פתיחת ספר
דברים ב"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל", מלמדת התחדשות כוח
המנהיגות במשה – כוח ה"דברות"[1]. כוח מנהיגות זה, אף הוא עומד
על הבסיס הקיומי הסגולי של עם ישראל, תוך עמעום הבחינות השליליות הנובעות מכוח
הבחירה החופשית האנושית שבנו, ופניה לעוצמת ה"כלל" שבישראל[2]. על כן מסתיר הכתוב את כשלון
חטא העגל, חטא המרגלים ושאר החטאים[3] בבניית כוח דיבורו – מנהיגותו
של משה. התחדשות זו מהווה אם כן, המשך להתחדשות כוח הפעולה האלוהי, שהופיעה בסוף
מהלך ספר במדבר על הבסיס הקיומי הסגולי.
כח מנהיגות
זה יש בו מן הסממנים המתייחסים לארץ ישראל, ולכוח ההנהגה העתיד להופיע עם כבישת
הארץ, על כן הוא מתייחס להכאת סיחון ועוג, שעתה מוגדרת ארצם כ"קצת ארץ
ישראל"[4].
ייחוס הנהגה זו של משה לארץ ישראל, הוא גם שמביא להופעת התורה בשלב זה באפיון
התואם את המציאות לכל צדדיה הגויים – בשבעים לשון[5].
בדרך הנהגה
זו קרקע ארץ ישראל, היא התחליף להנהגה האלוהית שהופיעה בהר סיני[6], והיא ה"תורה",
המופיעה עתה כ"מקום" ולא כ"חוקים" ו"מצוות"[7]. דרך מנהיגות זו, ואופן הופעה
זה של ההנהגה האלוהית, מבטאים שלמות והרמוניה מלאים בין האלוהות והמציאות, עד כדי
ביטול בחינת ה"חוק" וה"מצווה" המבטאים את ההפרש הזה שבין
העולמות, והופעת האין סוף באופן המלא ביותר במציאות המקום.
אולם בשלב
זה של הופעה השלמה, מופיעה הנפילה וכשל מנהיגות זו[8]. סיבתו של כשל זה הוא, ביסוסה
על כוח קיומיותו הסגולית של עם ישראל[9], ולא על העוצמה האלוהית
הבחירית ההכרתית. בשלב זה מתברר החסר שישנו בהתבססות על הכוח הקיומי הסגולי, ולא
על רמת ההכרה הבחירית. כיוון שהמישור הסגולי, אינו מגיע לעומק רמת ההכרה,
התייחסותו לכוחות ההרגשתיים החושיים ההכרתיים, היא נמוכה, וממילא רמת החוויה
וההרגשה בדרך הנהגה זו היא מוגבלת. מוגבלות זו מופיעה ברמה ההלכתית בהפרש שישנו
בדרך הנהגה זו בין דיני ממונות ודיני נפשות, הפרש המלמד על חסרון חיים בחומר[10]. חסר כוח החיים בממד ההרגשתי
החושי, הוא שמביא לרצון ההתדבקות בכוחות החיים האנושיים, בהם מרחב החיות ההרגשתית
והחושית היא מקסימאלית. מתוך כך שבה ונופלת המציאות ומאבדת את הוויתה האלוהית.
מהלך זה הוא מהלך החורבן.
תשעה באב –
איבוד משמעות החיים האלוהיים שבחומר, כמציאות חשה ומרגישה:
נגינת
"איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם", אינה מקרית, אלא היא משקפת את מקום
התורפה של ההנהגה המבוססת על הסגולה הישראלית, שהוא גם מקום החורבן המופיע בתשעה
באב.
בהשוואה
שבין הדברים שאירעו בשבעה עשר בתמוז לבית המקדש, לבין אלו שאירעו בתשעה באב[11], נראה היה שעיקר החורבן נעשה
לפני תשעה באב, שהרי התמיד כבר בוטל. כן בוטלו שאר הקורבנות[12]. הועמד צלם בהיכל, והשכינה
כבר לא שרתה בו[13].
היכולת לראות בהריסת בית המקדש כשיא החורבן יכולה להיות רק אם אנו מייחסים לאבני
המקדש ולבניינו משמעות של חיים[14], שהם שנגדעו בתשעה באב. כפי
שבארנו, יכולת הופעת חיים שכזו עד לרמת החומרים הדוממים, אינו יכול להופיע בהנהגה
אלוהית המופיעה על הבסיס הסגולי, כיוון שהחיסרון בעומק ההכרה וההרגשה אינו מאפשר
לחדור וליצור חיים עד כדי רמת המציאות
הדוממת. אותו ההפרש הנוצר בין דיני הנפשות לדיני הממונות, עליו עמדנו, הוא
אם כן הגורם לחורבן המקדש לאחר מכן.
[1] "כי אתה תבוא את העם הזה – …אבל הקדוש
ברוך הוא אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם (דברים לא,
כג), תביא על כרחם הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן. דבר אחד לדור, ולא שני
דברים לדור" (רש"י דברים לא, ז').
"האל הנותן נקמות לי
וידבר עמים תחתי". רש"י: "וידבר – …ל"א כמו וינהג
דמתרגם ודבר וכן חברו מנחם וגם כן חבר ידבר עמים תחתינו (לקמן /תהילים/
מ"ז) (תהלים יח, מח).
(א) ותדבר – אין דבור בכל מקום אלא לשון קשה,
וכן הוא אומר (בראשית מב, ל) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות…" (רש"י
במדבר יב, א').
[2] פניה זו היא שמחייבת לשמור
על כבודן של ישראל : רש"י: "אלה הדברים – לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן
כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן
של ישראל" (דברים א', א').
[3] "במדבר – …ומהו במדבר
אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר…". בערבה – בשביל הערבה שחטאו בבעל
פעור…". "מול סוף – על מה שהמרו בים סוף…". "ודי זהב-
הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם…" (דברים א', א').
[4] "אחרי הכתו את סיחן מלך
האמרי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן…". רש"י: "אחרי הכותו –
אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ יאמרו מה לזה עלינו מה היטיב לנו
אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שבין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל
סיחון ועוג לפניהם…" (דברים א', ד').
[5] "באר את התורה – בשבעים
לשון פירשה להם" (דברים א', ה').
[6] כפי שעולה מציווי ה' המזרז
את ישראל לעזוב את הר סיני לכבוש את הארץ ("ה' אלוהינו דבר אלינו בחרב לאמר
רב לכם שבת בהר הזה. פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר
ובשפלה…" (דברים א' ו'-ח').
[7] שהרי כהמשך לדברי משה –
"בארץ מוב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" (דברים א', ה'), אין אנו
מוצאים כל ביאור של מצוות או חוקים, אלא פניה לכבוש את ארץ ישראל – "פנו וסעו
לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכנו וכו' (דברים א', ז'). מכאן יש לנו ללמוד
ש"התורה הזאת" היא ארץ ישראל עצמה , קרקעותיה ממש.
[8] "ואמר אלכם בעת ההיא
לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם…איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" (דברים
א',ט'-יב).
[9] כפי שעולה מדברי משה, המתאר
את ישראל כמציאות סגולית קבועה הקיימת לעולם, ושעל כן אין בה גם את סכנת העונש
השמורה לאלו המתחיים מכוח הבחירה החופשית. – "ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום
ככוכבי השמים לרב". רש"י: "לא אוכל לבדי -…אלא כך אמר להם ה'
אלהיכם הרבה אתכם הגדיל והרים אתכם על דייניכם נטל את העונש מכם ונתנו על
הדיינין…". "והנכם היום ככוכבי השמים – וכי ככוכבי השמים היו באותו
היום והלא לא היו אלא ס' רבוא מהו והנכם היום הנכם משולים כיום קיימים לעולם כחמה
וכלבנה וככוכבים" (דברים א', ט'-י').
[10] שינוי
הלכתי זה הכאורה זניח, הוא שנוצר משינוי הנהגת משה להנהגת ראשי השבטים בראש ישראל
– "ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון". על כך מבאר רש"י
– "אלו י' דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות" (דברים א', יח). יוצא
שהשינוי שנוצר מהנהגת משה להנהגת ראשי השבטים הוא יצירת הפרש בין דיני הנפשות
לדיני הממונות, הפרש שלא היה בהנהגת משה. משמעות הדבר היא שרמת הנפשיות והחיות
שבממונות ובכל המציאות המתייחסת לממון (מציאות החומר הפיזי), מאבדת מכוחה. אם אצל
משה שווה הייתה רמת נפשיות החומר לנפשיות האדם עד כדי שלא היה הפרש בין דיני
ממונות לנפשות, הרי עתה בהנהגת ראשי השבטים נוצר ההפרש. משמעות הדבר היא שהיכולת
לחוש ולהרגיש את רמת מציאות זו של החומר, יורדת.
[11] "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב בשבעה
עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם
בהיכל בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר
ונחרשה העיר…" (תענית פרק ד משנה ו).
[12] כפי
שמבוא בפיוט הראשון בסליחות לי"ז בתמוז – "כי בשבעה עשר בתמוז בטלו
קרבנות".
[13] "כי
בשבעהעשר בתמוז נשרפה התורה, הרסו איבינו ההיכל וברחה שכינה מזוית היכל"
(באותו הפיוט).
[14] משמעות
שהופיעה במעמד הר סיני, וברמה ההלכתית בהבאת הכתוב לאחר פרשת המעמד, דינים השומרים
על כבוד האבנים: "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת
עליה ותחללה. ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו". רש"י:
"כי חרבך הנפת עליה -…הרי דברים קל וחומר ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות
ולא מדברות עי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהן ברזל…". "אשר לא תגלה ערותך – ואע"פ שאינו
גלוי ערוה ממש…מ"מ הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא ואתה נוהג בהם מנהג
בזיון והרי דברים ק"ו ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה
תורה הואיל ויש בהן צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון…(שמות כ', כב-כג).