מלחמתה של מרים
בסוף פרשת בהעלותך "נלחמים" מרים ואהרון שמשה יופיע את השכינה ב"דרך ארץ" ולא יפרוש מן האישה.
"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'" (במדבר י"ב, א' – ב').
אמנם התוצאה הגלויה יותר של פרשה הזו הינה חרון אף ה' במרים וצרעת בעקבותיה.
"וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ.וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת" (במדבר י"ב, ט' – י').
אולם עיון בפרטי הפרשה וסופה מלמד כי מרים הצליחה גם הצליחה ליצור רושם למאבקה.
בפנייתו של אהרון למשה הוא מתייחס דווקא לצד "דרך הארץ", מצד היותה של מרים חלק בלתי נפרד מבשרו של משה.
"אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ – מאחר שיצאה מרחם אמנו היא לנו כאילו נאכל חצי בשרנו…אין ראוי לאח להניח את אחותו להיות כמת" (במדבר י"ב, י"ב).
גם תגובתו של משה נעשית בדרך ארץ, הן ביחס לפנייתו אל ה'.
"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ – בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שהשואל דבר מחבירו צריך לומר שנים או שלשה דברי תחנונים ואחר כן יבקש שאלותי" (פסוק י"ג ורש"י שם).
והן כלפי ישראל.
"רְפָא נָא לָהּ – מפני מה לא האריך משה בתפלה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו נתונה בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה [דבר אחר שלא יאמרו ישראל בשביל אחותו הוא מאריך בתפלה, אבל בשבילנו אינו מאריך בתפלה".
עד כדי כך גדולה השפעתה של מרים, שאף תגובת ה' כלפיה נמדדת בדרך ארץ כיחס שבין אב לביתו.
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ (הראה לה פנים זועפות) הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף" (במדבר י"ב, י"ד).
דברי הרב קוק בעניין מלמדים כי מאבק זה הוא למען גילוי השכינה על מנת שתחדור ותגיע עד למקום בו נמצא האדם.
"בזיהרא עילאה דאדם הראשון היה אורו של משה ואורו של משיח כלול כאחד כי באמת נשמה אחת היא, ע"י נפילת העולם בחטא הקדום נתרחק משה מלהאיר בתוך החוצפא ופירש מן האשה….ואהרן ומרים הרגישו בדבר וצווחו על הפרישה הזאת, ומ"מ לא הועילו להחזיר את משה להאיר בחוצפא, כי נשאר בענוותנותו, "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה" (שם י"ב ג'). (מאורות הראייה הגדה של פסח).
את ההשלכה הישירה להחדרת דרך התנהלות ישראל והשכינה על פי "דרך ארץ" אנו פוגשים כבר בתחילת פרשת שלח לך.
מקל ה"תיירות" – מארון ה' למרגלים:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח" (במדבר י"ג, א' – ב').
אם בפרשת בהעלותך, הארון הוא זה התר את הארץ, הרי עתה קובע משה את המרגלים להיות התרים את הארץ
"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה". (במדבר י', ל"ג).
הכתוב בבמדבר, מלמד שאכן הארון והמרגלים באותה הדרך הולכים.
"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים … – "דרך האתרים – דרך הנגב שהלכו בה המרגלים שנאמר (במדבר י"ג, כ"ב) ויעלו בנגב. דבר אחר דרך האתרים דרך התייר הגדול הנוסע לפניהם, שנאמר (במדבר י', ל"ג) דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" (במדבר כ"א, א').
השוני בין שני דרכי ה"תיור" הוא עצום.
כאשר הארון הוא התר בארץ, מבטיח ה' דרך של "מנוחה".
"וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' – שון מרגוע וכן (ישעיה ל, טו) בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בשובה ונחת תושעון – בשובה ונחת תהיה לכם תשועה בלא שום טורח" (רש" שם) (במדבר י', ל"ו).
לעומת זאת כאשר המרגלים הם התרים את הארץ, כיבוש הארץ הופך להיותר בדרך ארץ – בדרך של מלחמה.
"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ – אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין" (דברים א', ח').
הכתוב מלמד אותנו שהשכינה הולכת עם משה במהלך זה.
"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' – ברשותו, שלא עכב על ידו" (במדבר י"ג, ג').
התבוננות בהשלכות של ההליכה של משה בדרך זו, מראה כי משה בוחר בדרך מסוכנת ביותר, שאף את השלכותיה הוא יודע מראש.
שליחת המרגלים, גוזרת התנהלות נורמאלית ביחס לארץ. בדיקת הארץ והעם שעליה.
"וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן" (במדבר י"ג, י"ח – כ').
אולם מעדותם של המרגלים לאחר חזרתם אנו למדים שמשימת הריגול שהטילו עליהם היא בלתי אפשרית.
"וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם – שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים" (במדבר י"ג, ל"ב – ל"ג).
דיוק נוסף בפסוקים מלמד שהיחס שבין אדם לנמלה אותו מתארים אותם אנשי מידות בראותם את המרגלים, אינו מסתכם רק בהפרש של גודל פיזי.
השימוש בלשון "אַנְשֵׁי מִדּוֹת" ובלשון "נְּפִילִים" בעלי המשמעות הכפולה, מלמד את חז"ל שהמדובר הוא בצאצאי המלאכים שירדו מן השמים בדור אנוש.
הַנְּפִילִים – ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים
כך מתאר הכתוב בבראשית את מהלך ירידתם אל הארץ.
"וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ…הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (בראשית ו', ב' – י').
אין המדובר אם כן רק בענקים שגודלם הפיזי עצום, אלא על יישויות המערבות בתוכם תכונות אנוש ותכונות מלאכיות. עירוב התכונה המלאכית בגוף, הוא היוצר את הענקיות הפיזית שהינה אך ביטוי לפריצת גבולות החיים הפיזיים להיות בעוצמה מלאכית.
את לשון "אנשי המידות" אכן מתרגם ה"אונקלוס" ללשון "אנשין דמשחן" (אונקלוס י"ג ל"ב). הכוללת בתוכה שתי משמעויות, לשון "גודל (רש"י על יחזקאל כ"ח י"ד ד"ה אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ), אולם גם לשון הארה – "עצים דמשחן – שמאירין כנר" (רש"י בבא קמא ק"א ע"ב).
ברור שכנגד ענקים שכאלו שהמרגלים לידם נראים כנמלים לא רק מצד גודלם, אלא גם מצד ערכם, לא שייך כל מעשה רגול. יחסי הכוחות הם כאלו ששום מעשה ותכסיס מלחמתי לא יכול לעזור. אלא נס בלבד. הכניסה למעשה ריגול, על בסיס תושביה הענקיים של הארץ, לכתחילה נידונה לכישלון.
אכן, הכתוב מרמז לנו שכבר בתחילה הולכים המרגלים בעצה רעה.
"וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן…- מהו וילכו, להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה" (במדבר י"ג, כ"ה – כ"ו).
אף משה ער לדבר, ועל כן מחזק את יהושוע בתוספת "י" לשמו.
"… וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ – התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים" (במדבר י"ג, ט"ו).
ממילא עולה השאלה במלוא עוזה, מדוע מכניס משה את עצמו ואת ישראל למהלך שהכשלון בו מוכתב מראש? איך הוא נוקט בדרך פעולה שכלל אינה יכולה להתאים למציאות השוררת בארץ ישראל?
את התשובה לכך אנו חייבים לתלות בסוף פרשת בהעלותך – פרשת מרים וסוגיית הפרישה מן האישה.
מאבקם של מרים ואהרון להופעת שכינה שאינה מנותקת מ"דרך ארץ", מביאה לחלחול מגמה זו אף אצל משה, המיישם מגמה זו בשליחת מרגלים לתור את הארץ ב"דרך ארץ" ולא על ידי הארון.
אולם דווקא מגמה זו של משה יוצרת מצב הרבה יותר מורכב ובלתי אפשרי. אמנם את דרכי הנגישות אל הארץ משנה משה על פי "דרך ארץ", אולם הכוחות והחיים המופיעים בארץ נשארים בהינם כמציאות "נפילית" מלאכית שלא מן העולם הזה. מול מלאכיות זו המתגשמת בבשר, מול בני האלוהיים ה"בראשיתיים" מתנהל משה עתה בדרך הארץ – בריגול ובדרכי מלחמה.
עזרתו של משה ליהושוע בשינוי שמו, מתוך ידיעתו למפרע מה תהיה עצתם של המרגלים מלמדת כי משה לא רק שמודע להפרש העצום הזה שבין עולמם של ישראל לעולם עימו הם הולכים להיפגש בכניסתם לארץ, אלא שהוא באופן מכוון מפגיש בין שני העולמות הבלתי אפשריים אלו ודווקא ב"דרך ארץ".
הבנת מהלכו זה של משה עם המרגלים, מציבה באור אחר לחלוטין גם את מעשה דיבתם רעה על הארץ של המרגלים.
ברור הוא שאין המדובר בפחדנים החוששים ממלחמה. המדובר הוא בהתנגדות מהותית להופעת השכינה בממד זה של החיים – מימד הנפילים. אף שמשה מעצב את דרך הנגישות לעולם זה בדרך הארץ, אין ישראל מעונינים שהחיים האלוהיים יופיעו להם בתצורה נפילית, שהיא תצורה המלאכית בגוף ובבשר. רצונם הוא להיות ב"תבנית" ה"מצרית" האנושית, כשבתבנית זו תיצוק השכינה את עוצמת החיים האין סופית הייחודית לארץ ישראל, על פי דרכי ההתנהלות האנושית.
זריקת מבט לשלב כניסתם לארץ של בני ישראל לאחר ארבעים השנה שהיו במדבר, מלמדת שאכן ישראל מקבלים לבסוף את מבוקשם. כלב הוא הנפגש עם תצורת החיים ה"נפילית".
כָלֵב – מוריש בני הענק
את ההבטחה לרשת את "הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה" הוא מקבל כבר במדבר.
"וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה…" (במדבר י"ד, כ"ד).
על סמך הבטחה זו פונים שבט יהודה להוריש את הענקים שבהר.
"וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ…וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי ה' אֱלֹהָי…וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי ה' אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָ…וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה" (יהושע י"ד, ו' – ט"ו).
וכך מסוכם מעשה הכיבוש.
"וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיּוֹרֶשׁ מִשָּׁם אֶת שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק" (שופטים א', כ').
[ואף שהכתוב ביהושוע י"א, מיחס את הכרתת הענשים ליהושע ומצביע על המצאותם במקומות נוספים – "וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת הָעֲנָקִים מִן הָהָר מִן חֶבְרוֹן מִן דְּבִר מִן עֲנָב וּמִכֹּל הַר יְהוּדָה וּמִכֹּל הַר יִשְׂרָאֵל עִם עָרֵיהֶם הֶחֱרִימָם יְהוֹשֻׁעַ. לֹא נוֹתַר עֲנָקִים בְּאֶרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַק בְּעַזָּה בְּגַת וּבְאַשְׁדּוֹד נִשְׁאָרוּ" (יהושוע י"א, כ"א – כ"ב), נראה כי המפתח לכיבושם הוא כלב. כך מבאר הרד"ק במקום – " ולמעלה הוא אומר כי כלב הורישם כלב עשה במצות יהושע שנתן לו את ההר" (רד"ק יהושע פרק יא פסוק כא ד"ה ויכרת את הענקים)]
מכל הארץ, "מתומצת" המגמה הנפילית למקום קבורת האבות המוגדרים אף הם כ"ענקים".
"הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים – ומדרש אגדה האדם הגדול בענקים הוא אברהם אבינו" (רש"י, יהושוע י"ד ט"ו).
כיצד מגיעים ישראל לקבל את מבוקשם להיכנס לארץ ב"דרך ארץ" (גם אם במכאובים של ארבעים שנה במדבר). התשובה לכך היא – בדרך הדיבוב.
הדיבוב – ליצור כלֵי חיים
כבר פתיחת הפרשה עושה רש"י השוואה חריפה בין המרגלים לבין מרים.
"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים – למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר" (במדבר י"ג, ב').
ברור שהשוואה שכזו עושה עוול קשה עם מרים. הקושי בהשוואה זו גודל עוד יותר על בסיס תפיסתנו בתחילה את מהלכה של מרים כנועד להוריד את השכינה להופיע ב"דרך ארץ" (כפי שאף הבאנו בדברי הרב קוק על הגדה של פסח). על כן, אף בפרשה זו של המרגלים, אנו נצרכים להתייחס למעשה הדיבה כמגמה כוחנית מעבר למעשה העברה שבו ולבחון את ההשפעה המערכתית שהוא יוצר ביחס להופעת השכינה בישראל, כפי שעשינו ביחס למעשה מרים (בתפילת משה על אחותו, התייחסות השכינה למרים כאבא לבת וכו').
ה"דיבוב" – לחנוך חיים
אכן רש"י כבר בתחילה מבאר לנו שיש דיבה שהיא לרעה ויש דיבה שהיא לטובה.
"וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ – כל הוצאת דבה לשון חינוך דברים, שמלקיחים לשונם לאדם לדבר בו, כמו (שה"ש ז', י') דובב שפתי ישנים. וישנה לטובה וישנה לרעה, לכך נאמר כאן מוציאי דבת הארץ רעה, שיש דבה שהיא טובה: (במדבר י"ד, ל"ו).
מהגדרת הדיבה כ"חינוך דברים" אנו למדים שה"דיבוב" הוא עצם כוחו של הדיבור (בלא קשר לתכנים המובעים בו) ליצור מציאות. כך למדנו ביחס למעשה החניכה.
"חניכיו – חנכו כתיב זה אליעזר שחנכו למצות והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן (משלי כב ו) חנוך לנער, (במדבר ז יא) חנכת המזבח, (תהלים ל' א') חנכת הבית ובלע"ז קורין לו איניציי"ר [לחנוך]" (רש"י בראשית י"ד, י"ד).
אכן במרים ראינו שדיבורה במשה, יוצר שינוי יחס השכינה כלפי ישראל.
אם לפני דיבורה של מרים הקשר שבין משה לבין השכינה (וממילא אופן הופעתה לאחר מכן כלפי ישראל) הוא בדרך של "פה אל פה הדבר בו" המחייב את משה לפרוש מן האישה, הרי בעקבות דיבורה של מרים, מופיע במשה דיבור בשפה משפחתית ולשם מטרה משפחתית – "אל נא רפא נא לה". במקביל, גם חיבור השכינה למרים מופיע בערוץ חיבור משפחתי כפי היחס שבין אב לביתו ("ואביה ירוק ירק בפניה…").
התבוננות במהלך ההתרחשות עם המרגלים מראה אף פה תרחיש תהליכי של ביצור מעמד השכינה בדרכי הארץ אף שהמחוללים אותה נכחדים תוך כדי הבאתו.
באופן שאינו סביר חוזר הכתוב כמה פעמים על תלונות המרגלים בווריאציות שונות
בתחילה מביא הכתוב את תלונת ישראל.
"וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה" (במדבר י"ד, א' – ג').
אולם באופן מפתיע, לאחר שה' שומע לקול בקשתו של משה, חוזר הכתוב ומזכיר שוב את דברי המרגלים.
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי" (פסוקים כ"ו – כ"ז).
גם הזכרה זו אינה אחרונה. בעקבות קביעת ה' על מותם של בני ישראל המלינים במדבר, חוזר הכתוב ומזכיר פעם נוספת את תלונות המרגלים.
"וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ" (פסוק ל"ו).
התייחסות מדוקדקת בכתובים מראה שתגובת ה' בכל פעם משתנית ואינה נשארת במקום.
השלב הראשון – יצירת עם ממשה
אמירת ישראל
"וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה" (במדבר י"ד, ג').
מביאה לתגובת ה'
"אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (במדבר י"ד, י"ב).
המשכיותו של עם ישראל נקבע בשלב הזה ממשה בלבד. בהיות שייכותו לשכינה אבסולוטית ("פה אל פה אדבר בו") ומחוץ למעגל דרך הארץ (פרישתו מן האישה), לו הייתה קביעה זו מתממשת, היה העם היוצא ממשה מנותק לגמרי מן ההוויה האנושית הפשוטה, ובלא שבחירתו החופשית הייתה יכולה להיות שותפה במרקם חיים זה.
תגובת משה הנעזר בשלש עשרה המידות (פסוקים י"ג – י"ט), מביאה ליצירת תרחיש אחר, שונה מן הראשון.
השלב השני – יצירת עם מכלב
"וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ. כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי. אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ. וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה" (פסוקים כ' – כ"ד).
אף בשלב זה לא עתיד אף אחד מעם ישראל גם אלו שמתחת לגיל עשרים להגיע לארץ. עם ישראל עתיד להיווצר מחדש, אולם לא מזרעו של משה, אלא מזרעו של כלב.
ברור כי השינוי ממשה לכלב כבסיס ל"עם החדש" מוריד את רמת הנבדלות בקשר העתידי שבין ה' לישראל. אולם מדרך התנהלותו של כלב אנו למדים, שאם אצל משה מופיע קשר שאינו בחירי ביחס לשכינה מכוח האיחוד המוחלט של משה לה', הרי בכלב (משבט יהודה), מופיעה אבסולוטיות שונה מכוח שליטה ומרוּת.
"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ"(במדבר י"ג, ל').
רש"י במקום משווה את פעולת ההשתקה של כלב, לזו המופיעה עם התגלותו של ה'
"ויהס – לשון שתיקה, וכן (זכריה ב', י"ז) הס כל בשר, (עמוס ו', י')…".
כך מופיעה לשון זו בזכריה.
"הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁו" (זכריה ב', י"ז).
מהו מקור כוח המרות הזו? בספר יהושוע, מעיד הכתוב על השוויון הקיים אצל כלב בין ליבו ומעשיו.
"בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי" (יהושוע י"ד, ז').
כלב מציג מציאות המופיעה באופן שלם את השכינה לא רק ברמה של קשר נבואי מוחלט (משה), אלא אף ברמה של שליטון ומלכות. גם ברמת קשר זה נמנעת הבחירה החופשית של ישראל מלבוא לידי ביטוי.
(עיון ברש"י במקום מראה כי רש"י מצמצם את רמת האבסולוטייות של כלב ומורידה לרמה מציאותית יותר, בבארו "כאשר עם לבבי – ולא כאשר עם פי", ולא כאן המקום להרחיב)
השיוויון המוחלט שבין הלב למעשה, מתממש כדרך הבעה מוחלטת של האלוהי בביטויו הגופני – כ"נפילים", אותם עתיד כלב להוריש בחברון (אף שבהמשך הדרך לא דרך ההופעה ה"נפילית" היא זו שתוביל בעם ישראל).
מכאן והילך, דיבובם של המרגלים, הוא הממשיך ומוריד את השכינה להופיע בדרכי הארץ – דרך הבחירה החופשית.
חזרת הכתוב "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי (פסוק כ"ז), מעידה על "דיבוב" נוסף של המרגלים, המביאה להתפתחות שלישית בדרך הנהגת עם ישראל.
השלב השלישי – כניסת ישראל שמתחת לגיל עשרים, לארץ והיזכור יהושוע
"אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם. בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי. אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ. וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה. וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר" (במדבר י"ד, כ"ח – ל"ג).
כאן מתבשרים ישראל לראשונה כי אף הצעירים מבני עשרים שנה יכנסו אל הארץ. עם ישראל אינו נצרך להיווצר מחדש, לא ממשה ולא מכלב. פה גם עולה בפעם הראשונה שמו של יהושוע כשותף לכלב, לאחר שבדברי ה' הקודמים כלל לא הוזכר.
משמעות מהלך זה היא עצומה. בהחלטה זו מכניס ה' למעשה את העם שהיה שותף בסירוב להיכנס לארץ ה"נפילים", לארץ ישראל. בכך מתחילה להיכנס לארץ מגמתם של המרגלים המתעקשים להופעת שכינה בדרך הארץ האנושית כדוגמת זו המופיעה במצרים כפי שבארנו.
מגמה זו מביאה יחד עימה גם את הוספת יהושוע על כלב בכניסה אל הארץ. כאן, נוצרת נסיגה מן ההאסולוטיות השלטונית של כלב (ויהס אותם כלב) המתאימה לשבט יהודה, למנהיגות הקרובה יותר לזו של משה כשבסיס הענווה שבה מאפשר מרחב בחירה חופשית גדול יותר.
כך מתרגם תרגום יהונתן את "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ" (במדבר י"ג, ט"ז).
"וכדי חמא משה ענוותנותה, קרא משה להושע בן נון יהושוע"
אולם גם מצב זה בו נכנסים ישראל שמתחת לבני עשרים לארץ וכלב ויהושוע עימהם, אינו השלב הסופי אליו מצליחים להגיע ישראל ב"דיבובם".
הכתוב מלמד כי ישראל נוקטים בפעולת "דיבוב" נוספת.
השלב הרביעי – יהושוע בראש
"וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ" (פסוק ל"ו).
דיבוב זה מביא לשתי תוצאות, ביחס שבין כלב ויהושוע, הופך יהושוע להיות הדמות המובילה. אם בשלב הקודם מקדים הכתוב את כלב על פני יהושוע – "כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן", הרי עתה הוא מקדים את יהושוע.
"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (פסוק ל"ח).
אולם לא רק זאת, אם בשלב הקודם נגזר על כל ישראל מעל בני עשרים למות במדבר ובתוכם המרגלים, הרי בשלב הנוכחי מתים מוציאי דבת הארץ במגפה, אולם יהושוע וכלב חיים מן האנשים ההם ההולכים לתור את הארץ וקמים במקומם עד כדי שבכנסתם לארץ הם מקבלים את נחלתם.
"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ – מה תלמוד לומר חיו מן האנשים ההם, אלא מלמד שנטלו חלקם של מרגלים בארץ וקמו תחתיהם לחיים".
בכך, מצליחים ישראל במעשה ה"דיבוב" להכניס לארץ את מגמתם של המרגלים, ולהביא לכך שהשכינה המיוחדת לישראל בארץ ישראל, תופיע בגופות אנושיים כפי המימדים שהיו במצרים ולא כפי המימדים ה"ענקיים", בלא לאבד מעוצמת חיי האין סוף שבהם.
הזיקה הגדולה יותר לדפוס החיים המצרי, היא גם שמרחיבה את גבולות הבחירה חופשית וממילא מקדמת את יהושוע להנהגת ישראל על פני כלב.
מנקודה זו ממשיכים ישראל ומציבים את דרך הפעולה העתידה להוביל בדור התחייה – העפלה.
העפלה – העוז להגיע לשלמות מתוך המחשכים
אין ספק שברמה פשטנית תגובת ישראל לאי כניסתם לארץ ישראל, אינה מתיישבת על השכל הישר.
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד. וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח…וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה" (במדבר י"ד, ל"ט – מ"ה).
אם אכן ישראל מתאבלים על מרידתם בה', איך יתכן כי תגובתם היא מרידה נוספת בה' ונסיון לעלות לארץ ישראל אף כנגד רצון ה'?
דיוק בדברי הכתוב בפרשה- "וְהִוא לֹא תִצְלָח " ובדיוק רש"י עליו, "זו שאתם עושין לא תצלח"
פותח לנו פתח בהבנת הפרשה.
לכאורה ביאור רש"י "זו שאתם עושין לא תצלח" מיותר לחלוטין. וכי על מה מדבר משה? מאמירתו זו יש על כן לבאר כי רש"י מבין שהדגש לשון הכתוב "והיא", בה לדייק, שדווקא היא לא תצלח. על כן מבאר רש"י "זו שאתם עושין לא תצלח".
על בסיס דיוק זה ממשיך רב צדוק ומבאר.
"…אבל על זה אמרו הקדמונים מאמר חז"ל (בפסחים פ"ו ע"ב) כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא. ולא לחנם כתבה תורה ענין המעפילים בפרשת שלח, אשר כבר האמינו בדברי משה, ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם אל תעלו וגו', אלא שהם חשבו שזה בכלל חוץ מצא …ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון השי"ת, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ק"ה ע"א) חוצפתא מלכותא בלא תגא…ורוצה לומר ממשלה מעצמו בלי רצון הרוצים, והתקרבות כנסת ישראל מעצמם. והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה, כמו שאמרו ז"ל (סוטה מ"ט ע"ב) בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, שאז הוא העת לה…ולכך אמר להם משה והיא לא תצלח נראה שעצה היא אלא שלא תצלח, ודייק והיא, שבכל מקום דרשו רז"ל היא ולא אחרת, שיש זמן אחר שמצליח והוא זמננו זה שהוא עקבי משיחא" (צדקת הצדיק סעיף מ"ו).
משמעות הדבר היא עצומה. גם פרשת המעפילים כמו פרשת המרגלים, מעבר לחטא שנעשה בו על ידי ישראל, הוא מתווה דרך פעולה ביחסי הגומלין שבין ישראל והשכינה, שאף שאינו צולח באותו הזמן, הוא משמר עצמו להצליח בזמן העתידי.
מהו כוח ההעפלה ולאיזו מטרה הוא נועד?
"וַיַּעְפִּלוּ – לשון חוזק וכן (חבקוק ב', ד') הנה עֻפְּלָה. אינגרי"ש בלע"ז [עזי רוח] לשון עזות, וכן (מיכה ד, ח) עופל בת ציון, (ישעיה ל"ב, י"ד) עופל ובחן. ומדרש תנחומא מפרשו לשון אופל, הלכו חשכים שלא ברשות" (רש"י במדבר י"ד, מ"ד).
רש"י אצלנו מבאר תכונה זו כחוזק, עזות וכהליכה בחשכים ללא רשות.
התבוננות במקור בחבוק מלמד שתכונת ההעפלה היא כוח תאווה ושאיפה לבלוע ולהגיע מעבר למה שיכול האדם להחיל בעצמו. כך מבאר רש"י על חבקוק.
"הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ – נפש שלו תמיד היא בכעס ובתאוה שואף לבלוע ולא שבע…אין רוחו מתקררת עליו לומר די במה שקניתי כבר…" (חבקוק ב', ד').
אולם למרות הגוון השלילי שהוא מביא לתכונה הזו, הדוגמא שהוא מצרף להבנת תכונה זו, היא חיובית ביותר ומתייחסת לבית המקדש.
"עופלה ל' עזות … וכן עופל ובוחן (ישעיה לב).
וכך הוא בישעיהו.
"כִּי אַרְמוֹן נֻטָּשׁ הֲמוֹן עִיר עֻזָּב עֹפֶל וָבַחַן – בית מקדשי שהיה להם למבצר.
עופל ובחן – שניהם ל' מבצר" (ישעיהו ל"ב, י"ד).
נמצאנו למדים כי תכונת ה"העפלה" היא תכונה כוחנית בעלת משמעות דו כיוונית. זהו החוזק והעוז והתאווה להגיע מעבר לנמצא העכשווי ומעבר לאפשרי ה"עכשווי", באופן עצמאי, אף בלא רשות. אולם תכונה זו היא גם תכונתו של המקדש שלו אין מגמות כוחניות שליליות.
היכולת להבין תכונה זו כתכונה אוביקטיבית, אפשרית רק מתוך הקשר לשכינה השורה במקדש.
חלותה של שכינה בבניין בעל גבולות, מציב אותו במצב מהותי של החלה מעבר לגבולות היכולות שבו. מעשה ההחלה הזה שמעבר לגבול, הוא המגדיר את בית המקדש כ"עופל".
הגדרת תכונת ה"עופל" כתכונתו הבסיסית של המקדש, מאירה באור אחר לגמרי את מעשה המעפילים.
מעבר כובד המשקל של ההופעה האלוהית, מן הממד המוחלט (הממד ה"נפילי" הנדחק לשולי מפת הופעת השכינה), לממד האנושי המקביל לזה שהיה במצרים, חושף את יחסי הגומלין שבין האלוהות והמציאות לחוסר שלמות בעצם, מפני המוגבלות התכונתית של ממד המציאות האנושי ביחס למגמת האין סוף. מצד שני, העצמאות המוחלטת של ממד המציאות האנושי, מביא להופעת רצון עצמי עז, השואף לאיחוד עם האלוהי למרות החיסרון בעצם של מוגבלותו. מצב זה סולל את הדרך לה"עפלה" – בחוזק, בעזות ובלא רשות, המגיעה ליעדים האלוהיים למרות החיסרון התכונתי. תנועת ההעפלה, היא היחידה המסוגלת במסירות הנפש שבה, לגרום ל"מתיחת עור" הסוף להופיע אל תוכו את אין סוף החיים, וזוהי גם תכונתו של המקדש.
הכנסת ה' את יוצאי מצרים שהיו מתחת לבני עשרים לארץ ישראל והקמתם של יהושוע וכלב לחיות תחת המרגלים, היא הגושפנקא האלוהית ליכולת מהלך זה להצליח. אולם כהרגלנו בהרבה הרבה מכאוב, כמו בתהליך של לידה. ואף שבזמן הריונה, היא אינה צולחת, פרי הריונה נשמר לזמן הגאולה העתידה להובילה לשלמות הבלתי מושגת. תכונה זו, היא החוצפה של עקבי המשיח.
בכך סוגרת חוצפת מעשה ההעפלה, את המהלך בו החלה מרים בסוף פרשת בהעלותך להביא את משה להאיר בתוך החוצפה ולא לפרוש מן האישה.