פתיחת הפרשה
בלשון "עֵקֶב" – "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת
הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה…" (דברים ז', י"ב), מציבה אופן חיבור לא רגיל של ישראל לשכינה. לשון
"עקב" מתייחסת תחבירית למצבים של בדיעבד, מצבים של קושי או כישלון.
עֵקֶב, עָקֹב, עקבה
כך בדוד
"וְעַתָּה
לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת
אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה" (שמואל ב', י"ב, י').
כאשר הנתון הסיבתי הוא חיובי אנו נאמר – "לרגל
החגים, תהיה החנות סגורה". אולם כאשר הנתון הסיבתי הוא שלילי, אנו נאמר – "עקב
קשיים כלכליים נסגרה החנות".
הגוון הסיבתי השלילי של לשון ה"עקב" היא גם
זו שמביאה לשימוש בו כלפי תהליכים בעייתיים שאינם ישרים או נקיים.
כך בישעיהו.
"… וְהָיָה
הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר… – ענין עקום ועוות (ישעיהו מ', ד' ומצודת ציון שם).
כך גם מופיעה מגמת ה"עקב" בדרך פעולתו של
יעקב מול עשו ומעשה יהוא מול עובדי הבעל.
"וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה לְמַעַן הַאֲבִיד
אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל – במרמה לשון ויעקבני (בראשית כ"ז ל"ו)" (מלכים ב', י' י"ט).
אולם אצלנו בפרשה, אנו פוגשים שימוש לא רגיל במגמת
ה"עקב". מצד אחד השמיעה לדברי ה' היא ברמה של "עקב" – "וְהָיָה עֵקֶב
תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה". מאידך, השכר המתלווה לכך –
"וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ"
מלמד שהמדובר במגמה חיובית ששכר בצידה.
פתיחת הפרשה
בלשון מורכבת זו, מחייבת להבין כי יחסי הגומלין שבין ה' לישראל, מוצגים בשלב הזה
מצד אחד באופן שהאיזון והשלמות בהם חסרים. שמיעת המשפטים היא בהקשבה שאינה בדיוק תואמת
את השומע ואת המציאות בה היא מופיעה (כפי שה"עקב" פוגשת את המציאות ב"קשֵה"
וצורה פתלתלה). אולם עדות הכתוב היא
שדרך התנהלות זו היא חיובית ועתידה להביא פירות –
"וַאֲהֵבְךָ
וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ
וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ…" (דברים ז', י"ג).
עשייה מתוך הֵרגל
מהו סוג ועוצמת הקשר שבין ישראל והשכינה כאשר הוא מגיע
בסגנון "עקב"? על פאן אחד מכך עומד רש"י בהסברו במקום.
"והיה
עקב תשמעון – אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון".
אמנם,
רש"י מקהה את העוקץ בהטותו את אופן הקישור שב"עקב" כלפי סוג מסוים
של מצוות – אותן מצוות קלות שאדם דש בעקביו, אולם משימוש הכתוב בלשון
ה"עקב" כלפי "המשפטים האלה" בכללן, אנו למדים שבדרך הקישור
שב"עקב" נמצא האדם במצב של שמירת המצוות ברמת עשייה קבועה מתוך הרגל,
כאותה הדריכה הסתמית של האדם בעקבו בדרך הילוכו. אם בהתייחסותנו הקודמת ללשון
ה"עקב" הובלט חוסר ההרמוניה והקו הקשר הישר והפשוט, הרי עתה הסברו של
רש"י מבליט מאפיין נוסף של סוג הקשר הזה. קשר המסוגל לשרוד ולהתקיים דווקא
מפאת קיומו בשולי החיים הדווקאיים, ברמת העשייה השגרתית הקבועה של האדם, עד כדי
שאין הוא שם לב לתוכנם של המעשים.
אין ספק שסוג התחייבות ושמירה שכזו את המעשים
המצוותיים, מתאימה דווקא באותם המקומות שישנו הפרש גדול בין המעשים ובין תודעתו
והכרתו של האדם. קשר תוכני ועמוק מידי, עלול לחשוף הפרש זה ולגרום לנסיגה מיידית
מן המחויבות ומביצוע המעשים. הימצאות העשיה בצללי המודעות, במרחב הרגילות היום
יומית, מונעת את האימות והעימות שכנראה אינם ניתנים לגישור בשלב הקשר הזה שמציגה
התורה בפרשת עקב.
הבנה זו את
פתיחת הפרשה ב"עקב", מציבה אותה כהמשך לתהליך נסיגת הופעת האלוהי מרמת הקשר
המוחלט שבין ישראל לשכינה בפרשת דברים ועד עתה. מהתמרכזות השכינה בפרשת דברים להופיע
מן הארץ באופן שמעמד הר סיני טפל לה ("רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ
הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו" – תחילת פרשת דברים), עוברת פרשת ואתחנן לרמת קשר שעיקר הופעת
השכינה בה היא מן השמים הנבדלים ("מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל
הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ"
– פרשת ואתחנן).
נבדלות זו הגם
שיש בה חיסון מפני האלהת הארץ והחיים שבה, היא יוצרת במקביל הפרש ומרחק בין ישראל
לבין השכינה. עתה, בפרשת עקב לא עומד גם מאפיין הקשר של מעמד הר סיני כמציאות קשר
שלמה, ועולה הקונפליקט שבין השכינה המתגלה מן השמים וישראל שבארץ. חטא העגל שהיה
מוצנע אף הוא בתחילת פרשת דברים צף ועולה ומוזכר במפורש.
"וּבְחֹרֵב
הִקְצַפְתֶּם אֶת ה' וַיִּתְאַנַּף ה' בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם" (דברים ט', ח').
הקונפליקט
הבלתי נמנע בין ישראל והשכינה המגיעה מן השמים, מחייבת את הופעת הלוחות השניים,
שמעתה מובלטת שימתם בתוך ארון (עובדה שאינה מוזכרת בפרשת הלוחות השניים בספר שמות ל"ד).
תורה בארון
"בָּעֵת
הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי
הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ. וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים
אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן.
וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים… וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר
עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה" (דברים י', א' – ה').
השימה בארון,
מציגה מצב של שיכחה.
"והזהרו
בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן: לוחות ושברי לוחות מונחות בארון"
(ברכות
ח', ע"ב).
מן הגמרא אנו
למדים כי "תורה בארון" הוא מצב של "שכחת התורה". תודעת האדם
אינה "זוכרת" את תודעת התורה שבה, והיא נעזרת במעשה המצווה על מנת לשמרה[1].
זוהי המגמה
התואמת את מצב ה"עקב" בה התחילה הפרשה. נגישות האדם לתורה ולמצוות במקום
בו תודעתו אינה תואמת את זו האלוהית, היא בקישור בדרך של רגילות. ברמת
נגישות שכזו, מאמץ האדם והאחריות המוטלת על כתפיו בתהליך חלות השכינה הם מוגבלים
ליצירת הקשר הבסיסי, כשהמשכת החיים היא מכוחו של ה'.
כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה'
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי
אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיך… – רבותינו דרשו מכאן הכל בידי שמים חוץ מיראת
שמים" (דברים י', י"ב –
י"ג).
הגמרא במגילה
מפרטת בעניין.
אמר רבי חנינא:
הכל בידי שמים. חוץ מיראת שמים – אותה מסורה בידי אדם, שיהא הוא עצמו מכין לבו לכך…"
(מגילה כ"ה,
ע"א).
תפקיד ויכולת
האדם הוא להכין ליבו לשכינת ה' בו. אין בכוחו ליצור את קיום השכינה מכוחו,
כיוון שממד החיים האלוהי אינו קיים בו כהוויה תודעתית. את "תפקידו"
מקיים האדם בשמירה על המעשה המצוותי הקבוע כחלק בלתי נפרד מהרגלי החיים שלו הנדושים
בעקבי צעדיו. המשך התהליך, נשאר בידי שמים.
יכולת
ה"עֵקֶב" להגיע ל"סוף"
האם מתוך
הדברים שהבאנו אנו חייבים להסיק כי לחיות ב"עקב" מצמית אותו לחיים
אפורים שהשכינה בם לעולם לא תוכל להופיע כעוצמה של חיים. התשובה לכך היא – לא!
חיי
ה"עקב" אינם רק אפרוריות ההרגל והדישה ברגליים. חיי ה"עקב"
הינם גם העקשנות והעקביות בהתקדמות צעד אחרי צעד למטרה הסופית במגמה לחזור להוויית
החיים השלמה כפי שהייתה בישראל.
כך מציב שיר
השירים את ההליכה בעקבי הצאן, כדרך חזרה לארץ ולדרכי האבות.
"אִם לֹא
תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן…- …התבונני
בדרכי אבותיך הראשוני'… ולכי בדרכיהם…וכן אמר ירמיה (ירמיה לא כ') הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי
לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ …- עשי סימנים לדעת הדרך שהלכת בה מארץ ישראל לבבל
שתחזירי באותו דרך כלומר כי ודאי תשובי משם" (שיר השירים א', ח')
כה אחוזה עבודת
ה"עקב" במטרה, עד כי בשמו מגדיר ה"עקב" גם את הסוף השלם
– המשכת המשיחיות עד עקב המציאות.
"גַּם
עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב – …סופן של תלמידי חכמים לבא
לידי גדולה עקב לשון סוף ויש לו חבר בלשון משנה עקבות משיחא" (תהלים י"ט, י"ב).
למאמר המלא – לחץ כאן
[1] עיין
רש"י במקום המייחס את מצב השיכחה לשברי הלוחות ולא לשימה בארון.