פרשת שופטים פותחת בציווי.
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ
אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק"
(דברים ט"ז,
י"ח).
אולם את הצורך במינוי הדיינים פגשנו כבר בפרשת דברים,
עת מגיע משה למסקנה – "לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם".
"וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל
לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם…הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם
וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם…וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ
בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא
תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי
אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא…"(דברים א', ט' – י"ז).
מה מתחדש אם כן בציווי זה של שימת השופטים מזה שאותו פגשנו
בפרשת דברים?
חזרה לפרשה הנ"ל בדברים מזכירה לנו את החולשה המתלווית
למהלך זה.
דיינות
מכוח העם
כזכור, מעבר
הדיינות מכוחו של משה לדיינים נובעת מאי יכולת דיינות משה להוביל את ישראל.
הדיינות
המקבלת את כוחה ועוצמתה מן השכינה עצמה, מוצאת את עצמה בודדה בהכרתה את עוצמת
החיים והיקף החיים האלוהיים, בעוד ישראל רחוקים מלחיות היקף ועוצמה אלו.
כך מציג
רש"י במקום הפרש תהומי זה.
"אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל, אדם שהוציאם ממצרים
וקרע להם את הים והוריד את המן והגיז את השליו לא היה יכול לדונם, אלא כך אמר להם,
ה' אלהיכם הרבה אתכם, הגדיל והרים אתכם על דייניכם נטל את העונש מכם ונתנו על הדיינין.
וכן אמר שלמה (מלכים א' ג, ט) כי מי
יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה, אפשר מי שכתוב בו (שם ה, יא) ויחכם מכל האדם, אומר מי
יוכל לשפוט, אלא כך אמר שלמה אין דייני אומה זו כדייני שאר האומות, שאם דן והורג ומכה
וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום, אני אם חייבתי ממון שלא כדין נפשות אני
נתבע, שנאמר (משלי כב, כג) וקבע
את קובעיהם נפש" (רש"י ד"ה
לא אוכל לבדי).
כיוון שאין ישראל
מודעים לעוצמת החיים ומשמעות החיים ברמתם האלוהית, נוצר מצב שההכרה במשמעות החיים
הללו ובהשלכות בקיום או אי קיום הציוויים הקשורים אליהם, נשארת אצל הדיין בלבד,
בלא מודעות העם. על כן אף שבפועל מקבל האדם את עונשו ולא הדיין, ההכרה בפגיעה
ובהשלכת מעשהו נמצאת רק אצל הדיין – "נטל את העונש מכם ונתנו על הדיינים".
כך גם מופיע
הדבר בשלמה. בעוד הוא כדיין מזהה את הדינמיות והחיות העצומה של המציאות עד כי רמת
החיים הדוממת הממונית מופיעה כמציאות מונפשת כנפשות ממש אם כל ההשלכות ההלכתיות
הנובעות מכך ("אני
אם חייבתי ממון שלא כדין נפשות אני נתבע"), הרי העם עצמו אינו מזהה דינמיות זו וממילא יכולתו
להתמיד בקיום הדינים הנובעים מעוצמת החיים הזו נחלשת.
מסיבה זו,
נאלצת השכינה להופיע ממקור חיים אחר. לא בדרך חלות ישירה על הדיינים, אלא מכוח כלל
ישראל ומוחלטות קיומם לעולם.
"ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי
הַשָּׁמַיִם לָרֹב… – הנכם משולים כיום, קיימים כחמה וכלבנה וככוכבים" (שם, פסוק י' ורש"י ד"ה
והנכם היום ככוכבי השמים).
מנקודת המוצא
הזו, כוחם של הדיינים הוא מישראל.
"הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים
לְשִׁבְטֵיכֶם – שהם ניכרים
לכם, שאם בא לפני מעוטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאיזה שבט הוא ואם
הגון הוא, אבל אתם מכירין בו, שאתם גידלתם אותו, לכך נאמר וידועים לשבטיכם".
אולם נקודת
מוצא זו היא גם לרועץ. כשנקודת המוצא היא מישראל, אין היא נוגעת רק במגמת
ה"כלל" האבסולוטית אלא אף במאוויים האגוצנטריים הצרים.
"וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ
לַעֲשׂוֹת – החלטתם את הדבר להנאתכם, היה לכם
להשיב, רבינו משה ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך לא ממך שנצטערת עליה. אלא ידעתי מחשבותיכם.
הייתם אומרים, עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא
נושא לנו פנים".
כשכוח הדיינים הוא ממקור ה"כלל", עומק החיים שיכול
להיווצר מן המפגש עם השכינה הוא מוגבל והנפשת החיים מצטמצמת. מתוך כך מתרחב ומעמיק
ההפרש שבין ממד הנפש והממון ועשרה הבדלים דיניים נחשפים מעתה.
"וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר
תַּעֲשׂוּן – אלו עשרת
הדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות (פסוק י"ח ורש"י שם).
מכאן והילכך אף הדיינים אינם אלו הנושאים בעומק החיים אותה
אמורה השכינה להופיע במציאות ושעל פיה מתכווננים גם פרטי דיני התורה, אלא האלוהים
לבדו.
"כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא – מה שאתה נוטל
מזה שלא כדין, אתה מזקיקני להחזיר לו, נמצא שהטית עלי המשפט" (פסוק י"ז ורש"י שם).
המהלך המאפשר
את חזרת כוחות החיים להווייתם האלוהית המקסימאלית, ומגיע בסופו להעצים אף את הדינים,
הוא ההיתלות בקיום המצוות. על ההתפתחות הזו עומדת פרשת שופטים.
דיינות
מכוח המשפט
שמיעת, שמירת
ועשיית המשפטים ב"עקב" ("וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" – תחילת פרשת עקב), היא המולידה מחדש את האחיזה בארץ ("כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר
תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה" – סוף פרשת עקב).
שמיעת המצוות,
היא המאפשרת לברכה ולקללה לחלחל מן האדם ("אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה'
אֱלֹהֵיכֶם…וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ…") אל האדמה ולעוררה ("וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר
עֵיבָל" – תחילת
פרשת ראה).
מימוש הדין
לפרטיו על ידי הדיינים הוא המעורר מחדש את השופטים והשוטרים לחזור ולהיות אדוני
הארץ, אף ליורשה.
"צֶדֶק
צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ" – כדאי הוא מנוי
הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן" (דברים ט"ז, כ' ורש"י שם).
בתוך מעשי
המצווה טמונים חוקי החיים האמורים לעורר אצל הדבק בהם את אותן מגמות החיים שנשחקו
ונשכחו מן התודעה.
השופטים
והשוטרים של פרשת שופטים אינם מקבלים את כוחם רק מכוח קיימותם לעד של
עם ישראל, אלא שפיטתם על פי צדק התורה בונה בהם מחדש את כוח הארץ.
כיוון שאצל הדיינים נגישותם אל דין התורה היא מודעת ויוזמת, הרי
גם הזיקה אל הארץ מקבלת העצמה והעמקה מרמת מדרך כף הרגל לרמה של ירושה.
כה חזק כוח הדיינים
להחזיר את הנגישות הפרטנית אל הארץ, עד כי מינוי הדיינים מזקיק במקביל באופן
מיידי, אזהרה לנוטע אשרה בארץ, לנוטע אילן בהר הבית, ולמקים מצבת אבן.
"לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ
אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ. וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ"
(דברים ט"ז, כ"א – כ"ב).
את החיבור אל
הארץ מקיימים מעתה הדיינים בלבד המוצבים בכל עיר ועיר.
כוחם זה של
הדיינים לחבר אל הארץ, הוא המגדירם כעץ הנטוע בארץ.
"כל המעמיד
דיין שאינו הגון – כאילו נוטע אשירה בישראל, שנאמר (דברים ט"ז) שפטים ושטרים תתן לך וסמיך ליה (דברים ט"ז) לא תטע לך אשרה כל עץ – משמע דיין, דכתיב
(דברים
כ) כי האדם עץ השדה ומוקמינן
ליה בתלמיד" (סנהדרין ז', ע"ב).
קיומם של
הדיינים את הארץ במעשה הדִין, הוא המציב אותם במקום המקדש.
"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם
בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ
וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים
הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ
לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ
מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר
יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ
לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים י"ז, ח' – י"א).
את השיא ביכולתו של האדם להוציא מן הארץ את כוחה האלוהי
המקסימאלי, מביא הכתוב בסיומת הפרשה, בדין עגלה ערופה.
כאן אנו פוגשים ביכולת האדם להוציא מכוחו מן המקום עוצמה המקבילה לזו המופיעה
במקדש.
עגלה ערופה
– קביעת החלל "מקום"
"כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ
נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ
וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה
אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ
אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל
נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה
בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ
לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. וְכֹל
זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה
הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ
לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם
נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם
הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'" (דברים כ"א, א' – ט).
מן הפסוקים אנו למדים כי את כפרת ישראל על הדם – "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל",
אינה נעשית כפי שנעשית כרגיל, בבית המקדש אלא בנחל איתן הסמוך לעיר שבסמוך לה נצא
החלל.
אף הסנהדרין הגדולה יוצאת אל מקום החלל, ואין מגיעים אליה ללשכת
הגזית.
"וְיָצְאוּ
זְקֵנֶיךָ – מיוחדים שבזקניך, אלו סנהדרי גדולה".
כדוגמת מעשה הסמיכה של המקריב על קורבנו לכפרה, רוחצים הזקנים
את ידיהם על הקורבן לכפרה
"וְכֹל
זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה
הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ
לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל…".
לשון הרחיצה היא לשון ניקיון כפיים. כך אנו מוצאים בתהילים.
"אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ
ה'" (תהלים כ"ו, ו').
המדרש אף משווה את רחיצת הידיים של הזקנים לרחיצת הכוהנים את
ידיהם ורגליהם לפני עבודתם.
"…ירחצו את ידיהם למה נאמר שהיה בדין נאמר רחיצה בפנים
ונאמר רחיצה בחוץ מה רחיצה אמורה בפנים רחיצה וכפרה בכהנים אף רחיצה אמורה בחוץ
רחיצה וכפרה בכהנים ת"ל וכל זקני הע' הה' יר' את יד' רחיצה בזקנים וכפרה בכהנים"
(מדרש תנאים לדברים פרק כ"א פסוק ו'
וכל).
על פי הקבלה זו, בעבודת הקרבה זו של העגלה הערופה הנעשית מחוץ
למקדש, מבצעים הדיינים את תפקיד הכוהנים המקריבים. ואף שהמדרש מדגיש שגם אם הרחיצה
בעגלה ערופה היא בזקנים, הכפרה היא בכוהנים ואף שרש"י בפרשה מדגיש אף הוא כי
"הכהנים אומרים כפר לעמך ישראל" (ד"ה ידינו לא שפכה), הרי פשט הכתובים מטה את מעשה הכפרה
כלפי הזקנים.
"וְעָנוּ
וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר
לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ
יִשְׂרָאֵל".
על פי לשון
הכתוב, אלו שאומרים "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה", הם
הממשיכים לומר – "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל". משמעות הדבר היא, שאף
שבפועל מדין התורה שבעל פה, הכוהנים הם שיוצרים את מעשה הכפרה, הרי המחוללים של כל
תהליך הכפרה מקביעת מקומו (בנחל) ועד
למעשה ההקרבה המתממש במעשה העריפה (ולא שחיטה),
הם הדיינים.
את הפוטנציאל
לפריצת איכויות ה"מקום" מעבר למקום המקדש יוצרים הדיינים מכוח החלל
מעצם קיומו ומיקומו.
יכולת זו של מהות האדם ליצור מקום בעל איכויות המשתוות לזה
שבמקדש, היא המעמידה את עבודת העגלה הערופה בשורה אחת עם עבודת השעיר המשתלח ופרה
אדומה, שאף עבודתם פורצת את גבולות המקדש.
כך מבאר הרמב"ן את סיבת היות דין עגלה ערופה בגדר
"חוק".
"ולפי דעתי, יש בו טעם כענין הקרבנות הנעשים בחוץ שעיר
המשתלח ופרה אדומה, ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים" (רמב"ן דברים כ"א, ה'). (עיין גם רמב"ם הלכות מעילה ח', ח').
יכולת שיא זו של
האדם להופיע "מקום" ברמה של מקדש, היא העולה אף בפרידת יעקב מיוסף לפני
מכירתו למצרים, והוא המחיה אותו ומביאה את השכינה שפרשה ממנו, לשוב ולשרות בו.
"וַיַּגִּדוּ
לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ
כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם. וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר
אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי
רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מ"ה,
כ"ו – כ"ז).
רש"י במקום מבאר כי העגלות שראה יעקב היא פרשת עגלה
ערופה, בה עסקו הוא ויוסף כשפירש ממנו.
"סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה,
זהו שאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אמר אשר שלח פרעה" (ד"ה את כל דברי יוסף).
יוסף הוא הנושא את היכולת הזו של האדם להופיע עוצמת חיים
המקבילה למציאות המקום. כך מוגדר מקום השכינה שבשילה – "אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם".
"וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם – ושבק
משכנא שדילו משכן די שרת תמן שכנתיה בגו נשא" (תהלים ע"ח, ס' והתרגום שם).
אמנם, את היכולת הזו ליצור מכוחו "מקום מקדש" מצליח
האדם ליצור רק מכוח מעמדו המוחלט הלא בחירי כ"חלל". גם הדיינים נזקקים
למעשה הדִין על מנת להגיע ליכולת להפיק מכוחם איכויות "מקום". אולם מכאן
נפתחת הדרך לחזרת האדם לשיא קיומו הפוטנציאלי בו הוא והאדמה הינם היינו אך.