המקסימום האפשרי
להתאכזב תמיד אפשר. הנה מגיע ראש ממשלה שנבחר בקולות הימין, ומודיע על הסכמתו לשתי מדינות לשתי עמים, במקום לעמוד על זכותנו על ארץ ישראל השלמה. שוב נסוג מנהיג הימין ממורשתו הציונית. בגין בהסכמי קמפ דיווד, שרון בגירוש מגוש קטיף ועתה בנימין נתניהו בהסכמתו למדינה פלסטינאית.
אולם התבוננות פשוטה בדבריו של בנימין נתניהו מלמדת כי מהבסיס עליו הוא עומד, עשה נתניהו את המקסימום האפשרי מבחינתו.
הוא יודע כי זכותנו על הארץ מתחילה מן האבות. הוא גם זוכר והזכיר את קיומנו בארץ כממלכה שלמה, בזמן דוד ושלמה. אולם הוא גם מציאותי.
יש בתוך הארץ הזו כ 3 מליון נפש (הנתונים האמיתיים כמובן שאינם ידועים) שאינם מעוניינים ומתנגדים לשלטון ישראל (זאת בלא להזכיר יותר ממיליון נפש בתוך מה שמכונה "הקו הירוק"). אז הוא עשה את הפשרה המינימאלית האפשרית. הוא הסכים למדינה פלסטינאית אבל מפורזת (שמירה על הביטחון), דאג שלנו תישאר מדינה יהודית ולא דו לאומית (הכרה במדינת ישראל יהודית), דחה את מה שמכונה "זכות השיבה" ודיבר על ירושלים מאוחדת.
כל תוכנית אחרת לא הייתה אפשרית על בסיס התפיסה הריאלית של המציאות המדינית והפוליטית בארץ ובעולם.
גורם שמעבר לציונות
אלא מה…? הטענה שלנו היא שישנה מציאות שמעבר לפוליטיקה…! ישנן אמיתות הקודמות לכל מציאות פרקטית. למציאות הזו ולאמיתה הזו קוראים תורה. ואנו מצפים כי מנהיגה של מדינת ישראל יצליח לעמוד מול לחצי המציאות הן הדמוגרפיים והן הפוליטיים מכוח אותה אמיתה.
אבל זה לא קורה. זה לא קורה כבר יותר משלושים שנה מאז עלייתו של בגין לשלטון.
מכאן צריכה הייתה אם כן לצאת מסקנה ברורה. ה"ימין" והתורה הם כנראה לא אותו הדבר. אין כוח בידי מנהיגי ישראל שהוויית עולמם מבוססת על הציונות של הרצל, להחזיק אפילו בשלמותה של ארץ ישראל. לשם כך יש צורך במנהיגות שתשתיתה היא עמוקה יותר.
אולם בדיקה אצלנו, הדוחים בשאט נפש את הצעתו של בנימין נתניהו, מגלה שאנו גרועים הרבה יותר ממנו.
"גברים על אחרים"
בלא להזכיר שמות, כל הפניות אל מנהיגיה התורניים והפוליטיים של הציונות הדתית במשך העשור האחרון לרוץ כאלטרנטיבה בבחירות ולבקש את אמון הציבור הכללי כתנועה פוליטית החורטת על דגלה את עיקרי התורה (לא זו החרדית, אלא זו שעליה אמון הציבור הדתי לאומי), נדחו באופן גורף.
הסיבות היו ברורות.
- פחד מאי אמון הציבור הכללי שלא יסכים לבחור במפלגה שכזו, במיוחד שעקרונותיה אינן מתיישבים תמיד עם ההיגיון הפוליטי הצרוף.
- הצורך והרצון להיות שותפים לקואליציה, על מנת שניתן יהיה לקדם את הצרכים השוטפים של הציבור הדתי לאומי (בחנוך, בהתיישבות וכו').
משמעות הדבר היא ברורה. דרך ההתנהלות שלנו כציבור המאמין בתורה, היא נמוכה הרבה יותר מזו שהציג נתניהו בנאום בר אילן. הוא לפחות עומד ומנהיג תוך שהוא מתמודד מול האילוצים שמולו. אולם אנחנו כלל איננו מעוניינים להציג את הגורם המכונן והמפעיל אותנו לבחירת הציבור. אנחנו לכתחילה לא מאמינים בכוחו של ה"גורם הזה" לקבץ את עם ישראל כולו סביבו (כן כן, ה"גורם הזה" זוהי התורה). גם אנחנו מתכופפים מול המציאות ובגדול. אבל מצד שני אנחנו רוצים גם רוצים כי מנהיגים שכלל לא התחנכו על התורה ותכניה ואינם פועלים ביום יום על פיה, ינהגו על פי דרכה במקומות הכי מפחידים והכי מבהילים, גם כשתהום פרוסה לרגליהם.
ברור שאין לכך סיכוי!
איננו יכולים לברוח ממה שאנו לא מעוניינים שיברח מנהיגה של מדינת ישראל. סכנת בידוד, מצוקה כלכלית, ניכור ומדבר פוליטי, אלו הדברים שנתניהו חושש מהם. מהם בדיוק גם אנו חוששים ועל כן איננו פועלים על פי הנדרש מאיתנו.
לא מספיקה רק ההכרה הפנימית שלנו באמת המכוננת אותנו ומסירות נפש שלנו לפעול על פיה בשטח. אנו נצרכים לעלות מדרגה, ולבקש את אמון הציבור כולו מכוחה בלא בושה ופחד.
אמנם נכון הוא כי ישנו עוד צורך בגישור עצום בין התורה לבין המציאות אותה אנו רוצים להנהיג. נכון הוא גם שבתחילה מהלך שכזה אפשר שיוביל אותנו אף לשוליים המגוחכים של הפוליטיקה הישראלית. אולם אנו למדנו כי לאורך זמן דברים משתנים. לנו ברור שבסופו של דבר האחיזה שלנו באמיתות התורה כולל נושא ארץ ישראל שבה, לא רק שאינה נוגדת את העמים שסביבנו, אלא אף אמורה להפרות אותם יחד עימנו. אם אחמינגד בעקשנותו הגדולה הביא את מדינות המערב להכרה כי לא ניתן לשנות את דרכו בלחץ ואיומים, קל וחומר שאנחנו האוחזים באמת נוכל אם רק נרצה לשדר עוצמה גדולה הרבה יותר. ואף כי הדרך לכך היא קשה וגם ארוכה, אנחנו איננו מפחדים מן הקושי ומן הבידוד שבדרך, שהרי לעוצמה שכזאת בדיוק ציפינו ממר בנימין נתניהו בנאום בר אילן….