"וְהָיָה
עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם
אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ"
(דברים ז',
י"ב)

פתיחת פרשת עקב, מציבה אופן חיבור לא רגיל של ישראל לשכינה.
לשון "עקב" מתייחסת תחבירית למצבים של בדיעבד, מצבים של קושי או כישלון.

עֵקֶב, עָקֹב, עקבה

כך בדוד

"וְעַתָּה
לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת
אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה"
(שמואל ב', י"ב, י').

כאשר הנתון הסיבתי הוא חיובי אנו נאמר – "לרגל
החגים, תהיה החנות סגורה". אולם כאשר הנתון הסיבתי הוא שלילי, אנו נאמר – "עקב
קשיים כלכליים נסגרה החנות".

הגוון הסיבתי השלילי של לשון ה"עקב" היא גם
זו שמביאה לשימוש בו כלפי תהליכים בעייתיים שאינם ישרים או נקיים.

כך בישעיהו.

"כָּל
גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר
וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה"
(ישעיהו מ', ד').

המצודת ציון
מסביר את מושג ה"עקב" מלשון "עקום".

"העקוב
– ענין עקום ועוות כמו עקוב הלב
(ירמיה י"ז)".

כך גם מופיעה מגמת ה"עקב" בדרך פעולתו של
יעקב מול עשו ומעשה יהוא מול עובדי הבעל.

"וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה לְמַעַן הַאֲבִיד
אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל – במרמה לשון ויעקבני
(בראשית כ"ז ל"ו)" (מלכים ב', י' י"ט).

אולם אצלנו בפרשה, אנו פוגשים שימוש לא רגיל במגמת
ה"עקב". מצד אחד השמיעה לדברי ה'  היא ברמה של "עקב" – "וְהָיָה עֵקֶב
תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה". מאידך, השכר המתלווה לכך –
"וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ"
מלמד שהמדובר במגמה חיובית ששכר בצידה.

פתיחת הפרשה
בלשון מורכבת זו, מחייבת להבין כי יחסי הגומלין שבין ה' לישראל, מוצגים בשלב הזה
מצד אחד באופן שהאיזון והשלמות בהם חסרים. שמיעת המשפטים היא בהקשבה שאינה בדיוק תואמת
את השומע ואת המציאות בה היא מופיעה (כפי שה"עקב" פוגשת את המציאות ב"קשֵה"
וצורה פתלתלה). אולם עדות הכתוב היא
שדרך התנהלות זו היא חיובית ועתידה להביא פירות –

 

"וַאֲהֵבְךָ
וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ
וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע
לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר
וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ…"
(דברים ז', י"ג – י"ד).

עשייה מתוך הֵרגל

מהו סוג ועוצמת הקשר שבין ישראל והשכינה כאשר הוא מגיע
בסגנון "עקב"? על פאן אחד מכך עומד רש"י בהסברו במקום.

"והיה
עקב תשמעון – אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון".

אמנם,
רש"י מקהה את העוקץ בהטותו את אופן הקישור שב"עקב" כלפי סוג מסוים
של מצוות – אותן מצוות קלות שאדם דש בעקביו, אולם משימוש הכתוב בלשון
ה"עקב" כלפי "המשפטים האלה" בכללן, אנו למדים שבדרך הקישור
שב"עקב" נמצא האדם במצב של שמירת המצוות ברמת עשייה קבועה מתוך הרגל,
כאותה הדריכה הסתמית של האדם בעקבו בדרך הילוכו
. אם בהתייחסותנו הקודמת ללשון
ה"עקב" הובלט חוסר ההרמוניה והקו הקשר הישר והפשוט, הרי עתה הסברו של
רש"י מבליט מאפיין נוסף של סוג הקשר הזה. קשר המסוגל לשרוד ולהתקיים דווקא
מפאת קיומו בשולי החיים הדווקאיים, ברמת העשייה השגרתית הקבועה של האדם, עד כדי
שאין הוא שם לב לתוכנם של המעשים.

אין ספק שסוג התחייבות ושמירה שכזו את המעשים
המצוותיים, מתאימה דווקא באותם המקומות שישנו הפרש גדול בין המעשים ובין תודעתו
והכרתו של האדם. קשר תוכני ועמוק מידי, עלול לחשוף הפרש זה ולגרום לנסיגה מיידית
מן המחויבות ומביצוע המעשים. הימצאות העשיה בצללי המודעות, במרחב הרגילות היום
יומית, מונעת את האימות והעימות שכנראה אינם ניתנים לגישור בשלב הקשר הזה שמציגה
התורה בפרשת עקב.

הבנה זו את
פתיחת הפרשה ב"עקב", מציבה אותה כהמשך לתהליך נסיגת הופעת האלוהי מרמת הקשר
המוחלט שבין ישראל לשכינה בפרשת דברים ועד עתה. מהתמרכזות השכינה להופיע מן הארץ
באופן שמעמד הר סיני טפל לה ("רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ
הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו" – תחילת פרשת דברים), לרמת קשר שעיקר הופעת השכינה בה היא מן השמים
הנבדלים ("מִן
הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ
הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" – פרשת ואתחנן). נבדלות זו הגם שיש בה חיסון מפני האלהת הארץ
והחיים שבה, היא יוצרת במקביל הפרש ומרחק בין ישראל לבין השכינה. פרשת עקב מבטאת
הפרש זה דרך מאפיין הקשר שב"עקב", ואף משתמשת במצב ה"עקיבה"
בצדדים החיוביים שבו – במעשה הרגילות הנדוש בעקבי האדם, ככוח בונה ומקיים קשר.

אופי קשר זה
שב"עקב" בין ישראל והשכינה, מביא עימו שינויים בדרך התנהלות ויחסי
הגומלין שבין ישראל וה'.

שינויים
הנובעים מחיבור ה"עקב"

אם בדברים
מבשר ה' לישראל

"רְאֵה
נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץאין מערער
בדבר
ואינכם צריכים למלחמה…"
(דברים א', ח').

הרי עתה בפרשת
עקב מבאר ה' לישראל כי לא יוכלו לרשת את הארץ אלא מעט מעט.

"וְנָשַׁל
ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם
מַהֵר
פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה"
(דברים ז', כ"ב).

גם הפחד מפני
חיות השדה מלמד, כי השכינה השורה בישראל אינה בשלמותה.

"פן תרבה
עליך חית השדה – והלא אם עושין רצונו של מקום אין מתיראין מן החיה, שנאמר
(איוב ה', כ"ג) וחית השדה השלמה לך, אלא גלוי היה לפניו שעתידין
לחטוא".

אם בפרשת
דברים בפרשת חטא המרגלים מציג הכתוב את המסע במדבר כביטוי להשגחה המיוחדת על ישראל  וכטובה שבה כופרים המרגלים.

"וּבַמִּדְבָּר
אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ
בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה:(לב) וּבַדָּבָר
הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם. הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ
לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ
בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם"
(דברים א', ל"א – ל"ג).

הרי עתה ב"עקב",
מופיע המסע במדבר כניסיון ועינוי, ואכילת המן כ"רעב", מתוך התרחקות גדרי
העולם האלוהי מזה האנושי.

הַמָּן
כ"עינוי"

"וְזָכַרְתָּ
אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר
לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו
אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ
וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה
הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם. שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה
מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה
זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה. וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ
כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ:
(דברים ח', ב' – ה').

עד כדי כך בולט
ההפרש שבין החיים המופיעים מן השמים לבין הארץ, שאפילו הקיום השלם מן השמים של
לבושם וגופם של ישראל – "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה
זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה" אף הוא כלול כחלק מן הניסיון והייסורים של ישראל
שאינם חיים על פי עצמם אלא על פי החוקיות המוחלטת שמן השמים.

בשלב זה בו
אופי הקשר שבין ישראל וה' הוא ב"עקב", מגיעה ההתמודדות שבין האלוהי שמן
השמים ובין ישראל שעל הארץ לביטוי הקיצוני ביותר – מעשה העגל.

בפרשת דברים
בהתחברם של ישראל לשכינה דרך הארץ, מוצנעים כישלונותיהם, כולל חטא העגל
וחטא המרגלים, דרך שמות המקומות.

"אֵלֶּה
הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר
בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי
זָהָב
– … ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים
והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל. בין פארן ובין תפל ולבן – …הוכיחן על הדברים שתפלו
על המן שהוא לבן, שאמרו
(במדבר כ"א ה') ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי
המרגלים. ודי זהב – הוכיחן על העגל
שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר
(הושע ב', י') וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל: (דברים א', א').

אף הדרכת ה'
היא להטות את המפגש עם השכינה ממאפיין השכינה שמן השמים שבהר סיני, לזה שבארץ

"ה' אֱלֹהֵינוּ
דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ
וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו
בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה
וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל
נְהַר פְּרָת"
(דברים א', ו' – ז').

התרחקות ישראל
מן היכולת להופיע שכינה מן הארץ, בהמשך פרשת דברים, מביא לחשיפתו מחדש של חטא
המרגלים באופן מפורש,

"וְלֹא
אֲבִיתֶם לַעֲלֹת
וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם"
(דברים א', כ"ו)

מתוך כך עולה
מחדש דרך המפגש עם השכינה שמן השמים כגורם המרכזי בהוויית עם ישראל. קרנו של מעמד
הר סיני ומעלתו בפרשת ואתחנן עולה  והוא
מוזכר בפרשה זו שלוש פעמים.

 "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ
בְּחֹרֵב
בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר
יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת
בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן…וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים
אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים
זוּלָתִי קוֹל. וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת
בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל
שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים…"
(דברים ד', י').

וכן

"כִּי
שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא
אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה
כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים
מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ
כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי…מִן הַשָּׁמַיִם
הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ
וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה
וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ"
(דברים ד', ל"ב – ל"ו).

וכן

"פָּנִים
בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין
ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי
הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר. אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ
מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי…".
(דברים ה', ד' – ו')

עתה, בפרשת
עקב לא עומד גם מאפיין הקשר של מעמד הר סיני כמציאות קשר שלמה, ועולה הקונפליקט
שבין השכינה המתגלה מן השמים וישראל שבארץ. חטא העגל שהיה מוצנע אף הוא בתחילת
פרשת דברים צף ועולה ומוזכר במפורש.

"וּבְחֹרֵב
הִקְצַפְתֶּם אֶת ה'
וַיִּתְאַנַּף ה' בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם"
(דברים ט', ח').

הקונפליקט
הבלתי נמנע בין ישראל והשכינה המגיעה מן השמים, מחייבת את הופעת הלוחות השניים,
שמעתה מובלטת שימתם בתוך ארון (עובדה שאינה מוזכרת בפרשת הלוחות השניים בספר שמות[1]).

 תורה בארון

"בָּעֵת
הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי
הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ. וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים
אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן.
וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל
הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי. וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן
אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם
הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם ה' אֵלָי. וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת
בָּאָרוֹן
אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'[2]"
(דברים י',
א' – ה')
.

השימה בארון,
מציגה מצב של שיכחה.

"והזהרו
בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן: לוחות ושברי לוחות מונחות בארון"
(ברכות
ח', ע"ב)
.

מן הגמרא אנו
למדים כי "תורה בארון" הוא מצב של "שכחת התורה". תודעת האדם
אינה "זוכרת" את תודעת התורה שבה, והיא נעזרת במעשה המצווה על מנת
לשמרה.

זוהי המגמה
התואמת את מצב ה"עקב" בה התחילה הפרשה. נגישות האדם לתורה ולמצוות במקום
בו תודעתו אינה תואמת את זו האלוהית, היא בקישור בדרך של רגילות. ברמת
נגישות שכזו, מאמץ האדם והאחריות המוטלת על כתפיו בתהליך חלות השכינה הם מוגבלים
ליצירת הקשר הבסיסי, כשהמשכת החיים היא מכוחו של ה'.

כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה'

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי
אִם לְיִרְאָה
אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ. לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד
אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת
חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ – רבותינו דרשו מכאן הכל
בידי שמים חוץ מיראת שמים"
(דברים י',
י"ב – י"ג).

הגמרא במגילה
מפרטת בעניין.

אמר רבי חנינא:
הכל בידי שמים. חוץ מיראת שמים – אותה מסורה בידי אדם, שיהא הוא עצמו מכין לבו לכך,
אף על גב שהיכולת בידו להכין לבבנו אליו, דכתיב הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית
ישראל (ירמיהו יח), ואומר והסירותי את לב האבן מבשרכם" (יחזקאל לו) (מגילה כ"ה, ע"א)[3].

תפקיד ויכולת
האדם הוא להכין ליבו לשכינת ה' בו. מכאן והילך אין הוא יכול ליצור, כיוון
שממד החיים האלוהי אינו קיים בו כהוויה תודעתית. על כן, המשך התהליך הוא בידי שמים.

יכולת
ה"עֵקֶב" להגיע ל"סוף"

האם מתוך
הדברים שהבאנו אנו חייבים להסיק כי לחיות ב"עקב" מצמית אותו לחיים
אפורים שהשכינה בם לעולם לא תוכל להופיע כעוצמה של חיים. התשובה לכך היא – לא!

חיי
ה"עקב" אינם רק אפרוריות ההרגל והדישה ברגליים. חיי ה"עקב"
הינם גם העקשנות והעקביות בהתקדמות צעד אחרי צעד למטרה הסופית ולהוויית החיים
השלמה האמורה להופיע בישראל.

כך מציב שיר
השירים את ההליכה בעקבי הצאן, כדרך חזרה לארץ ולדרכי האבות.

"אִם לֹא
תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת
גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים – … התבונני בדרכי אבותיך הראשוני' שקבלו
תורתי ושמרו משמרתי ומצותי ולכי בדרכיהם … וכן אמר ירמיה (ירמיה לא כ') הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים (סימנים בדרכי אבותיך הטובים) שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה
דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה –  עשי סימנים לדעת הדרך שהלכת בה מארץ ישראל לבבל
שתחזירי באותו דרך
כלומר כי ודאי תשובי משם" (שיר השירים א', ח')

כה אחוזה עבודת
ה"עקב" במטרה, עד כי בשמו מגדיר ה"עקב" גם את הסוף השלם
–  המשכת המשיחיות עד עקב המציאות.

"גַּם
עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב – …סופן של תלמידי חכמים לבא
לידי גדולה עקב לשון סוף ויש לו חבר בלשון משנה עקבות משיחא
"
(תהלים י"ט, י"ב).

 


[1] "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים
כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת
הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל
הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר. וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם
אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר
הַהוּא. וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר
וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת
אֲבָנִים" (שמות ל"ד, א' – ד').

[2] עיין
רש"י המטה את שכחת הלימוד, דווקא בהקבלה לשברי הלוחות הראשונים ולא לשניים.

[3] עיין
ברכות ל"ג ע"ב, שם מבאר רש"י באופן שונה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *