פתיחת פרשת ראה מציגה בפני ישראל לכאורה את המשוואה
הידועה והברורה. בְּרָכָה – "אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם" וְהַקְּלָלָה – אִם לֹא תִשְׁמְעוּ
אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם"
(דברים י"א,
כ"ו – כ"ח).
משוואה זו מבארת באופן הנחרץ ביותר, שישראל הם האחראים
הבלעדיים לכך האם ברכה תהיה להם או קללה תרבוץ עליהם, על פי מעשיהם.
על כן, דווקא מול משוואה ברורה זו, תמוה ביותר המשך
הכתוב המטיל את הברכה והקללה על ההרים.
"וְהָיָה
כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה
אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל": (דברים י"א, כ"ט).
מה משמעות נתינה זו? האם יתכן שהאחריות למעשים, עוברת
להיות על ההרים? האם ישנו מצב של ברכה וקללה שאינו תוצאה של מעשים, אלא כהגדרה של
מקום?
האנשת הארץ מכוח מעשה המצווה
אין ספק שההשלכה אל הארץ ברכה וקללה, מאנישה את הארץ. שהרי ברכה וקללה הם תוצרים
המתייחסים לעולם בחירתו החופשית של האדם. המשך הכתובים מלמד כי האנשה זו מחייבת
משנה זהירות וחוקים המיוחדים לארץ.
"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן
לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל
הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה. אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת
אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל
הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן…" (דברים י"ב, א').
זיקת יושבי הארץ אל הארץ היא חזקה מידי, אבסולוטית מידי
ופרטנית מידי – "עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן".
הופעת השכינה בישראל אף היא בארץ, מחייבת איבוד וניתוץ האבסולוטיות הזו ונגיעה
בממד המקום באופן מושכל במקום אחד.
"לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם.כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם
אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ
תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (המשך הכתוב
פסוקים ד' – ה').
התעוררות החיים שמן הארץ היא המעלה את הצורך ביד קשה אל יושבי
הארץ וצמצום יחס האדם אל המקום למקום אחד.
במצב העדין הזה, בו מקור השכינה מגיע מן השמים (מעמד הר סיני), אך באופן שלימוד התורה וקיום המצוות
מולידים מחדש את הופעתה של השכינה מן הארץ, קושר הכתוב את כוח הארץ לשמים בהצגתו
את ייחודיות מקום השכינה המיוחד לישראל רק מצד שבו בחר ה', בלא שנדע כלל את
מיקומו.
"כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר
ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ
וּבָאתָ שָׁמָּה…"(דברים י"ב, ה' – כ"ו).
את הזיקה הזו למקום המיוחד לשכינת ה' בישראל לשמים בבחירת ה'
בו, מדגיש הכתוב באותו המקום פחות מחמש פעמים.
מול מעמד זה של המקום בו בוחר ה', בולטת ייחודיותו של הר
גריזים והר עיבל בחיבור האבסולוטי שיש לו אל הארץ.
הר גריזים ועיבל – הגדרה מדויקת בארץ
בהציגו את הר גריזים ועיבל, מגיע הכתוב לדיוק מיקומו באופן היוצא
מגדר הרגיל.
"…וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה
עַל הַר עֵיבָל. הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ
בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה"
(דברים י"א, כ"ט – ל').
על פי המהלך שהתוונו, משמעות הדבר היא עצומה. הר המוריה משתף
במקומו, את מגמת השכינה שמן השמים על כן מעלתו אך ורק מצד "בחירת ה' בו".
לעומתו הר גריזים ועיבל מוגדר בלעדית מצד המקום.
מהיכן שואב הר גריזים ועיבל את מעמדו, ומהו היחס שבינו לבין הר
המוריה? תשובה על כך נוכל לקבל באופן בהיר מהמעמד הבחיר שנתנו הכותים להר זה כמקום
שבו לא ירד מבול.
"אֶרֶץ
לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם"
התו"ס
בזבחים מביא סיפור על מפגש רבי ישמעאל ושומר הבהמות שלו מול כותי אחד,
ה"מזמין" אותם להתפלל על הר גריזים, שלא ירדו עליו מי המבול.
אמר
להון ההוא כותאה איתו צלויי על טורא גריזים דלא נחית עליה טופנא" (תוספות זבחים
קי"ג, ע"א ד"ה לא ירד מבול לא"י).
על
כך עונה לו הבהמי- האם הר גריזים תחת כל השמים הוא? אמר לו (אותו כותי) – כן. אמר לו הבהמי, הלא כתיב ויכסו
כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים. ממילא כולל הדבר גם את הר גריזים.
מדחיית
הבהמי את טענת הכותי על קדושת הר גריזים מן הפסוק "ויכסו כל ההרים הגבוהים
אשר תחת כל השמים", מקשה תו"ס על דעת רבי יוחנן בגמרא הסובר שלא ירד
מבול על ארץ ישראל. שהרי גם ארץ ישראל היא "תחת כל השמים", ואם צודק
אותו הבהמי, מוכח מכאן שגם על ארץ ישראל ירד מבול?.
על כך עונה התו"ס בתרוצו השני כי כוונת הבהמי הייתה לדחות
את אותו הכותי בקש. ובאמת לשון הכתוב "ויכסו כל ההרים אשר תחת כל השמים"
אינה קשה, כיוון שניתן לבאר שכוונת הכתוב היא שבכל מקום בו ירד מבול, נתכסו ההרים.
אולם אין הפסוק מתייחס למקומות בהם לא ירד כלל מבול כמו ארץ ישראל.
ולכאורה
דווקא מהלכו של תו"ס להשאיר על כנה את דעת רבי יוחנן כי לא ירד מבול על ארץ ישראל,
מעלה תמיהה קשה על כל הסיפור כולו מול אותו כותי. שהרי מצד אחד מתברר שתשובת הבהמי
אין בה ממש, ואין בה באמת לסתור את טענת הבהמי על כך שלא היה מבול על הר גריזים.
לעומת זאת דעת רבי יוחנן כי לא היה מבול על ארץ ישראל יכולה הייתה בקלות לדחות את
טענת הכותי, שהרי הר גריזים הוא חלק מארץ ישראל, ועל כן לא ירד עליו מבול לא מצד
מעלתו המיוחדת אלא מצד מעלת ארץ ישראל כולה, ומדוע נצרך היה הבהמי לתרוץ שאין בו
ממש?
שאלה
פשוטה זו מתעצמת כפליים בגרסת המדרש על אותה פרשה (דברים רבה פרשה ג
ד"ה ו ברוך תהיה), שם מייחס הכותי את הפסוק "אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ
בְּיוֹם זָעַם" (יחזקאל כ"ב, כ"ד) כלפי הר גריזים, כשבסופו של דבר שותק רבי יוחנן מול
טענותיו, והבהמי הוא זה שמצילו ב"לימודו". מדוע שותק רבי יונתן
אם יכול היה בקלות להכליל את הר גריזים בתוך כל ארץ ישראל כולה?
ההימנעות
זו מלמדת בהכרח כי הכללת הר גריזים בתוך כל ארץ ישראל שלא ירד בה מבול, לא היה בה
בכדי לדחות את מגמת הכותי, וכפי שנראה אף הייתה משחקת לידיו. משתיקתו של רבי יונתן
אנו חייבים להסיק כי אכן "ארץ לא גושמה ביום זעם" מתייחס בעיקרו כלפי הר
גריזים, כשביחס להגדרת ארץ ישראל כמקום שבו לא ירד מבול, הר גריזים אכן מהווה את
נקודת המוצא והמקום המשמעותי ביותר בארץ.
מסיבה
זו, גם הבהמי וגם רבי יוחנן אינם מנסים לבטל את חשיבות הר גריזים מתוך הכללתו במעלת
ארץ ישראל כולה. מגמת הבהמי היא דווקא לבטל לגמרי את שאריות קיום העולם שלפני
המבול. זאת הוא עושה על ידי החלת כל היקום כולו תחת כל השמים – "וַיְכֻסּוּ
כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם" (בראשית ז', י"ט).
כָּל
הֶהָרִים הַגְּבֹהִים – תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם
התבוננות
קצרה בנקודת מוצא חייהם וכוחם של דור בראשית תלמד אותנו, שדור זה לא קיבל את חייו
מן השמים, ולא סר למרות השמים.
את הארץ משקה האד העולה מן האדמה.
"וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה"
(בראשית ב', ו').
את האדם יוצר ה' מן האדמה.
"וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה…".
(בראשית ב', ז').
חייהם וכוחם של בני דור המבול הם מן האדמה, המביאה אותם
לעצמאות מוחלטת ומתוך כך הם מורדים במקור החיים שמן השמיים.
"הֵמָּה הָיוּ בְּמֹרְדֵי אוֹר לֹא הִכִּירוּ דְרָכָיו
וְלֹא יָשְׁבוּ בִּנְתִיבֹתָיו – הרשעים האלה הם דור המבול שמרדו באור, בשביל המטר
שהיה עולה מן הארץ ולא היו צריכים לכלום" (איוב כ"ד, י"ג).
הכללת הבהמי את כל ההרים הגבוהים, תחת כל השמים, מציינת אם כן
את השינוי התהומי הנוצר ביקום מן המבול ואלאה. מרכז הכובד של מקור החיים של היקום
עובר מן הארץ אל השמים. מתוך כך חשיבותו של הר גריזים – ההר שלא ירד עליו המבול,
מתמעטת ביותר.
אדם כבהמה
שלא במקרה את המהלך הזה הדוחק את העולם שלפני המבול שהר גריזים
במרכזו, לשוליים, מוביל הבהמי המושווה לבהמה אף במעלתו – "קרא עליו ולא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך
אפי' הבהמי שבך לא יתעקר מן התשובה".
ונראה שלא מקרה הוא הדבר.
התבוננות נוספת בעולמם של בני בראשית מלמדת כי מעלת גופם שווה
הייתה למעלת המלאכים, עד כדי יכולת המלאכים לרדת מן השמים, להזדווג עם בני האדם
ולהוליד תולדות.
"…הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי
כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם
הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם – …הם השרים ההולכים בשליחותו
של מקום, אף הם היו מתערבים בהם" (בראשית ו', ד').
כך מתרגם יהונתן (על פסוק ד')
"שמחזאי ועוזיאל הנון נפילין מן
שמיא והוו בארעא ביומיא האינון בתר כן דעלון בני רברביא לות בנת
אנשא וילידן להון…".
כך מביא רש"י ביומא ביחס לעוזא ועזאל.
"עוזא ועזאל – מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות
תובל קין ועליהם נאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם (בראשית ו)" (רש"י יומא ס"ז, ע"ב).
רמת מציאות זו נכחדת מן העולם במבול. מאחרי המבול, משתווה האדם
בגופו להיות כבהמה. את מעלתו כבן אלוהים מקבל האדם מעתה מן השמים, בדעה
ובדיבור.
"ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמה.
שלשה כמלאכי השרת: יש להם דעת כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת,
ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת. שלשה כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה, ופרין ורבין
כבהמה, ומוציאין רעי כבהמה" (חגיגה ט"ז,
ע"א).
הבהמי המתלווה לרבי ישמעאל מיצג אם כן את רמת המציאות שלאחר
המבול, בה האדם והבהמה משתווים בגופניותם. אלו הם החיים הנמצאים "תחת ממשלת
השמים", חיים בהם המעלה העליונה מצויה אך ורק ברובד השכלי והרוחני באדם,
וכמעט שלא בממד הגופני. ברמת חיים זו, מאבד הר גריזים את חשיבותו ומרכזיותו. על כן
דווקא לבהמי יש את הכוח לדחות את אותו הכותי.
סיכום מעלתו ומגבלותו של הר גריזים:
הר גריזים
ועבל מייצג אם כן את נקודת מוצא החיים שמן
הארץ, זו שהיוותה את מרכז קיומם של אנשי בראשית שלפני המבול. מיקומו המדויק בארץ –
הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ
בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה",
מציין מגמה זו. לעומת זאת, מקור החיים המתחדש לאחר המבול מהר המוריה, עיקר מעמדו
הוא מכוח בחירת ה' בו – "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר
יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם".
קביעת פרשת ראה את הברכה והקללה ממעשה האדם על הר גריזים
ועיבל, מחזירה לחיים את החיים המגיעים לישראל מן הארץ. אולם באופן שנקודת המוצא
עתה היא המצוות המגיעות מן השמים – "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת
ה' אֱלֹהֵיכֶם…וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם".
על כן, יניקה בלעדית מן הארץ, כפי שהיה בדור בראשית שלפני המבול, לא היא המתקיימת
עתה, אלא מציאות מאוזנת יותר מולה יכולים עם ישראל להתמודד ולהתמיד.