"החורבה" יוצאת קריאת הרגעה מפי הרב הראשי לישראל כי "אין לנו שום
תוכניות לעלות על הר הבית וכי איננו מתכוננים במו ידינו לבנות את בית המקדש".
קשה שלא לזכור כי הסיבה היחידה להשארת הנוסח החריף כל כך של תפילת "נחם"
בתשעה באב – "נחם…את אבלי ציון…ואת העיר…האבלה מבלי בניה…והשוממה
מאין יושב", הסותר לכאורה לגמרי את המציאות כיום לאחר שחזרנו אל הארץ, היא אך
ורק מפני שחסרון בית המקדש מאפיל על כל בניינה של ירושלים ואינו מאפשר את חתימת
תקופת החורבן. חסרון בית המקדש הוא זה שמשאיר אותנו למרות כל ההתפתחות הנפלאה
שקרתה לו במאה השנים האחרונות להיקרא עוד "חרבים" ו"שוממים".
והינה קם רב בישראל ובתוך ה"חורבה" קורא להמשיך את מצב החורבן.
אולם שלא נשלה את עצמנו. קריאה זו שנפלטה בקול מפיו של
הרב הראשי לישראל, אינה "דעת יחיד". היא נתמכת בסתר על ידי המון רב בקרב
ה"דתיים" ועל ידי גדולי תורה ותלמידי חכמים רבים. ללמוד על בית המקדש,
להתעמק בסוגיות הקשורות בו – כן. לקדם ברמה המעשית את בנין המקדש – לא!
מדוע כך הדבר?
יהיה זה רדוד לתלות את הדבר בפחד מפני העימות
הטריטוריאלי החריף שקידום שאיפה שכזו עלול ליצור מול הציבור המוסלמי. לא הבעיה
הטריטוריאלית היא הגורם המרתיע הראשי בקיומו של מהלך שכזה. ברור, כי בניגוד
לחזרתנו אל ארץ ישראל והקמתה של מדינת ישראל, החזרה אל הר הבית עיקר ביטויה אינו
מצד העמקת האחיזה השלטונית שלנו בארץ (אף שהדבר בלא ספק אמור להשפיע על כך) אלא "מֵעבר לכך". אך ה"מֵעבר לכך" אינו ידוע!
חשש זה מפני ה"לא נודע" רק מועצם כשאנו
מתמקדים במעשה הקרבת הקורבנות, שהינו סדר העבודה המרכזי בבית המקדש. לא סוד הוא כי
מעשה זה דוחה את רוב הציבור ככול שמתקרבים לפרטי המעשים המחויבים שבו. הקושי
הבסיסי להבין איך מעשה שחיטת בהמה והזאת דם יכולים ליצור תוצאות ערכיות של כפרה על
אדם מביא לדחיית העבודה הזו עד כדי שרבים מדמיינים לעצמם כי בבית המקדש השלישי לא
יחזרו הקורבנות כבעבר. הניסיון לראות בשחיטת הבהמה והזאת דמה, כפעולות שנועדו
לדמות לאדם המקריב את מה שאמור היה להיעשות בו, רק מעלה גיחוך בעולם בו התיאטראליות
והטקסיות המוחצנת פסו מן העולם.
על מנת לתת מושג כלשהו על התנאים לחזרת בית המקדש לקדמת
החיים, נציץ הצצה חטופה בתנאי המרכזי שמביא ספר ויקרא בתחילתו לקיום מעשה הקורבנות.
זו, תלמד אותנו שנקודת המוצא לכל בנין המקדש ועבודתו, הינה נקודת מוצא קיומית שאנו
רחוקים מלהיות בה והיא המניעה הקודמת לכל מניעה הלכתית או פוליטית.
אָדָם כִּי יַקְרִיב – כאדם הראשון
בתחילת פרשת ויקרא מציבה התורה את התנאי הראשון למעשה
הקורבנות
"…אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן
הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא א', ב').
באופן מוזר ביותר
מייחסים חז"ל את לשון ה"אָדָם" בכתוב לאדם הראשון, וממנו הם למדים את האיסור להקריב
מן הגזל.
"מה אדם
הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל".
אלא שדווקא הציון "שהכל היה שלו" מונעת בעליל
ללמוד זאת ממנו , שהרי כיוון שהכל היה שלו, מצב הגזל כלל לא היה קיים, שניתן לומר
כי נמנע ממנו. למרות זאת, ולמרות כי במקומות אחרים לומדת הגמרא את איסור הגזל
בקורבן באופנים אחרים (כגון מ"אָדָם כִּי יַקְרִיב
מִכֶּם" – סוכה ל', ע"א, ומ"אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ"
בבבא קמא ס"ו ע"ב), מתעקשים חז"ל לערב את האדם
הראשון בנקודת המוצא הראשונית של מעשה ההקרבה בויקרא. מתוך כך אנו מחויבים להבין
כי יותר מהצורך של חז"ל ללמוד מן האדם הראשון מה אסור להביא לקורבן, הם רוצים
ללמוד ממנו מהו אופי הקשר שבין האדם לקורבן שהוא מביא (כשאיסור הגזל הוא הדין הנגזר מנצרכות הקשר הזה).
התבוננות במציאות חייו של האדם הראשון מלמדת על יחסי גומלין
שונים לגמרי בינו לבין החי שסביבו, מאלו הקיימים כיום.
בתיאורה של התורה את בריאת האדם והחי, היא מקבילה ביניהם. הן
האדם והן החי נוצרים מן האדמה.
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ"
(בראשית א', כ"ד).
"וַיִּיצֶר
ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב' , ז').
את מעשה הפחת נשמת החיים באדם מסיים הכתוב בלשון מקבילה בדיוק לזו שבחיה –
"וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ
חַיָּה" (המשך פסוק ז' בפרק ב' שבבראשית).
התייחסות האדם והחי לאדמה אינה מופיעה כהתייחסות טכנית, אלא כהולדת האימא
את הוולד. את קללת האדמה בעבור חטאו של האדם מבארים חז"ל מצד כקללת הבריות את
השדיים שינק מהן.
"אֲרוּרָה
הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ- … משל ליוצא לתרבות רעה והבריות מקללות שדים שינק מהם"
(בראשית ג',
י"ז).
אף שאונקלוס ורש"י בעקבותיו מרחיקים את הוויית החיים של האדם מן החי
בתרגומם את "וַיְהִי הָאָדָם
לְנֶפֶשׁ חַיָּה" כ"לרוח ממללא" (אונקלוס) תוך ביאור
שאף שגם הבהמה והחיה נקראו
נפש חיה, "אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור" (רש"י), הרי לשון הכתוב עצמו וכן המשך מהלכו מציניים
באופן ברור יחסי גומלין אדוקים ביותר ביניהם.
כך מופיע הדבר במלא עוזו בפרשת מציאת ה"עזר כנגדו"
לאדם. באופן מפתיע לאחר שקובע הקב"ה כי "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ
אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב', י"ח) ממשיך הכתוב לספר על יצירת החיות – "וַיִּצֶר
יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם
וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ" (שם, פסוק י"ט), כאילו שיצירת החיות היא הניסיון
הראשון למימוש צורך ה"עזר כנגדו".
באופן זה ממשיך הכתוב ומציין כי אף שהאדם קורא לכל חיות השדה
שמות, לא נמצא לו עזר כנגדו – "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף
הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ"
(שם, פסוק כ'). רק לאחר לקיחת ה' אחת מצלעותיו
ובנייתה לאישה אומר האדם – "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי"
(שם, פסוק כ"ג). מתוך הדגשת אמירתו של האדם –
"זֹאת הַפַּעַם" לומד רש"י באופן מדהים כי אותו זיווג
שמזדווג האדם אם האישה הינו לאחר ניסיונות זיווג קודמים שהיו לו על כל בהמה
וחיה.
"זאת הפעם – מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה
דעתו בהם עד שבא על חוה".
האם יתכן לומר כדבר הזה על האדם הראשון? האם מחשבתנו יכולה
לקבל דבר שכזה?
זיקת האדם אל החי דרך עפר הארץ
למזלנו הפיתרון לקושי עצום זה נמצא כבר באותה הפרשה בתיאור
הכתוב כי בניסיון מציאת ה"עזר כנגדו", קורא האדם שמות לכל החיות. משמעות
הדבר היא שכוח הדעת והתבונה שאנו מייחסים כיום למחשבה ולדיבור האנושיים, מופיע אצל
האדם הראשון בעצם חיבורו הפיזי עם המציאות שסביבו. מתוך כך "ביאתו" על
כל חי היא גם הקוראת להם את שמותם. ברור על פי הבנה זו כי אין כל בסיס להשוואה בין
רמת המעשה הפיזי שלנו כיום שהינו מעשה גולמי נמוך לבין המעשה הפיזי של האדם הראשון
שהינו שווה ערך ל"רוח הממללא" שבכוח המחשבה כפי שמתרגם אונקלוס על
"נפש החיה" שהבאנו. שפת הגוף או החוש, היא שפת החיים הדומיננטית בעולמו
של האדם הראשון, להופיע דרכה את מדרגות החיים השונות. כששפה זו שולטת, נמצאים האדם
והחיה במישור חיים משותף.
עיון בנקודת המוצא של חיים משותפים אלו – האדמה, תיתן לנו הבנה
נוספת על מעמדו העליון של הגוף הפיזי והתכונות המתלוות לו בעולמו של האדם הראשון.
בהתייחסותם של
חז"ל למקור חייו של האדם מן העפר הם מלמדים אותנו כי עפרו מכול אדמה הוא בא.
"יִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה
– צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות, שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה"
(בראשית ב', ז').
אם לא נסתפק
במטרה הפרקטית של מהלך זה, משמעות הדבר היא כי עפרו של האדם הוא עפר של "כל
מקום", שמשמעותו הערכית היא – אין סוף. עפר אין סוף זה מקבל את הגדרתו
המקבילה בהמשך ביאורו של רש"י, כעפר מקום המזבח.
"דבר אחר
נטל עפרו ממקום שנאמר בו (שמות כ', כ"א) מזבח אדמה תעשה לי, אמר הלואי תהיה לו כפרה ויוכל
לעמוד".
אם את מגמת
אין סוף החיים אנו רגילים ליחס לשמים ולאווריריות המחשבה, מלמדים אותנו חז"ל
כי אין סוף החיים מהם נולד האדם הוא מן הארץ. מנקודת האין סוף הזו מסוגל האדם לגעת
במהות חיים גם מכוח נגיעתו הפיזית והחושית.
מכוח העצמת
חיים זו מן האדמה אל הגוף החי להיות כמותה, נאסר על האדם לאכול מבשר החי (עד לאחר
המבול), מתוך היות הוויית הבשר הוויה שאינה כלה.
"כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה
כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל –שלא הרשיתי לאדם הראשון לאכול בשר אלא
ירק עשב"…(בראשית ט', ג' ורש"י שם) "…לפי
שלא ברא הקב"ה בריותיו על מנת שימותו, שאם לא חטא אדם לא היו הבריות מתים…"
(מדרש אגדה בראשית פרק א ד"ה [כט] ויאמר
אלהים).
כאמור, ניסיון
האדם להזדווג עם החי מכוח שותפות האדמה שבשניהם אינו מספק. אולם אם חושבים היינו
שביצירת האישה, מתרחק האדם מן החי וממילא ממקור חייו שמן האדמה, מביאה לנו התורה
את פרשת הנחש וסותרת לנו על פנינו הרוחניים.
גופניות בעוצמה של עורמה
בהצגת הנחש בוחרת התורה להדגיש שני נתונים. הראשון עורמתו של הנחש מול עירומו
של האדם המובאים שניהם באותו הלשון וכן היותו של הנחש ראש לכל חיות השדה.
"וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ… וְהַנָּחָשׁ
הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה …" (בראשית
ב', כ"ה – ג', א').
עורמה זו
מוגדרת על ידי חז"ל כחוכמה שוות ערך לזו של התורה.
"אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה… – אצל ערמה, שכיון
שלמד אדם תורה נכנס בו ערמימות של כל דבר" (משלי ח', י"ב
ורש"י שם).
שוב אנו נפגשים עם ההקבלה הבלתי נתפסת בין הוויית הגוף לבין הוויית החוכמה.
הנחש כראש לחיות השדה, מציג את שיא כוחה של התכונה הגופנית להיות בעלת הוויית חיים
המקבילה לזו שבמחשבת האדם ודיבורו. כמוביל את עולם החי, שפת התנהלות החיים המובילה
בו היא שפת הגוף והחושים, ברמה המקבילה לעוצמות למוד התורה ומחשבתה שיופיעו בהמשך
הדורות.
חיבור כוח ה"חי" הזה אל האדם מתקיים שוב, לאחר שנעשה במקורו על
ידי האדם בנסיון מציאת ה"עזר כנגדו", על ידי האישה בקשר של אישות.
"וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל – כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה, דכתיב (בראשית ג') הנחש השיאני – לשון נשואין" (בראשית
ב', י"ג).
מי שראשו בעיניו מבין כי אין כאן שני מעשים במקביל.
האכילה מעץ הדעת היא היא הזיווג של חוה אל הנחש, שגם הוא אינו סרט מצויר, אלא חזרה
של האדם לחיבורו הראשוני אל החי עם כל המשתמע מכך.
מעונשו של הנחש מתברר כי כ"ערום מכול חיה"
הוא זה הקשור באופן המושלם ביותר אל כוחה של הארץ, דרך עפרה – "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ
וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית
ב', י"ד).
הגמרא בשבת
מלמדת אותנו כי עפר הארץ הוא מקום חיותם של הנחש ואותם העמים הקרויים על שמו
היודעים את הקרקע לשמותיה.
"…דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב לֹא תַסִּיג גְּבוּל
רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים (דברים י"ט,
י"ד) – גבול שגבלו ראשונים לא תסיג. מאי גבלו ראשונים? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר
רבי יוחנן…אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ
(בראשית ל"ו)…שהיו בקיאין בישובה של ארץ
שהיו אומרים: מלא קנה זה – לזית, מלא קנה זה – לגפנים, מלא קנה זה – לתאנים, וחורי
– שמריחים את הארץ, וחוי – אמר רב פפא: שהיו טועמין את הארץ (לאיזה
דבר ראויה) כחויא – (כנחש שמאכלו עפר)" (שבת
פ"ה, ע"א).
שימוש הגמרא בתואר "ראשונים" לאותם עמי החורי והחווי מחייב אותנו
להתרומם מרמת התייחסות הנקודתית הרואה אותם כ"חקלאים" היודעים לטעום את
רגבי הארץ להתאים לה את הנטיעה הראויה. עַם החוי הוא עַם הנחש במצב הקודם לעונשו
שם מקבל העפר את טעמו האחיד הטפל. טעמי הארץ לגווניה לחיויים, הם כמו "טעם"
הסברה השכלית לנו. כוחם זה של ה"ראשונים" הוא כוחו של הנחש האובד בחטא
האדם, אולם הוא נגנז בגופה של האישה במצב של תרדמה.
כך אנו מוצאים, כי דווקא לאחר החטא, מקבלת האישה את שמה – חַוָּה כ"אֵם
כָּל חָי".
"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל
חָי"…" (בראשית ג', כ').
תכונת ה"אֵם כָּל חָי" מגיעה לה, מכוח הנחש שבה שאף הוא כלול בשמה.
"…ששמעה
דברי המסית קרא אותה על שמו והוא אומרו חוה מלשון חויא שהוא הנחש
וכמו כן הוא בספר הזוהר…" (אור החיים ד"ה "ויקרא האדם שם).
נמצאנו למדים כי קיום הוויית האדם כ"חי" יותר
מאשר היותו "רוח ממללא", שהחלה בהזדווגות האדם עם החי לקרא להם את
שמותם, ממשיך להתקיים באדם אף לאחר חטאו דרך האישה. נקודת מוצא החיים לעולם בו
האדם והחי נמצאים באותו מישור חיים, היא האדמה. שפת החיים בעולם זה, גם זו המתייחסת
אל אין סוף החיים, היא שפת הגוף והחושים ה"מדברים" דרך חושי הטעם,
המישוש, הריח ואף הראיה.
ממד חיים זה המאבד מאונו בחטא האדם להיות טעמו טפל, שב
וזוכה לעדנה במעמד הר סיני, שם פוסקת זוהמתו מתוך התגלות אין סוף החיים מן השמים.
עזרת השמים לנקות את זוהמת הארץ
"שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר
סיני – פסקה זוהמתן" (שבת קמ"ו, ע"א).
האם "התערבות" השמים במעמד הר סיני מעבירה את
שרביט הבכורה לכלי החיים המחשבתיים? התשובה החד משמעית לכך היא לא רק שלא, אלא
להפך! שפת הגוף מקבלת את חיסונה מכוח הציווי שמן השמים.
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי
אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות כ', י"ח –
י"ט).
על פניו נראה כי נקודת מוצא הדיבור מן השמים, פוסל את
החומר מלהביע דרכו אין סוף חיים בהיותו מוגבל בכוח מימדיו המוגדרים מלהופיע דרכו
חיים שאין להם גבולות. אולם דיוק בדברי הכתוב הנוקט בלשון – "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי",
מלמד את חז"ל כי הציווי מן השמים מגביל את היכולת הזו רק בחומרים שלא שרה
עליהם כוח הציווי.
"אלהי כסף – בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד
אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הן לפני כאלהות. ואלהי זהב
– בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה, הרי הן לפני כאלהי זהב"
(רש"י
שם).
אולם החומרים והצורות עליהם שורה כוח הציווי יוצאים
מניוונם ומזוהמתם לפרוץ מתוכם חיים לאין קץ.
כך יתוארו חיים אלו במקדש.
דם בעצים ובאבנים
"וַיְצַף אֶת הַבַּיִת אֶבֶן יְקָרָה לְתִפְאָרֶת וְהַזָּהָב
זְהַב פַּרְוָיִם – …ורבותינו פירשו שדומה לדם פרים מרוב שבחו ואדמימות"
(דברי הימים
ב', ג', ו' ורש"י שם).
האם תיאור שבחו של הזהב כאדמומיות דם הפרים נובעת מכך
כי צבע דם הפרים הוא הנראה משובח ביותר? ברור שלא! אם כבר, דוחה יותר! דימוי
אדמומית הזהב לאדמומית דם הפרים יכול להתפרש רק מצד משמעות הדם בבשר. אדמומיותו
הדמית של הזהב נותנת לזהב פעימות חיים
כפעימות הדם בגוף החי.
את פעימות החיים שבחומרי הגלם במקדש, מציגים חז"ל
מאותו הפסוק באופן נוסף – "פַּרְוָיִם", מלשון "פירות".
"…כך בית המקדש כל מה שהיה בתוכו היו פרין ורבין,
שנאמר ויאריכו הבדים (מלכים א', ח', ח'), ואומר והזהב זהב פרוים (דברי הימים ב', ג', ו'), שהיה עושה פירות, וכן הוא אומר ויבן את בית יער
הלבנון (מלכים א', ז', ב'),
למה נמשל ליער, מה יער פרה ורבה, כך בית המקדש כל מה שהיה בתוכו היה פרה ורבה…"
(מדרש תנחומא
פרשת נשא סימן טז ד"א כה תברכו).
אף ציורי בית המקדש בזהב, היה בהם חיים.
"… למה נקראת בית המקדש יער הלבנון לומר לך מה יער
עושה פירות אף בית המקדש הצורות שהיו בקירותיו של זהב שהיו מצוירין שם כל מיני אילנות
היו עושים פירות" (במדבר רבה פרשה יא ד"ה ג כה תברכו).
כמובן, תמיד ניתן לומר כי כל תיאורי החיים הללו, הם
ניסים מאת הקב"ה, ומתוך כך להשאיר את כל מה שמתואר במקדש כגרסה עתיקה של
"ארי פוטר". אולם על בסיס התשתית שהראנו, מזיהויי הוויית הקורבנות במקדש
כהוויית האדם הראשון, כוח הפריון של מה שכיום הוא לדידנו דומם, נובע אף הוא מהעצמת אין סוף החיים שמן הארץ כלפי החיים
היוצאים ממנה, אם גוף האדם והחי ואם חומרי הגלם היוצאים ממנה – הזהב, הכסף
והנחושת, בלא שייווצר ניתוק בין המקור לבין חומר הגלם שעל פני האדמה.
יכולת המשכת נקודת מוצא החיים גם בחומרי הגלם אף לאחר
שנפרדו ממקורם, היא שמביאה לאומנויות מטורפות כמו זו של טוויית הצמר על העיזים
עצמן לפני גזיזתן.
"וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה
טָווּ אֶת הָעִזִּים – היא היתה אומנות יתירה, שמעל גבי העזים טווין אותן"
(שמות ל"ה,
כ"ו).
ברור שלדידנו, עבודה שכזו אין לה כל משמעות חוץ מצער
בעלי חיים. רק על בסיס הבנת מצב הנפשת החיים בחומרים, ניתן להבין שבדרך זו של
טוויה, משמרות הנשים את כוח החי שבעיזים אף בצמר הנטווה.
אופן תפיסה זה של חיבור האין סוף אל החיים יוצר שיקוף בוגר
הרבה יותר בהבנת משמעות התערבות האלוהות במצבי החיים השונים גם מחוץ למקדש. עשרת
המכות של ה' במצרים אינן "אוקוס פוקוס" אלוהי המונחת על מי שאינם מוכנים
להרכין ראש למרותו של ה', עשרת המכות הינן שלבים בשדרוג החיים מתוך חלות אין סוף
החיים בהם. מהלך זה הוא המשדרג את נוזל החיים המימי להיות דם. אם באופן טבעי, מים
הוא הזורם בעורקי הצומח, ואם בדומם אין אנו מזהים כלל תנודת חיים, הרי שדרוג החיים
הכפוי על המציאות מנפיש את נוזל החיים שבצומח להיות כדם הנפש, ואף מבעבע בעורקי
החיים שבדומם – "וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים"
(שמות ז',
י"ט). יציאת הצפרדעים מתוך היאור,
הינו שדרוג דו החיים להופיע כחיים שלמים ביבשה. כך גם הפיכת העפר לכינים היא מתוך
הנפשת העפר הדומם להיות "רוחש" – וַתְּהִי הַכִּנָּם – הרחישה (שמות ח', י"ג). בכך דומה מעשה ה' במצרים דמיון מפליא לתרחיש
שדרוג החיים שזיהינו בית המקדש, אלא שבמצרים נעשה הדבר בחטף תוך זעזוע החיים שאינם
מסוגלים לקלוט ולשרוד את שדרוגם.
ביטול המרוּת
זווית התייחסות זו אל מכות מצרים בקצה מסלול הופעת
הוויית החיים האלוהית בגוף ובחומר, מלמדת המון על אופי הקשר ויחסי הגומלין שבין
האדם והאין סוף כאשר הוויית החיים האלוהית עוברת דרך ערוצי החומר באופן ששפת החומר
והגוף הוא שפתה. בדרך זו אופי הקשר כבר אינו בקשר של מרות שמטרתה האדנות האלוהית וקיום
הצווים האלוהיים, אלא תהליך מורכב של העצמת חיים. כל הצווים האלוהיים, מאלו
המובאים בכתובים עצמם ועד אלו המופיעים בכל פרטי השו"ע, הינם בגדר ציוויים עד
לאותו שלב בו מצליח האדם לזהות את תהליך העצמת החיים שבהם. או אז הופך קיומם להיות
תהליך מתמיד של העצמת חיים לאין סוף, להיות כאלוהים עם כל הסכנה הטמונה בדבר…!
עם אותו "זְהַב פַּרְוָיִם" הפרה ורבה מכוח
הנפשת החיים בו לאין סוף, מורדים ישראל לאחר שקנו את כוח ה' לעצמם. כוח חומר האדמה
שבידיהם מגיע לעוצמה שכזו עד כדי יכולתו להאיר להם את חייהם.
"כי אתא יהויקים אמר…כלום אנו צריכין אלא לאורו
– יש לנו זהב פרויים שאנו משתמשין בו (שמאיר ביותר), יטול אורו. אמרו לו: והלא כסף וזהב שלו הוא, שנאמר
לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות! (חגי ב') – אמר להם: כבר נתנו לנו, שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם (תהלים קטו)" (סנהדרין ק"ג, ע"ב).
השינוי המהותי שבדרך חיבור הוויית החיים האלוהית באדם
כאשר חומר עפר האדמה שבו הוא נזר החיים, מעמיד באור שונה לחלוטין את מעשה הקרבת
הקורבנות על המזבח.
אש השמים – לעורר את כוחה של הארץ
אם לשון הציווי "עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'"
(ויקרא א', ט'), מורה כי כל הקרבת הקורבן הוא "לשם
האש" (רש"י
במקום), הרי עתה, הבנת משמעות
שכינת ה' במקדש כהנפשת החומר שבו ושבסביבתו, אנו מתוודים לתהליך הפוך לחלוטין, בו
האש היורדת מן השמים שותפה בתהליך "שידרוג" החיים שבארץ. הפניית החיים כלפי
האש היא אמצעי בלבד, כחלק מתהליך "ביטול יש" הכרחי של חומרי החיים, על
מנת שתיווצר תנועה חוזרת של העצמת החומר מכוחה של האש. זיהוי ברור של הכוונת האש
שמן השמים כלפי מטה – כלפי גורמי החיים שבארץ, אנו רואים מהמשך אותם הכתובים שלאחר
מעמד הר סיני שהבאנו לעיל (הקובעים כאמור את הופעת אין סוף החיים בגורמי החומר ברמה של
ציווי – "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב"), מתוך חיוב עשיית המזבח מחובר אל האדמה.
"מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי – מזבח אדמה – מחובר
באדמה, שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי כיפים. דבר אחר שהיה ממלא את חלל
מזבח הנחשת אדמה בשעת חנייתן" (שמות כ', כ').
משמעות הציווי הזה היא ברורה. האש היורדת על המזבח היא
כברק הנקלט באדמה. הוויית החיים האלוהית שקל לה לבטא את מרחב אין סופיותה בתצורתה
השמימית, מגרה במפגשה עם חומרי הארץ את מימוש פוטנציאל האין סוף שבגוף הבהמה
המובאת לקורבן ושבאדם המקריב, מתוך מפגשה בקרקע המזבח. קיום מפגש זה במחובר אל
מקור יצירת החי – עפר האדמה, מעורר מתרדמתה את זהות ה"חי" הבראשיתית של
הבשר שאינו כלה המאחדת בין האדם והחי, וממילא נמחקת זוהמת האדם.
יוצא אם כן, על בסיס המהלך שהבאנו עד כה, כי בניין בית
המקדש, הוא תהליך מורכב בעשרות מונים מתהליך הגאולה שחווינו עד עתה בחזרת עם ישראל
אל ארצו והקמת מדינת ישראל. השלב הנוכחי מצריך יצירתה מחדש של תצורת החיים הקדומה
שהאדם הראשון הוא הסמן המהותי שלה. שונה הדבר כאשר יצירת החיים מופיעה כדרכי חיים רגילות
תוך השפעת המגמות האלוהיות באופן נסתר וברמות כלליות בלבד, לבין התקדמות לשלב
שדרוג החיים בכל רמות החיים המתפרטות ביותר בחומרי החיים כולם.
מי שירצה לברוח או לוותר על תהליך מורכב זה ולהסתפק
בעצם בניין הבית, לא יצלח, כיוון שתשתית בנין הבית היא עצם הנפשת החיים הנוצרת בו
ועל ידו.
גם ההסתתרות מאחרי ד' אמות של הלכה (ברכות ח', ע"א) לא תועיל. כל דיני השו"ע שמחוץ לבית
המקדש בנויים ומושתתים כולם על שדרוג חיים זה. אין כאן המקום להרחיב בדוגמאות,
אולם דקדוק מפורט בכל פרטי הדינים בנזיקין, קניינים, אישות ומה לא, מראה בעליל כי
הם אינם עומדים, פשוט אינם עומדים ללא הבסיס שאותו הצגנו עתה. כל ההפרשים שבין
הגיון התורה ופסיקותיה המשפטיות לבין ההיגיון והמוסר הבסיסיים שחיינו מושתתים
עליהם כיום נובעים מכך שחכמים כתבו את מהלכי ודיני התורה שבעל פה במהלך קריסת אותו
עולם לאחר החורבן על פי גדרי החיים הללו. אף שידעו כי דורות על גבי דורות יאלצו
לסבול את ההפרש הזה שבין עולמם שצומצם להפליא לבין דיני ותכני התורה שבעל פה
המחייבים אותם, לא היססו חכמים לחייב בפסיקתם על פי גדרי העולם הקדום, על מנת
שבבוא היום יחזירו ישראל את אותו עולם לקדמת המציאות. הפרש בלתי פתיר זה במשך כל
דורות הגלות הוא שיצר בשפה התורנית אקסיומות שלעולם לא נחקרו עד תום, על מנת שלא
לעורר אותו ולפוגשו בטרם עת…
קידום בניין בית המקדש במשמעותו התוכנית יוצר על כן
זעזוע כפול. הוא מערער את הבסיס הקיומי שלנו מתוך שהוא מבטא שינויים בתכונות
החיים שלנו ושל כל החיים שסביבנו, כולל בדומם ובצומח ובחי. במקביל, דווקא בגלל
שינוי מצב הצבירה של ציוויי התורה שבעל פה לחזור ולהיות העצמה של חיים בגוף האדם
והמציאות כולה, מתמוססת שפת המרות ההלכתית כגורם מוביל בקיום התורה בנו. שני
התהליכים הללו קשים מאוד לעיכול ומפחידים מכיוון שהם מוציאים מחיינו יתדות מרכזיות
עליהן הושתתו עד עתה חיינו הדתיים.
אז…בואו לא נמהר לגחך על "פליטת הפה"
שנאמרה בבית כנסת ה"חורבה". השינויים התודעתיים וה…תכונתיים שאנו
נצרכים לעבור בכדי לקדם את בניין המקדש, הם עצומים ולוואי כי המפגש הקצר שעשינו עם
מעט מן ההשלכות הנובעות מן החזרה לעולם הזה והמפגש עם חג הפסח הקרוב יעזרו לנו
בצמצום המרחק הנדרש עד להופעתם…על ידינו ובעזרתו של ה'.
הרב שמעון
אור
ראש תנועה לתורה מנהיגה
054-4862496