א. פתיחה

ב. המקור
לסנהדרין

ג. משמעות
ה"עדה"

ד. הבנת
הירושלמי

ה. הבנת
הבבלי

ו. הלימוד
מהמרגלים

ז. הלימוד
מעדת קורח

ח. הלימוד
מבני יעקב

ט. הבנת
הגאונים

י. סיכום

 

 

א. פתיחה

 

שלוש פעמים ביום אנחנו מתפללים
להחזרת בתי המשפט כבראשונה. המושג הזה של "סנהדרין" צריך בירור. מאמר זה
מנסה קצת לרדת למקורות של מספר הדיינים שצריך לדון בסנהדרין  (בדיני נפשות עשרים ושלושה) ומתוך המקורות
למספר הדיינים להבין איך מתפקד הסנהדרין ומה מטרתם בעם ישראל.

השאלות שבהם נדון במאמר:

 

מהו המקור לסנהדרין?

מאיפה יודעים שצריך 23 דיינים כדי
לדון?

מהו המטרה של הסנהדרין?

איך הם חושפים את ה"דין אמת
לאמיתו"?

ב. המקור
לסנהדרין

נתבונן במשנה בסנהדרין:

 

 

משנה מסכת
סנהדרין דף ב עמוד א:

דיני נפשות בעשרים ושלשה…

סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד
וקטנה של עשרים ושלשה …

ומנין לקטנה שהיא של עשרים ושלשה
שנאמר (במדבר ל"ה) ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת הרי כאן עשרים

ומנין לעדה שהיא עשרה שנאמר (שם
/במדבר/ י"ד) עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב

ומנין להביא עוד שלשה ממשמע שנאמר
(שמות כ"ג) לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני שאהיה עמהם לטובה אם כן למה
נאמר (שם /שמות כ"ג/) אחרי רבים להטות לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה הטייתך
לטובה על פי אחד הטייתך לרעה על פי שנים

ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם
עוד אחד

הרי כאן עשרים ושלשה …

רש"י:

דיני נפשות – בעשרים ושלשה, לקמן
יליף לה במתניתין.

עדה שופטת – עשרה מחייבין.

ועדה מצלת – עשרה מזכין, אשמעינן
קרא דצריך עשרים, שאם יחלקו, יהיו עשרה מחייבין ועשרה מזכין.

לעדה הרעה – במרגלים כתיב.

לרעות – אם הרוב מחייבין, לא תלך
אחריהם להרוג.

שומע אני – דלטובה, לזכות, הלך
אחריהן, שאפילו מיעוט המזכים, ורבים המחייבין, כתיב: לא תהיה אחרי רבים לרעות, אם
כן למה נאמר: אחרי רבים להטות, משום זכות לא איצטריך ליה, אלא – אפילו לחייב הלך
אחריהן!

לא כהטייתך – אחרי רבים לזכות,
אני אומר לך לנטות אחרי רבים לחובה, אלא – לזכות על פי אחד, אפילו אין יתירין
מזכין על המחייבין אלא אחד – זכה, אבל לחובה, עד שיהו מחייבין עודפין על המזכין
שנים, והכי קאמר: לא תהיה אחרי רבים לרעות על פי אחד, אבל אחרי רבים – בשנים אפילו
לרעות, הלכך על כרחך עשרים ושנים בעינן, דבציר מעשרה מזכין ליכא למימר, דהא
כתיב והצילו העדה, ותו לא משכחת חובה בציר משנים עשר.

ואין בית דין שקול – אין עושין
בית דין זוגות, שאם יחלקו לחצאין הוי להו פלגא ופלגא, ולא משכחת לה הטייתך לטובה
על פי אחד, הלכך מוסיפין עליהן עוד אחד, ובגמרא /סנהדרין/ (יז, א) פריך: כיון דאין
בית דין שקול ומצרכת עשרים ושלשה, הטייה לרעה על פי שנים לא משכחת לה!

אנו רואים מהמשנה בסנהדרין שכדי
לדון דיני נפשות והוצאה להורג צריך 23 דיינים. מהתבוננות במשנה נראה שיש שלוש
פרמטרים שמשלושתם ביחד הגיעו בסוף למספר הזה:

א.
"עדה שופטת"
ו"עדה מצלת", הכוונה של "עדה" היא 10. יוצא שביחד צריך
20 דיינים.

ב.
הצורך להטות לכף חובה על פי רוב של שנים כדי שיהיה 10-12
בהכרעה. מכאן הוספנו עוד 2 דיינים.

ג.
הצורך שבית דין יוכל לנטות, לכן צריך מספר אי זוגי, וצריך
להוסיף עוד דיין 1.

סך הכול עשרים ושלושה. כל פרמטר
צריך ביאור בפני עצמו. ברור שכל פרמטר, שהוא תנאי למספר הדיינים , מהווה אבן יסוד
בבנין הבית דין. כך למשל ניתן להבין מהצורך ב"עדה שופטת" ו"עדה
מצלת" ורק על גבי זה מוסיפים עוד שנים. כלומר אם היינו רוצים הכרעה לרוב על
פי שנים בלבד היה מספיק הכרעה של 11-9, אלא שאז אין לנו בסיס יסודי של
"עדה"- 10 של מכריעים. יוצא לפי זה שהצורך ב"עדה שופטת" ו"עדה
מצלת" הוא תנאי וקריטריון שעומד בבסיס יסוד הבית דין. כך כל עניין צריך חקירה
והבנה.

השאלות:

האם בכל דין יש 10- 10 בדיעות?

כלומר, האם בכל דין יש "עדה
שופטת" (שלילי מחייבים) ו"עדה מצלת" (חיובי מזכים)?

ודאי שלא, הרי גם אם הדין יהיה
בהכרעה של 20-3 הרי יחתם דין הנידון לטובת ה-20 דיעות!

מכאן צריך להסיק שהצורך בעשר
דיינים לכאן ועשר לכאן הוא לא תנאי מעשי. כלומר צריך שיהיה את האפשרות לכך.
במהות הבית דין, או אולי באידיאל של הבית דין זה מתקיים. בכל בית דין של דיני
נפשות, לא משנה למעשה בכמה הוא יכריע את הדין, את המשמעות הזאת. לכן הוספת שלושת
הדיינים הנוספים, כדי להשלים מעשרים דיינים לעשרים ושלושה, הוא רק על גבי
העשרים הבסיסי. בכל בית דין יש כוח חיובי ( של "עדה" כפי שיבואר
בהמשך המאמר) וכוח שלילי. אין כאן אובייקטיביות טוטאלית. לא מדובר על דיינים
"פרווה" שבאים לברר מה היה (זה אולי ניתן לומר רק על המכריע האחרון) אלא
על כוחות שבתוכם יש "עדה שופטת" ו"עדה מצלת".

 

(הערה: לימוד זה מזכיר את הדין
בתחילת פרק שלישי ש"זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררין להם עוד
אחד". שבית דין של שלושה נבחרים על ידי בעלי הדין כאשר יש לכל נידון דיין
שהוא ה"נציג" שלו. מטרתו על פי הגמרא והראשונים להפך בזכות אותו בעל דין
שבחר אותו. כל שלכתחילה כדי שיצא דין יש צורך בדיינים מטין כוחות והיפוך לזכותו.
ואין כאן המקום להאריך ).

אחרי הקדמה קצרה זו ננסה
"לנתח" יותר לעומק את הפרמטרים המרכיבים את הבית דין.  אנחנו נתבונן במשמעות של ה"עדה" של
הסנהדרין.

ג. משמעות
ה"עדה"

 

השאלות:

מאיפה למדו ש"עדה" זה
עשר דווקא?

האם המקורות שמהם למדו שעדה זה 10
קשור גם לענייננו (כלומר,  בלית דין)?

האם זה גזירה שווה מילונאית חסרת
תוכן והגיון?

שוב נזכיר כי ביסוד כל בית דין של
נפשות יש לנו "עדה", לכן חשוב להבין משוואה זו.

ד. הבנת
הירושלמי

הגמרא בירושלמי מביאה כמה
אפשרויות ללמוד זאת:

תלמוד
ירושלמי מסכת סנהדרין פרק א הלכה ד

סנהדרין גדולה כו'

רבי בא רבי יסא בשם רבי יוחנן
נאמר כאן עדה ונאמר להלן עד מתי לעדה הרעה מה לעדה האמורה להלן עשרה אף כאן עשרה

אמר רבי רבי סימון נאמר כאן תוך
ונאמר להלן תוך מה תוך שנאמר להלן עשרה אף כאן עשרה

 אמר ליה רבי יסא בי רבי בון אם מתוך את יליף לה
סגין אינון

אלא נאמר כאן בני ישראל ונאמר
להלן בני ישראל ויבואו בני ישראל לשבר וגו' מה בני ישראל שנאמר להלן עשר' אף כאן
עשרה

פני משה:

ד"ה
אמר ר' סימון נאמר כאן תוך:

בברכות פ"ז גרסינן לה מנין
שאין מזכירין את השם אלא בעשרה נאמר כאן ונקדשתי בתוך בני ישראל ונאמר להלן ויבאו
בני ישראל וגו' בתוך הבאים.

ד"ה
אם מתוך את יליף סגין אינון:

דכתיבי תוך הבדלו מתוך העדה ועוד
והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח והרבה מעשרה היו  וא"כ אין ללמוד ג"ש דתוך אלא בני
ישראל מבני ישראל דהתם גמיר.

בירושלמי יש מספר שלבים בדיון:

א.

הבנה שלימוד העשרה הוא מהמרגלים. "עד מתי
לעדה הרעה הזאת". הלימוד נעשה על ידי מילת הקישור "עדה"

ב.

הבנה שהלימוד עשרה הוא מעדת קורח."הבדלו
מתוך העדה". הלימוד נעשה על ידי מילת הקישור "תוך".

ג

.קושיה על הבנה ב'- הרי אצל קורח וצלפחד היו יותר
מעשרה!? איך ניתן ללמוד משם לעשרה? ("והוא לא היה בתוך העשה הנועדם על ה'
בעדת קורח" כלומר צלפחד לא היה חלק מעדת קורח שהיו יותר מעשרה).

ד.

הבנה שהלימוד עשרה הוא מבני יעקב ."בתוך
הבאים" ונקדשתי בתוך בני ישראל". הלימוד נעשה על ידי מילת הקישור
"תוך".

השאלות:

מהי ההבנה השונה שבכל שלב ושלב?

האם זה בכלל משנה מאיפה למדו?

איך יתכן שלמדו מהמקורות הנ"ל, הרי אף אחד מהפסוקים
לא מדבר על דיינים בכלל?

האם לגזירה שווה יש משמעות והסבר או שזהו מסורת ללא כל
הסבר?

האם מילת הקישור היא מלמדת משהו או שחז"ל סקרו את
המקרא ומצאו במקרה מילת מפתח דומה?

איך זה יכול ללמד אותנו על מהות ה"עדה"
וממילא מהות הסנהדרין?

ה. הבנת הבבלי

 

בגמרא בבלי למדו בצורה דומה אך
שונה. הגמרא מבררת מנין למדו כל מיני עניינים של קדושה שהם צריכים עשרה:

 

תלמוד בבלי
מסכת מגילה דף כג עמוד ב

משנה:

 אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה,
ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב,
ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים, וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם פחות מעשרה.

גמרא:

מנא הני מילי?

 אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא
+ויקרא כ"ב+ ונקדשתי בתוך בני ישראל – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי
משמע? – דתני רבי חייא: אתיא תוך תוך, כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב התם
+במדבר ט"ז+ הבדלו מתוך העדה, ואתיא עדה עדה, דכתיב התם +במדבר י"ד+ עד
מתי לעדה הרעה הזאת, מה להלן עשרה – אף כאן עשרה.

רש"י :

עדה – אין פחותה מעשרה, שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע
וכלב.

יוצא שהגמרא למדה שכל דבר בקדושה
בעשרה גם מעדת קורח וגם מהמרגלים. בפסוק של דבר בקדושה מוזכר
"תוך". אצל קורח גם כן מוזכר "תוך". אצל קורח מוזכר
"עדה" ובמרגלים מוזכר "עדה". יוצא ש:עדה = 10= עדת קורח = מתוך
העדה =בתוך בני ישראל. לכן דבר שבקדושה הוא 10. בניגוד למסקנת הירושלמי שעדת קורח
לא מלמד לענייננו, פה מסיקה הגמרא שכן מלמדת.

השאלות:

האם יש הבדל עקרוני בין הלימודים
השונים?

האם זהו פשוט מחלוקת בפשט הפסוק?

וכי אין הרבה מקומות שמהם היה
ניתן ללמוד?

וכן גמרא נוספת:

תלמוד בבלי
מסכת ברכות דף כא עמוד ב
:

וכן אמר רב אדא בר אהבה: מנין
שאין היחיד אומר קדושה – שנאמר: +ויקרא כ"ב+ ונקדשתי בתוך בני ישראל – כל
דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה
. מאי משמע? דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא:
אתיא תוך תוך. כתיב הכא: +ויקרא כ"ב+ ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם:
+במדבר ט"ז+ הבדלו מתוך העדה הזאת, מה להלן

עשרה, אף כאן עשרה.

צריך להבין שכל לימוד נושא גם
תוכן ומשמעות. אין אדם דן גזירה שווה מעצמו כי זה רק על ידי מסורת אין הכוונה שאין
לזה משמעות. להיפך, בגלל שזה לימוד שהוא כל כולו משמעות אין אדם יכול לדון אותה
מעצמו. רק המשמעות האמיתית של הקישורים נמסרו לאבותינו מסיני. הם אלה שיוצרים את
הקישורים המהותיים בין עניינים שונים בתורה. המילה שבעזרתו ועל ידה עושים את
הקישור הוא "מילת המפתח" כלומר המפתח להבנה. זהו המפתח שפותח לנו את
הדלת מחדר אחד לאולם אחר ומקשר בין שני חדרים.

צריך להתבונן בתוך כל הפסוקים
השונים על מנת להבין. ננסה להבין מתוך כך על מטרת הסנהדרין.

 

ו. הלימוד
מהמרגלים

הפסוק של משנתנו בבלי סנהדרין,
המרגלים:

במדבר פרק
יד פסוק כז

עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה
הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר
הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי:

 

רש"י :

לעדה הרעה
וגו'
– אלו המרגלים, מכאן לעדה שהיא
עשרה:

אשר המה
מלינים
– את ישראל עלי:

את תלנות
בני ישראל אשר המה מלינים
– המרגלים
מלינים אותם עלי שמעתי:

שאלות:

איך למדו מהמרגלים?

הרי הם רשעים?!

 מדוע לוקחים את המשמעות של "כל דבר
שבקדושה" מהם?! הרי אצלם אין כל קדושה?

צריך להבין שהלימוד
"מסנן" מהמרגלים את רשעותם ולומד רק את ה"כוח" כלומר רק את
כוחם ופעולתם לחיובי.

רואים אצל המרגלים שהם השפיעו את
תלונתם על עם ישראל. תלונת בני ישראל על ה' היא למעשה רק אור חוזר של תלונת
המרגלים.כך רואים בצורה קיצונית יותר בפירוש רש"י.  לא רק שעם ישראל למד זאת מהם אלא הם באופן
אקטיבי בצורה יזומה השפיעו את התלונה על ישראל, זהו "מלינים עלי את
תלונות בני ישראל".

 לפי זה מטרת הסנהדרין היא להשפיע בצורה מלאכותית
יזומה אקטיבית כוחנית את כיוונם על הנידונים. תנועה של מלמעלה למטה.

 

הלימוד האחר הוא מעדת קורח:

ז. הלימוד
מעדת קורח

במדבר פרק
טז פסוק כא

הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה
הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע:

 

וכן הפסוק השני שהירושלמי דוחה:

 

במדבר פרק
כז פסוק ג

אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא
לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְקֹוָק בַּעֲדַת קֹרַח כִּי
בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ:

 

נתבונן על טענת קורח כדי להבין את
כוחו:

 

במדבר פרק
טז פסוק ג

וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל
אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים
וּבְתוֹכָם יְקֹוָק וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְקֹוָק:

רואים שקורח מטרתו הייתה לבטל את המעמדות
בעם ישראל. גם הוא עוסק בנושא ויחסים של שררה לעומת הציבור. הוא טוען שכל העדה
כולם קדושים. כלומר אין פערים בין המדרגות.אין מקום להתנשאות. על פי זה התנועה של
הסנהדרין היא "בתוך" העדה. מתוך המציאות נובעת כל המשמעות. אין
צורך בהשפעה מלמעלה אלא מהמציאות התחתונה נובעת הנקודה. ובתוכם ה'. יש לשער שבירור
הדין ותנועת הדין בסנהדרין מסוג זה היא תנועה של שוויון. מקום חשיפת
השכינה (דין אמת לאמיתו גורם שתשרה שכינה בישראל) יהיה בתוך המציאות ובתוך
הנידונים. לא במקרה למדו מהמילה "תוך".

 

המקום הנוסף שלמדו את העשרה הוא
מבני יעקב:

ח. הלימוד
מבני יעקב

 

בראשית פרק
מב פסוק ה

וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:

 

רש"י :

בתוך הבאיםמטמינין עצמן שלא יכירום, לפי שצוה להם אביהם שלא
יתראו כולם בפתח אחד אלא שיכנס כל אחד

בפתחו, כדי שלא תשלוט בהם עין הרע
שכולם נאים וכולם גבורים:

בני יעקב יורדים למצרים לשבור בר
ולחפש אוכל. כדי לעשות זאת הם יורדים למצרים במלוא מובן המילה. הם מטמינים עצמם,
נבללים בהמון המצרי על מנת להוציא משם אוכל. הם בכלל מחליפים את הפרצוף שלהם. על
פי לימוד זה מבני יעקב מטרת הדיינים היא תנועה של ירידה ועלייה משם.
"כניסה לנעליים" של הנידונים. הדיינים בכלל לא דיינים, הם מצריים. הם
סוג של בעלי דינים שהם חלק מהמשחק. המטרה היא לחשוף את האוכל, "שפע" (
דין אמת לאמיתו) שקיים רק במצרים.

המטרה היא "דבר
בקדושה". כך בדיינים כך במניין של מתפללים ובכל דבר:

ויקרא פרק
כב פסוק לב:

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם
קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְקֹוָק
מְקַדִּשְׁכֶם:

גם את הלימוד מבני יעקב ניתן
ללמוד בשני אופנים (אפיונים): מהמילה ב"תוך" או מהמילה "בני
ישראל". ברור שההתייחסות לבני יעקב היא שונה אם הם בתוך מצרים או
שעיקרם הוא בעצם היותם בני ישראל. זה קצת חילוק של רמת הירידה ורמת
ההבתוללות במציאות מצרים.

הערה כללית:

ברור שלא מדובר פה רק על החשיבה
השכלית של הדיינים. אחרת זה לא היה כל כך משנה. הרי ברור שעל הדיינים לנסות להבין
את המקרה בצורה הכי טובה תמיד. כמו כן יש להם לדעת את ערכי התורה בצורה המדויקת
ביותר ולהכריע על פי האמת ההלכתית. צריך לשים לב שאף אחד מהפסוקים לא מדבר על
דיינים
.  אף אחד מהפסוקים לא מדברר על
הכרעות שכליות של סיטואציה. אין כאן פסוקים שמלמדים על אופן החשיבה של הדיינים או
על מתודה חיצונית. כמו שביארנו הפסוקים מלמדים את התנועה הכוחנית של הדיינים. זהו
התהליך העקרוני של דין
.

מדובר פה על יחסי כוחות של הדיינים
ביחס למציאות. כלומר הערך האלוהי המוחלט מול המציאות הנמוכה. כל פסוק מלמד על
מורכבות שונה ביחס לתהליך הזה שנקרא "דין".

 

נתבונן במקור נוסף מפליא של
הגאונים:

 

ט. הבנת
הגאונים

אוצר הגאונים

סנהדרין ב. ד"ה סנהדרין גדולה היתה של שבעים וחד
וקטנה של כג' (עמ' טז'):

"וששאלתם על דיני נפשות ועל דיני ממונות

תשובה.דיני ממונות בשלשה ודיני נפשות בכ"ג, ומפני
מה דיני נפשות בכ"ג לפי שמתחילת יצירתו של עולם עד זכר יצירתו של אדם וייצר
אלהים את האדם עשרים ושלשה אזכרות יש בו
ומפני מה דנין אותו בכ"ג דיינים
ואין הורגין אותו אלא בע' לפי שמתחילת ברייתו של עולם ועד שנתגרש מגן עדן ע'
אזכרות…"

(מובא במרגליות הים סנהדרין ב: ד"ה סנהדרין גדולה
אות מד').

דיני ממונות ב-23 דיינים על פי  הגאונים נלמד ממספר אזכרות של שם ה' בבראשית.
מבחינתם זהו המקור למספר הדיינים.

כך גם מביא הרמה:

יד רמה :

סנהדרין טז: ד"ה מתניתין סנהדרין גדולה היתה של
ע"א כו' בגליון:

"כ"ג סנהדרי קטנה כנגד כ"ג אזכרות
מבראשית עד בריאת אדם ע' סנהדרי גדולה ע' אזכרות עד שגורש מגן עדן".

וצריך לשאול:

מה הקשר?

האם זה "וורט" בעלמא?

מכאן ניתן להסיק מספר דברים:

מטרת הדיינים מקבילה למטרת הקב"ה (כמו הלימוד
בסנהדרין ב: הלומדת שלושה דיינים מהמילה "אלהים" שלוש פעמים). פעולת
הדיינים מקבילה לבריאת העולם, שהרי זה מה שעושה הקב"ה בפסוקים אלה.
תפקיד דיני נפשות מתעסקת בעניין יצירת האדם (ולא רק מוות). ההבדל שבין דיני
23 לדיני 70 קשורה בהבדל שבין המצב שלפני חטא אדם הראשון (מהרגע שנברא עד שגורש
מגן עדן) לבין דינים שהם שייכים לאדם בשלב לאחר החטא (לאחר שגורש מגן עדן). ניתן
לומר שתפקיד הדיינים להתייחס לשלבים שלפני חטא אדם הראשון, לברוא את האדם מחדש  ,לגעת בתשתית יסוד הבריאה. אבל יש עוד מקום
לעיין בזה.

(הערה:

את המקור לשבעים ראינו במדרש רבה:

בראשית רבה (וילנא) פרשה כ
ד"ה ד כי עשית
:

"א"ר יהודה בר סימון בשם רבי הושעיא מתחלת הספר ועד
כאן שבעים ואחד אזכרות מגיד שנידון בסנהדרין שלימה"

כך מובן שהמקור הדומה של הכ"ג הוא לגמרי חידוש של
הגאונים).

י. סיכום

 

רצינו להבין את מטרת הסנהדרין בעם ישראל. לשם כך
הסתכלנו על המקורות שמהם למדו את מספר הדיינים. יצאנו מנקודת הנחה שהמקור למספר
הדיינים כנראה מהווה גם את ה"מקור".

בתוך המשנה בתחילת מסכת סנהדרין ראינו שיש צורך
ב"עדה שופטת" ו"עדה מצלת". זה בנוסף לתורך של הכרעה על פי רוב
והטייה אי זוגית.הצורך בשתי עדות אלה לא היה פרקטי אלא מהותי שנצרך ביסוד כל בית
דין.

לאחר מכן ראינו שיש הבדלים בין הבנת הירושלמי להבנת
הבבלי על המקור של "עדה" עשרה.

בסוף בצורה פרטנית ניסינו לרדת להבדלים שבין כל אחד
מהלימודים השונים והשלכותיה להבנת מטרת הסנהדרין ואופן הפעולה הכוחנית של ביצוע
הדין לאמיתו שלהם. ראשית דרך המרגלים לאחר מכן בעדת קורח ולבסוף מבני יעקב היורדים
למצרים. כל אחד היה למעשה אופן עשיית "דין" עם "תנועה" שונה.
את השוני תלינו בהבדלים איפה נקודת העיקר במציאות והיכן יש "לחפש" את
האמת.

בסוף המאמר הבאנו מקור מחודש של הגאונים שמקשרים את
הסנהדרין של עשרים ושלושה למקומות מאוד בראשיתיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.