קורח – מדרכי הנהגת השכינה
אם אכן נושא הפרשה היה "טיפול ה' בחוטאים", ספק אם שייך היה להביאה בתורה ולבטח לא להמציא למענה את עונש הבליעה באדמה. אנו נצרכים אם כן להבין, מה מטרת הבאתה בתורה של פרשת קורח, ובאיזה אופן מתברגת פרשת קורח במהלך הפרשיות האחרונות?
לגעת ישירות בארבע הכנפות
פרשת המתאווים והמרגלים הפגישה אותנו עם רצון ישראל להביע את חייהם באותה רמת מציאות שהופיעה להם במצרים (בבשר, ולא בעולם של "ענקים"), אולם בחלות שכינה כפי שאמורה להיות בארץ ישראל. רצון זה, יוצר חוסר התאמה מהותי בעצם בין הגוף המקבל שמימדיו הם בהווית צמצום (כפי העולה מלשון "מצרים" במשמעות של "מייצרים"), לבין השכינה המופיעה חיים בערך של אין סוף. ההפרש הזה שאינו מסוגל להיות מגושר בדרכי התנהלות רגילות, מצריך כלים על מנת שיוכל "לדלג" עליו ולממש את הקשר הסגולי הקדום שבין ישראל לשכינה.
פרשת הציצית שבסוף פרשת שלח לך, נותנת את אחד הפתרונות להפרש הזה, בהציבה את המצוות כ"ציצית הראש" ו"חור ההצצה" המאפשרים את האחיזה בשכינה.
לבישת האדם את בגד ארבעה הכנפות, מפגישה אותו עם עצם השכינה, באותה העוצמה שהוציאה את ישראל ממצרים
"עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם – כנגד (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים. על ארבע כנפות…כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמר במצרים (שמות ו, ו – ז) והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי" (במדבר ט"ו, ל"ח).
יכולת המפגש עימה, נעשית דרך הציצית התלויה בארבעה כנפותיו.
"וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם על שם הפתילים התלוים בה, כמו (יחזקאל ח, ג) ויקחני בציצית ראשי. דבר אחר ציצית על שם וראיתם אותו, כמו (שה"ש ב, ט) מציץ מן החרכים" (שם).
הפתילים נותנים את יכולת האחיזה בשכינה (כדוגמת האחיזה בציצית הראש) ואת יכולת ההצצה בה (כדוגמת מציץ מן החרכים), כיוון שהנגישות הישירה כלפי עצם השכינה אינה אפשרית.
ציצית זו מתפרטת להיות תרי"ג המצוות דרכם נוצר קשר אחיזה והצצה אלו בשכינה.
"וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' – שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג" (פסוק ל"ט).
אולם לדרך נגישות זו לשכינה ישנו מחיר. מפגש ישראל בדרך זו היא היררכית אינה ישירה, ומשתלשלת מן המקור באופן הנוגע רק במשהו מן הגודל.
האם נגזר על ישראל בעקבות מהלכיהם הקודמים לאבד את החיבור השלם לשכינה? כנגד המחיר הכבד הזה הנוצר בעקבות פרשת המרגלים, עומד קורח ומוביל סוג קשר ישיר עם השכינה בהציגו נגיעה בגוף ארבעה הכנפות שלא דרך פתילות הציצית.
כך מציג זאת קורח בפני משה.
"… מה עשה, עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות… והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה. אמר להם חייבת. התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה (רש"י במדבר ט"ז א' ד"ה ודתן ואבירם).
טענתו של קורח שטלית תכלת פטורה מציצית תכלת, בנויה על ההכרה ביכולת לגעת בגוף הטלית, גם ללא ציצית.
את המגע הישיר הזה בשכינה, מבטא קורח בהדגשתו את שמיעת ישראל את שתי הדברות הראשונות ישירות מן השכינה.
אנכי ולא יהיה, מפי הגבורה שמענום
"רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' – כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה" (במדבר ט"ז ג').
אכן, "…אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום…" (מכות כ"ג, ע"ב).
החיבור הישיר אל השכינה, מביא להופעתה כפי מאפייני המציאות – בשפע ועושר.
עשיר כקורח
"וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד… – וכנש עליהון קרח ית כל שנישתא לתרע משכן זמנא ואתנטל בעותריה דאשכח תרין אוצרין מן אוצרוי דיוסף, מליין כסף ודהב, ובעא למטרד בההוא עותרא ית משה וית אהרן מן עלמא…".
תרגום: "…מצא שתי אוצרות מאוצרות יוסף מלא כסף וזהב, ורצה לסלק בעושר זה את משה ואת אהרן מן העולם, (תרגום יהונתן על במדבר ט"ז, י"ט).
על כך אומרת הגמרא.
"עשר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה')…זה עושרו של קרח…" (סנהדרין ק"י, ע"א).
אם ביחס לבני לוי, חיבורם לשכינה מועיד להם עניות וחיזור על הפתחים ("אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל – … עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות – בראשית מ"ט, ז'), הרי חיבורו של קורח לשכינה, הוא חיבור למקור של שפע ועושר, מתוך שהזיקה הישירה לשכינה, מופיעה אותה כפי מאפייני האדם.
גילוי משתית הארץ
הזיקה הישירה הזו שבין השכינה לישראל אותה יוצר קורח, היא גם המעבירה את מרכז כובד הופעת החיים מן השמים אל הארץ ומוצאת את ביטויה בחשיפתו של קורח את מקור החיים הקיומי שבתוך פי האדמה. חשיפה זו היא גם המביאה לאובדנו בתוכה.
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי…וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְקֹוָק וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'" (במדבר ט"ז, כ"ח – ל"ב).
חז"ל מבינים כי אין המדובר פה בניסיון של משה להרשים את כל ישראל, אלא בהעצמת בריאה הקיימת כבר מימי בראשית.
"וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' – פה לארץ מששת ימי בראשית מוטב, ואם לאו יברא ה' (רש"י במקום)':
בני קורח הם היחידים הנפגשים עם אותה "בריאה" וניצלים.
"… וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ – הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם" (במדבר כ"ו, ט' – י"א ורש"י שם).
לא רק שהם ניצלים, אלא שהם זוכים לומר מפי הארץ שירה, ולצאת ממנה למעלה על פני הארץ.
"לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח – אסיר ואלקנה ואביאסף הם היו תחלה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו וכשנבלעו כל סביבותיה' ופתחה הארץ את פיה נשאר מקומם בתוך פי הארץ כענין שנאמר ובני קרח לא מתו ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורי' הללו ועלו משם ושרת' עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגליות ועל חרבן הבית ועל מלכות בית דוד" (תהלים מ"ב, א').
המדרש העוסק במראות יונה במעי הדגה, מלמד אותנו כי את שירתם שרים בני קורח ממשתית הארץ.
"…והראהו עמודי ארץ במכוניה שנ' (שם יונה ב') הארץ בריחיה בעדי לעולם…והראהו תחת היכל ה' שנא' (שם יונה ב') לקצבי הרים ירדתי… וראה שם אבן שתייה קבועה בתהומות, וראה שם בני קרח עומדין ומתפללין עליה" (מדרש תנחומא פרשת ויקרא סימן ח ד"ה ויקרא אל).
מהי אותה אבן השתיה עליה עומדים בני קורח? – " שממנה הושתת העולם" (יומא נ"ד, ע"ב).
מדוע מצליחים בני קורח לשרוד. על כך מבאר המדרש.
"לדוד משכיל אשרי נשוי פשע. זהו שאמר הכתוב אורח חיים למעלה למשכיל (משלי ט"ו כ"ד), מי שהוא מסתכל למעלה, מה נאמר עליו, אורח חיים למעלה למשכיל, אלו בני אדם שנסתכלו למעלה, וכן הוא אומר למנצח לבני קרח משכיל (תהלים מ"ד א'), כיון שנסתכלו למעלה נמלטו…(במדבר ט"ז ל"ג)" (מדרש תהלים מזמור לב ד"ה לדוד משכיל).
התבוננות בני קורח כלפי שמים, משמרת בהם זיק של נבדלות כלפי השכינה, המחוייב על מנת שהאדם לא ישקע בעוצמת עצמו.
סיכום
ישראל המטים את יחס השכינה אליהם בדרך הארץ, מביאים בעקבות כך למצב בו היחס לשכינה שמן השמים (שכינת "כנפי הנשרים" המופיעה בטלית ארבע הכנפות) תוכל להתממש רק בדרך היררכית דרך פתילות הציצית ובאופן העובר דרך משה והכהונה. מתוך כך מחפשים ישראל דרך קישור ישירה הנוגעת במקור החיים התואם את מגמת דרך הארץ שהחלו להשליט תוך כדי המהלך במדבר. קורח הוא הפותח את הפתח הזה. בנגיעתו בדרך הזיקה הישירה שבין ה' וישראל בדיבר הראשון והשני, חושף קורח את נקודת מוצא החיים שמן הארץ, שאבן השתיה היא מקום הקידוד שלה בבית המקדש.
כשהחיבור לשכינה הוא מן הארץ ולא מן השמים, גורמי ומאפייני הקשר הם גופניים וחומריים ולא רוחניים. לקורח מביא חיבור זה עושר וגהינום לו וכל עדתו. אולם בניו המשמרים את הזיקה כלפי שמים, מצליחים לשרוד ומופיעים ממשתית הארץ שירה של חיים.