשים ולא
ממלאכות אפיית לחם הפנים ושאר מלאכות הפנים. עוצמתן של מלאכות האדם דווקא משם
נאצל.
העצמת מעטפת החיים
– ה"כלים", אותו עולם שנהוג לכנותו "חיצוני" היא גם
שנותנת את היכולת לנשיאים להשפיע מבחוץ על הקודש פנימה, לחנוך בנדבתם את המשכן.
כל אלו מחייבים גם אותנו לתת יחס של מהות עצמית לכלי
העוטף את הקודש, ולא לראותו רק כטפל ואמצעי
אל עולם המחשבה הפנימי.
המנהיג כמו הנשיאים מן האיחוד הזה שבין העולמות הוא
מקבל את עוצמתו. אם ביציאה מן הקודש החוצה כוחה של שכינה אינו בידך, גם בתוך הקודש
אין אתה אדון.
קבלת ראשי ישיבות ההסדר את הדין על הוצאת אחת מהן מחוץ
למעגל ההסדר חרץ את גורלן לעבדות אף בתורתם, כי הבעלות על הכלי לתורתם אינו בידם.
גם מי ששמר על זכות חופש הבעת הדעה ונסוג אל מתחם ה"ישיבה הגבוהה" לא
פתר את הבעיה. כמו הבעלות על ה"הסדר" כך גם הבעלות על מעמד "תורתו
אומנותו", על בניני הישיבות ואף על גופם של תלמידי החכמים (במאסר ובהכאה), הינה
ביד אלו שחזון התורה אינו חזונם. מתוך כך מפעפע שלטונם אף אל תוך עולם המחשבה.
כל עוד היה עם ישראל בגלות, אכן התרכזה השכינה בממד
המחשבה והדיבור – "ברוח הממללא" שבאדם. על כן בצדק, נמנעו האוחזים בקודש
מלפגוש בעולם המעשה, וצמצמו למינימום את מעורבותם בו.
אולם החזרה אל הארץ משנה לגמרי את כל התמונה. ההגשמה כבר
אינה מילה הסותרת או מצמצמת את קיום האין סוף בחיינו, אלא מעצימה את קיום רצונו של
ה' בלא להחניקו.
מעתה, ה"מאמין" אינו זה המתבטל כלפי מקור החיים
החיצוני לו, אלא כוחו הוא כאומן, היודע למשוך קו חיים מנקודת מוצא החיים שבתורה
ועד למימושה כחיים מלאים ברמה המדינית החברתית, הפוליטית והתרבותית.
שלב זה כבר אינו יכול להיות נחלתם של "אנשי
המעשה" שאנו מכירים. גם הניסיון של אנשי התורה להאציל עליהם מכוחם לא יצלח.
ככול שמגמת ההגשמה מתעצמת, הקושי לשמר את הנאמנות למקור גובר עשרות מונים. על כן,
רק המגע הישיר של "אומן התורה" יוכל לממשו בנאמנות.
מתוך כך ברור הוא, כי אם אנו מעוניינים שתכני החיים
שלנו יהיה להם קיום, כבר לא מספיק כי ידוברו בתוך הקודש פנימה, או אף יובעו באומץ מול
העולם שבחוץ. דווקא על הגדולים בתורה נגזר כי הם עצמם יאחזו בכלי ההנהגה כפי
שאוחזים במהות הפנימית עצמה, להוליד את המציאות אל חזונה. כי בדור של גאולה, הפנים
והכלי חד הם!