נראה כי פרשת הסדר הר ברכה נותנת לנו הזדמנות מצוינת
לבחון את מצב הציונות הדתית מול התמורות המתרחשות בעם ישראל בשלושים  השנים האחרונות.

מאלף ביותר להשוות בין נוסח ההחלטה של איגוד
ישיבות ההסדר, לבין מה שלא הוחלט שם כפי שמביא בסוף מסיבת העיתונים דובר
האיגוד עצמו – הרב סתיו.

וכך היא לשון ההחלטה הרשמית.

"כל ראשי ישיבות ההסדר שוללים באופן ברור
כל הפגנה בצה"ל מתוך רצון לשמור על לכידותו ואחדותו של צה"ל…מתוך אחריות על
שמירת לכידותו של צה"ל, אנו חוזרים ודורשים ממערכת הביטחון להימנע מעירוב
חיילי צה"ל במשימות בעלות אופי אזרחי…החלטה של משרד הביטחון לביטול מסגרת
ההסדר, חמורה ויוצרת קרע קשה בצה"ל ובעם. האיגוד יעשה ככל יכולתו להחזיר את המצב
לקדמותו בכל הנוגע לישיבת הר ברכה".

מאידך אלו הדברים שאומר הרב סתיו בתשובה לשאלות
הכתבים בסוף מסיבת העיתונים.

"האיגוד לא עסק היום בשאלת סירוב הפקודה.
אנו מבקשים מראשי הצבא ובעיקר מממשלת ישראל לא להעמיד את חיילי צהל באתגרים
אזרחיים יש להם מספיק עבודה בתחומים הצבאיים. ביחס לנושא סירוב הפקודה קיימים
וויכוחים בתוך ראשי הישיבות….בעיקרון איגוד ישיבות ההסדר כמו כול מערכת אזרחית בוודאי
מחויב להוראות החוק ולהוראות תורת ישראל. ישנם גוונים שונים בשאלה איך מממשים את
החיבור הזה בין תורה ומדינה, במקום כזה. האיגוד לא החליט בנושא הזה. ישנה מחלוקת
בקרב ראשי הישיבות ביחס לעמדה בנושא הזה…אין לאיגוד ישיבות ההסדר אמירה מסוימת
לגבי סירוב פקודה במקרה ספציפי של עקירת ישוב או עקירת מאחז. ככלל אנו אומרים
לתלמידנו לכבד את כל ההוראות החוק והוראות הצבא כמובן בכפוף לכלל ההלכה שכל יהודי
שומר תורה ומצוות מחויב אליהם".

אין ספק, הדברים מדברים בעד עצמם!

מול הבעיה המהותית הבוערת, בחרו ראשי ישיבות ההסדר
להציג עמדה מלוכדת ואחידה ביחס ל…נקודה שולית של הפגנות חיילים בצבא! כל מי
שעיניו בראשו מבין כי הניסיון להתחמק מן העיסוק בשאלת ההתלבטות בין המחויבות
האמונית שלנו למדינת ישראל לבין המחויבות לקיום ההחלטות הפוליטיות במדינת ישראל לא
יצלח אפילו בתווך הקצר. עירוב חיילי צה"ל במשימות המוגדרות על ידי דובר איגוד
ישיבות ההסדר כ"אזרחיות" כבר מתקיים, ועומד רק להעמיק ולהתרחב.

למען ליכוד השורות ולמען שמירה על ה"הֵסְדר
ההיסטורי" מכרנו את נשמתנו לניסוחים פוליטיים. כל ילד יודע שהפגנת חיילי כפיר
אינה "הפגנה", אלא קצה קרחון העימות בין תכליתה האמונית של מדינת ישראל,
לבין התכלית הפוליטית הפרגמאטית אליה מכוונים מנהיגי מדינת ישראל בשלושים השנים
האחרונות.

גסיסתה של שותפות!

העימות לצערנו כבר קיים! קשה שלא להתבונן ברחמים על הרב
דרוקמן שחיי את מרבית חייו באידיליה של השותפות ההיסטורית הזו שבין הישיבות לצבא,
ושבין האידיאולוגיה הדתית לאומית לזו החילונית, כשהוא מנסה בכוחותיו האחרונים לשמר
אותה כפי שהייתה. קשה שלא לשמוע מדבריו את ההתרפסות למערכת הביטחון ולעומד בראשה,
עד כי עולה התמיהה, מי הוא בעל האינטרס הגדול יותר בשותפות הזו… ?!

חבל לבזבז זמן מיותר על קרבות מאסף לאיחוי מציאות שכבר
אינה קיימת! השותפות הזו שבין הציבור הדתי לאומי לבין המערכת הלאומית במדינת ישראל
כפי שהיא היום, נמצאת בשלבי גסיסה מתקדמים. יש לכך השלכות רבות, לא רק
בצבא. ביחסה של המערכת הפוליטית למערכות החינוך שלנו, ביחסה אפילו לנושא השירות
הלאומי ועוד נושאים רבים. נושא ההסדר בצבא הוא אחד מהם, אלא שבהיותו נוגע ב"צבא
העם" הוא המזעזע ביותר אותנו.

פירוד ומחלוקת שלא ניתן למונעם

אל לנו גם לצפות בטווח הקרוב לאיחוד שורות בתוך הציבור
הדתי לאומי מול המשבר המתממש. גם זה, הינו רצון שאין לו סיכוי להתקיים לעת עתה. נראה
שמול התנפצות האידיליה יתפצל הציבור שלנו לכמה כיוונים. יש כאלו שיעסקו בקיומה בכל
מחיר ואיחוי שבריה בכל מקום ובכל מצב. יש רבים אחרים שבמרקם השותפות הזו שבין
אמונתם לבין הווייתם הלאומית, יבחרו להישאר בחיקה החם של הלאומיות התומכת אף
שצביונה מנוגד לאמונתם. מנגד, יעדיפו חלקם להתעמת עם הווייתה הלאומית העכשווית של
מדינת ישראל, תוך תחושת ניכור והבדלות. התהליך הקשה שאנו נמצאים בעיצומו כבר מביא
לצמיחתה של חרדיות חדשה הבנויה על הייאוש מלממש את החלום האמוני, על בסיס המצע
הלאומי הקיים.

משותפות להובלה

הדרך הנוספת היא הקשה והמורכבת יותר, אך היא היחידה
היכולה להוביל אותנו אל המטרה. לקיחת אחריות כוללת והצגת אלטרנטיבה כבר כנקודת
מוצא
. ברור שאחדות הבנויה על שותפות בהרס ישובים ופינוי, אינה אחדות וחובה
להתנגד לה גם בתוך צבא. גם אין אנו צריכים לחשוש מלהתעמת עם ההוויה הלאומית
המובילה כיום. העומד להתנפץ אינה לאומיות עם ישראל, אלא צורת עיצובה ומכווני דרכה הנוכחיים.
אולם המטרה חייבת להתמקד בהמשך הבניין ולא בעצם ההתנגדות. התנגדות לבדה
אינה מספיקה, אינה מועילה ואף לא תצליח.

התבוננות פשוטה מלמדת כי התפרקות הנהגת מדינת ישראל
בשלשת העשורים האחרונים מחזון הציונות, אינה בעיה פוליטית. המדובר בקריסה של
תרבות. על כן, כבכל תהליך התנוונות והתפרקות של תרבות, מחויבת הכנת כלי חליפי
שיוכל להכיל את מה שנוצר ונבנה מכוחה עד עתה. רק מנקודת מוצא זו יוכלו אזרחי ישראל
להזדהות גם עם התנגדות כנגד היָקָר ביותר להם בלא שיחששו שקרקע הקיום נשמטת מתחת
לרגליהם. רק כך יהוו העימותים גם כנגד פקודות הצבא, חלק מתהליך בניית התשתית
ללאומיות המתחדשת. אם אנחנו רוצים שהמהלך שנוביל מול תהליך איבוד החזון המתמשך יועיל,
אנו מחויבים להציג אלטרנטיבה הן תרבותית והן פוליטית.

החייאת התורה מדת לתרבות

אך דא עקא, התרבות החדשה עליה אנו חושבים היא תרבות
התורה. המחפשים את הדרך הקלה, מעלים בדעתם כי מספיק יהיה להחליף את השלטון הקיים,
ולהשליט במקומו את תובנות האמונה שהורגלנו בהם בחיבור שבין דת ומדינה, בתוספת
אחיזה במצוות התורה. אולם אם כך אמור היה להיות הדבר, יכול היה הציבור הדתי לאומי
לומר את דברו בפני אזרחי מדינת ישראל כבר לפני כשלושים שנה, ולא להסתמך כטובע הנאחז
בקש פעם אחר פעם במנהיגי הציונות החילונית.

כפי שברור הוא שכל הנהגה במדינת ישראל לא תוכל לשרוד על
בסיס פעולות הנוגדות את אמונת ישראל ומצוותיה, כך צריך להיות ברור לנו כי הנהגת
מדינת ישראל על בסיס תרבות התורה לעולם לא תהיה במאפיינים של מדינת הלכה. הסיבה
לכך היא פשוטה. מדינת ישראל בנויה על חופש וזרימת חיים, שהם המאפיינים הבסיסיים
ביותר של האדם כבעל בחירה חופשית. עם שהגיע לעצמאותו, לעולם לא ייסוג לאחור גם מול
בורא עולם. תרבות של מרות, גם מול האלוהים, סותרת את הקמת מדינת ישראל מעצם בסיסה.
על כן המאמינים כי מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה מחויבים להופעת תרבות של תורה
שאינה סותרת או מנוונת את המצב הקיים, אלא מפתחת אותו קדימה.

היכולת לתרגם את תכני התורה להוויית תרבות, אינה פשוטה.
בקלות אפשר להטות את תכניה כלפי התובנות וההבנות התרבותיות והחברתיות הקיימות
כיום, תוך התעלמות מן התכנים הנבדלים, הנראים חסרי היגיון, ואף הסותרים לכאורה את
המוסריות הבסיסית שאנו מחויבים אליה כבני אנוש. הקושי לקלוע לאמת הוא עצום ולא
באחת תגיע אלינו תובנת התרבות הנכונה.

אולם אסור שהקושי להתקדם באפיק ההולדה הזה של התורה
כתרבות, יעצור את מהלך לקיחת האחריות הכוללת.

עבודה במקביל

מהקמת מדינת ישראל למדנו, כי תהליכים מגיעים לרוב
במקביל. התנגדות למעשים ולתוכניות הנוכחיות, על בסיס התמודדות פוליטית על האחריות
הכוללת של מדינת ישראל ייצרו את האמון הראשוני של הציבור כי לא לכָּאוֹס מועדות
פננו. מיקום הציונות הדתית בתרבות הנוכחית הוא מספיק חזק, בכדי לעורר אמון בקרב
כלל אזרחי מדינת ישראל ביחס למהלך שכזה. במקביל, אנו מחויבים להמשך החייאת השפה
התורנית לא רק ברמה האמונית הכוללת כפי שעשה הרב קוק בחיבורו בין ההוויה הציונית
לבין זו הדתית, אלא ברמות המגיעות עד לפרטי התרבות התורנית וההלכתית. אין ספק
שלקיחת אחריות כוללת, מדינית ופוליטית, תמריץ אותנו באפיק התרבות התורנית, וכי
ההתקדמות בהתחדשות התורה באפיק התורני, תמריץ אותנו בנקיטת פעולות ללקיחת אחריות באפיק
הפוליטי והמדיני. קריסת המציאות הקיימת והדריכה שלנו במקום זה כמעט שלשים
שנה,אמורים גם הם לתת את הדחיפה למהלך הזה.

אמנם נכון הוא כי זהו מהלך מורכב המעמיד אתגרים שכל אחד
בפני עצמו נראה גדול עלינו, אולם רק בתנאי כפול זה נוכל לומר את האמת שבלבנו, לא
נצטרך לעקם את דעתנו בלוליינות מילולית ויתאפשר לנו להציג לציבור את האלטרנטיבה
האמיתית שאנו מאמינים בה בלא חשש כי מה שנבנה עד עתה עומד בפני קריסה. כך גם יֵפָנו
הכעס, הייאוש והפחד הנובעים מן החשש הזה, את מקומם לתגובות מתוכננות ובנויות היטב..

תהליך זה תחילתו היא לצערנו בידוד לאלו המובילים אותו. רבים
מתוך הציבור הדתי לאומי עצמו לא יצטרפו למהלך זה בתחילה מתוך החשש כי כלי חליפי
שכזה אינו קיים, או אינו מספיק בכדי להכיל את מה שעלול להתפרק מן המרקם הלאומי הנוכחי.
אולם המשך עבודה עקבית ועיקשת, תביא בסופה לגיבושה של תשתית חליפית שכזו, מתוך כך
לחזרת אמון הציבור הדתי לאומי במנהיגים שיובילו את המהלך הזה, ולבסוף גם לאמונם של
הציבור החילוני והחרדי. תהליך זה אמנם תחילתו לצערנו פירוד, אולם סופו להביא את האחדות
שאנו כה משתוקקים אליה, שאינה יכולה להתקיים אלא כאשר המאחד את כולנו היא מטרת
אמת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.