"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה…
וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה
עָלֶיהָ עֹל…וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת
דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף…וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת
לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא" (במדבר י"ט, א' – ט').
ברור הוא שפרשיית
פרה אדומה מצד תוכנה ההלכתי, אין מקומה כאן בין פרשיות ישראל במדבר. בהיותה פרשיה
הלכתית העוסקת בטהרה, היה שייך לכאורה להביאה בספר ויקרא. הבאתה פה בלשון החורגת
מן ההתייחסות ההלכתית שבה – "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה", מרמזת לנו כי היא
מהווה חלק בלתי נפרד מהתגבשות מאפייני השכינה בישראל הנוצרים במדבר.
יש אם כן
לבחון איזה גורם כוח נוסף בפרשה זו ומה תרומתו לשכינת האין סוף בנו.
כפי שכבר
הזכרנו, פרשת בהעלותך הציגה את המצב המוחלט בו השכינה היא הגורם הדומיננטי בעיצובם
של ישראל. בשלב זה משה הופיע כמלך, וסדר המחנות הוא על פי קביעת ה'. כבר בפרשה זו
ישראל מטים את מגמת השכינה לממד הבשר (המתאווים), מסרבים להיכנס לארץ ה"נפילים" (המרגלים) ומבקשים שהופעת השכינה
בארץ ישראל תהיה במציאות אנושית כפי זו שהופיעה להם במצרים. מגמה זו של ישראל
מביאה למצב בלתי אפשרי בו ההפרש בין מרחב השכינה האין סופי לבין ממד מימושה אינו ניתן
לגישור ומחייב על כן דרך חיבור היררכית שאינה ישירה, לשכינה. איבוד החיבור הישיר
לשכינה הוא העומד במרכז מרידתו של קורח המופיע דרך חיבור ישירה כפי שהופיעה לישראל
בשתי הדברות הראשונות (ולא כאן
המקום להרחיב בעניינה).
פרשת חוקת
יוצרת כלי נוסף להתמודדות מול ההפרש שבין עוצמת חיי האין סוף לבין הבעתה דווקא
בכלים אנושיים מצרניים.
"חוקה"
בשרות ה"דעת"
פתיחת הפרשה
ב"חֻקַּת הַתּוֹרָה" מלמדת שדרך זו, מדלגת על המודע ההכרתי, לכיוון
מישור קשר שאינו בר תפיסה ועל כן נחשב "גזרה" ביחס לעולם ההכרה.
"לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש
בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה" (רש"י במדבר י"ט, ב' ד"ה זאת
חקת התורה).
מול אילו
חיים יש להשתמש בדרך מפגש זה אם השכינה? מתי יש לדלג על ממד ההכרה?
ביאור מעשה הפרה
האדומה כתשובת המשקל למעשה העגל, מלמד כי הפעולה בדרך ה"חוקה" מיועד לחיים
אותם מביעים ישראל במעשה העגל.
"פָרָה – תבא פרה ותכפר על העגל…" (רש"י במקום).
שרפת הפרה
והזיית מי הנידה, מחזירים את ישראל לתמותם, לאחר שנהפכו לבעלי מומים במעשה העגל.
"תְּמִימָה – על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבא
זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם".
מומן של ישראל בחטא העגל הוא מומו של האדם הראשון לאחר מפגשו עם הנחש.
"בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא…ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן
– ונתקנו מכל מום כדכתיב (שיר /השירים/ ד) כולך יפה רעיתי ומום אין בך" (עבודה זרה כ"ב, ע"ב).
מן הכתוב אנו למדים כי ההזדווגות לנחש, הזוהמא והמום המגיעים עימה, מיוחסים
לאכילת עץ הדעת.
"וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל.
וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ…וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב
הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח
מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל…וַיֹּאמֶר ה'
אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי
וָאֹכֵל" (בראשית ב',
טז – פרק ג', י"ג).
לשון ה"הִשִּׁיאַנִי" המיוחס בכתוב כלפי אכילת עץ הדעת (מלשון "הטעני"), הוא גם חיבור האישות של הנחש
עם האישה.
"כשבא נחש על חוה – כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה, דכתיב (בראשית ג) הנחש השיאני – לשון נשואין" (רש"י שבת קמ"ו, ע"א).
מהי אותה ה"דעת" המטילה דרך אישות הנחש "זוהמה" בישראל
והופכת אותם ל"בעלי מומין"?
הגמרא בברכות מלמדת אותנו, שמודעות האדם והכרתו
החושית, המופיעה ברמה הבסיסית בהכרתו את אביו ואימו, היא תכונת הדעת, המולדת בו
בחטא האדם.
"שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא – וזה נקרא עץ הדעת" (רש"י על ברכות מ', ע"א).
ההכרה החושית היא גם זו המגדירה את חטא העגל.
"…אך גם הם לא כחשו באלוהותו של מוציאם מארץ
מצרים, הם בקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמוז…" (כוזרי מאמר ראשון סעיף
צ"ז).
כניסת האדם לעולם ה"דעת" וההכרה העצמית היא ההופכת אותו להיות
"בעל מום" ביחס לשכינת האין סוף בו.
פעולתו של אפר הפרה מתייחס אם כן, למצב ההכרה החושי הזה הטבוע באנושות,
מהאדם הראשון דרך חטא העגל, לאפשר בו שלמות של הופעת שכינה למרות חסרונו בעצם. את
התהליך הזה עושה אפר הפרה מכוח "חֻקַּת הַתּוֹרָה", בלא שישראל יוצרים
מעשה תהליכי מצידם.
את אותו
דפוס פעולה יוצר הכתוב מיד לאחר פרשת פרה אדומה, במות מרים
מיתת צדיקים
מכפרת
"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן
וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם" (במדבר כ', א').
על פי
הכתוב, אין כל סיבה למותה של מרים. כל חטא אינו מוצמד אליה. את מותה מחברים
חז"ל לכפרת הפרה האדומה.
"ותמת שם מרים – למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה
קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת" (רש"י שם ד"ה ותמת שם מרים).
מכאן אנו נצרכים
להסיק כי כפרת הצדיקים במותם, כעפר פרה אדומה, בה להשלים את ישראל לתמותם, במקום
בו הם אינם יכולים להגיע בחייהם בכוח פעולתם.
דברי משה בברכתו לשבט לוי, מלמדים כי אף את מות אהרון ואי כניסתו של משה עצמו
אל הארץ יש לכלול באותה המגמה.
"וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ
בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה – נסתקפת לו לבוא בעלילה, אם משה אמר (במדבר כ', י') שמעו נא המורים, אהרן ומרים מה עשו"
(דברים ל"ג, ח').
משה רבינו
גוזר ממיתת מרים ואהרון, כי הסתלקותה של ההנהגה כולה משבט לוי – משה, אהרון ומרים,
סיבתה קודמת למעשה החטא של הכאת הסלע, שהינו רק בבחינת "עלילה" לתלות
עליו מגמה רחבה יותר.
התבוננות מדוקדקת
בפרשת הכאת הסלע מראה כי אכן הקב"ה מביא את משה להכות את הסלע באופן שכמעט
ניטלת ממנו הבחירה החופשית במעשה זה.
"וַיַּקְהִלוּ
מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים
הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת
הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם – לפי שלא היו מכירין אותו, לפי שהלך הסלע וישב
לו בין הסלעים, כשנסתלק הבאר…, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך
להכות כבראשונה, שנאמר (שמות
יז, ו) והכית בצור, ונזדמן להם אותו סלע והכהו" (במדבר כ', י' – י"א).
פרוט סיפור הכאת הסלע מציב מצב שכמעט בלתי אפשרי שלא לטעות בו. בשלב הראשון
מסתלק הבאר ומסתתר לו כ"סלע" בין הסלעים האחרים. מתוך כך טועים משה
ואהרון ומדברים אל סלע שאינו נכון. בשלב השני, כיוון שהסלע אליו הם מדברים אינו
מוציא מים, עולה בדעתם כי נצרכים הם להכות את הסלע, שהרי כך בדיוק ציווה ה' את משה
בתחילת מסעם במדבר ("וְהִכִּיתָ
בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם" – שמות י"ז, ו'). רק כאשר בא משה להכות את
הסלע, "מזדרז" הסלע ו"מזדמן" להם למעשה ההכאה.
מהלך מורכב זה מלמד כי הקב"ה "דואג" לשמר את כוח ה"הכאה"
שבמשה, אף שהוא משנה את דרך ההנהגה הכללית של ישראל לדרך של דיבור. בהענשתו של משה,
נשמר מצד אחד המרחק שבין ישראל להכאת המטֵה, אותה ההנהגה המובילה את מכות מצרים,
אולם מצד שני היא משתמרת במשה, ודרכו בכל ישראל, לעולם.
שרפת הפרה
אדומה, מות מרים, מות אהרון והענשת משה הם אם כן מגמתה של פרשת חוקת, המשתמשת
בחוקת התורה, בממד החיים המוחלט הקודם לממד הבחירי על מנת להשלים את ישראל, לאחר
שבבחירתם קבעו את ערוץ הקשר עם השכינה, לכזה שהבחירה אינה מסוגלת לבדה להופיע את
שלמותה עימה.
אם בפרשת
קורח מתגלה את ערוץ החיבור הישיר שבין השכינה לישראל המגיע ממשתית הארץ, הרי עתה
הנגיעה בשלמות ההוויה האלוהית של החיים, מושגת בעזרת החיבור לשלמות שמעבר לעולם
ההכרה – עולם חוקת התורה.