נשיאה במדבר
ספר במדבר מחבר אל תוכו שתי מגמות הנראות הפוכות אחת לשניה.
מצד אחד נשיאת ופקידת בני ישראל והלוויים. בפרשת כי תישא לימד אותנו הכתוב שמעשה הנשיאה טומן בחובו נגף המצריך את כפרת מחצית השקל.
"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיקֹוָק בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם – שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד" (שמות ל', י"ב).
הסיבה לדבר היא, כי מעשה הנשיאה מבליט את הפרטים. כיוון שהפרט מתקשה להביע בעצמו את מרחב השכינה, על כן הוא ניגף במפגשו עימה.
אולם אם בפרשת כי תישא עולה החולשה במעשה הנשיאה והנגף שהיא עלולה להביא בכנפיה, אין כך הדבר בתחילת ספר במדבר. סיבת הדבר, כי המגמה המקדימה את מגמת הנשיאה היא – המדבר.
יצירת הנשיאה על מצע ה"מדבר" אמורה לנטרל את השפעת העצמיות המצומצמת בהופעת השכינה, ולהביא למצב בו ישראל הנישאים על ידי ה' הופכים להיות הנושאים את השכינה.
את המגמה המבליטה את מצע המדבר, מביעה פרשת במדבר. את מגמת הנשיאה מובילה פרשת נשוא.
שיאה של פרשת נשוא מגיעה ביכולת הנשיאים ליצור מעצמם את תוכן מעשה ההקרבה ביום חנוכת המזבח ולהביא לכך שמעטפת המשכן וקרשיו ינשאו מעתה ב"דרך הארץ" בעגלות ובפרים, ולא בכתף (כפי שממשיכים להיות כלי המשכן הפנימיים). שינוי זה הינו מערכתי. אם בנשיאת הלווים את הכלים הפנימיים, השכינה היא הנושאת את נושאיה (כפי שהארון נושא את נושאיו – יהושוע ד' י"ח ורש"י שם), הרי המעבר לנשיאת מעטפת המשכן וקרשיו לנשיאה בעגלות, משנה את יחסי הגומלין שבין ה' לישראל ממצב בו השכינה היא הנושאת את ישראל, למצב בו השכינה נישאת על ידי ישראל ב"תפר" שבין עולם המשכן ועולמם של ישראל.
נשיאת ה' את ישראל והלוויים על בסיס ה"מדבר" היא אם כן היוצרת בהמשכה את יכולת ה"נשיאים" להביא לכך שישראל הם אלו שישאו את השכינה.
השלמוּת
את מצב השיא מביאה לנו פרשת בהעלותך בסדר המחנות בו משה מגיע עד למעמד של מלך.
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף – שיהיו תוקעין לפניך כמלך, כמו שנאמר (דברים לג, ה') ויהי בישורון מלך" (במדבר י', א' – ב').
התנהלות ישראל וסדר נסיעת המחנות, מכוח מלכותו זו של משה מגיעה.
"וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם. וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ" (שם, פסוקים ג' – ז').
על בסיס שלמות זו כניסת ישראל לארץ ישראל מובטחת תוך יום אחד.
"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים – מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד".
ארון ה' המקדים לפניהם דרך שלשת ימים, נמצא אם כן כבר בארץ ישראל.
"וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה".
מנוחה היא הגדרתה של ארץ ישראל
"אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי – לארץ ישראל ולירושלים אשר קראתים מנוחה" (תהלים צ"ה י"א).
כניסה בדרך זו אל ארץ ישראל לו הייתה מתקיימת, הייתה נעשית ללא מאמץ ומלחמה.
"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל – לשון מרגוע וכן (ישעיה ל, טו ורש"י שם) בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן – בלא שום טורח" (במדבר י', ל"ה – ל"ו).
הקריסה
אולם, ממש לפני מימוש השלמות והחלום, נופלים ישראל.
במתאוננים
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" (במדבר י"א, א').
באספסוף
"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (שם, פסוק ד').
ולבסוף אפילו מרים
"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" (במדבר י"ב, א').
ממלכותו של משה, נראה לכאורה שלא נותר דבר.
קושיו להנהיג את עם התאב לבשר, מרחיק אותו מעמדת המלכות.
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי…מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (במדבר י"א, י"א – ט"ו).
במקביל, נוצרת נבואה בתוך המחנה החורצת את גורלו של משה כי לא יכנס לארץ.
"וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה…וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם – לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ" (שם, פסוק כ"ו עד כ"ח).
האם את הכול מפילים חבורה של מתאווים? האם עד כדי כך שבריריים מבנה המחנות ומנהיגותו של משה, שאינם יכולים לעמוד בלחץ?
מן ה"קריסה" הלכאורה טוטאלית של מנהיגותו של משה נוכח התאווה לבשר, נראה כי כנראה העומד על כפות המאזניים הוא בעל משקל משמעותי יותר מזה הנראה על פניו.
אם נוטים היינו לחשוב שהמתאוננים והמתאווים, מפסולת העם הם, הרי חז"ל באופן מפתיע מציגים אותם משני כיוונים מנוגדים גם יחד.
הָאסַפְסֻף – אסיפת סנהדרין
מצד אחד, אלו הערב רב.
"וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה – במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב".
ומן הצד השני, אלו הקצינים והגדולים.
"רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים".
את הכיוונים המנוגדים הללו מציגים חז"ל גם ביחס לאספסוף התאווים לבשר.
מצד אחד, גם אלו הן הערב רב שנאסף עם ישראל.
"מהו והאספסוף רבי שמעון בר אבא ורבי שמעון בן מנסיא אחד מהן אומר אלו הגרים שעלו עמהן ממצרים ונאספין עמהם שנאמר (שמות יב) וגם ערב רב עלה אתם" (במדבר רבה פרשה ט"ו ד"ה כ"ד אספה לי).
ומצד שני, גם אלו הסנהדרין.
"ואחד מהן אומר והאספסוף אלו סנהדרין שנא' (במדבר יא) אספה לי שבעים איש".
מה מלמד הדבר? האם הרעה פוסה בעם מן הקצה ועד לקצה?
האם מתקיימים בסופו של דבר דברי הכתוב בפרשת כי תישא המועידים נגף במעשה הנשיאה?
מעורבות הקצינים והסנהדרין במתאוננים ובמתאווים, מקשה להבין כי כך הדבר.
עיון בספר דברים, אכן מלמד שהתאווה לבשר, לא תמיד בהקשר שלילי היא מגיעה.
בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר
"כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר…וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" (דברים י"ב, כ' – כ"א).
לשון הכתוב "כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר", אינה רק לשון של היתר לאכול בשר, אלא לשון שיש בו אפילו צליל של ציווי!
מלשון דומה של הכתוב כמה פסוקים לפני כן – "רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר… בְּכָל שְׁעָרֶיךָ …" (פסוק ט"ו), לומד הרמב"ם ציווי עשה.
"לפדות קדשים בעלי מומין ויהיו מותרין באכילה שנ' רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו" (מנין המצוות לרמב"ם מצווה פ"ו).
מן הכתוב אנו למדים עניין נוסף. העצמת מגמת התאווה לבשר, הולכת יחד עם הישיבה בארץ – "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ". אולם כל עוד ישראל במדבר נאסר להם בשר התאווה.
"אבל במדבר נאסר להם בשר חולין, אלא אם כן מקדישה ומקריבה שלמים" (רש"י ד"ה בכל אות נפשך וגו').
כך מביאה גם הגמרא בחולין
"דתניא (דברים י"ב) כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וגו' – ר' ישמעאל אומר: לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה (כשיבואו לארץ יוכלו לאכול בשר לתאותן בלא שום הקרבה), שבתחלה (כשהיו במדבר משהוקם המשכן). נאסר להם בשר תאוה, [שאין יכולין לאכול אלא בשר שלמים ואם היו שוחטין בלא קרבן היו ענושים כרת כדכתיב (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו'].משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה" (חולין ט"ז, ע"ב ורש"י שם).
אנו נצרכים אם כן לברר, איך יתכן שהתורה מעודדת אכילה שהיא תאווה? ומה הקשר בין אכילה שכזו להרחבת גבול ישראל בארץ ישראל?
את התייחסות הראשונה לכוח התאווה בתורה ככוח חיובי ועוצמתי אנו מוצאים באדם הראשון.
התַאֲוָה – עוצמה של יצירה.
מתוך פיתוי הנחש מתאווה האישה לעץ הדעת
"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ג', ו').
את תאוות האישה מייחס רש"י לכוח "פקיחת העיניים".
"וכי תאוה הוא לעינים – כמו שאמר לה ונפקחו עיניכם".
מהו כוח זה? את זאת אנו למדים מן הנחש.
"וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים… – יוצרי עולמות" (בראשית ג', ד' – ה').
פקיחת העיניים, אינה טכנית, היא חלק מן היכולת ליצור במציאות. יכולת זו מרחיבה ביותר את מגע האדם עם העולם שסביבו והיא ה"פותחת" את עיניו.
ייחוס רש"י לתאוות האישה את כוח פקיחת העיניים מלמד שכוח התאווה הוא הביטוי הקיומי של כוח היצירה. במעבר האדם לעולם ה"טוב ורע" מתלווה לכוח היצירה תחושה גופנית עצומה.
מסיבה זו דווקא מקומות ההולדה והענקת החיים באיש ובאישה, הם גם מקומות התאווה (המוגדרים גם כ"ערווה").
הבנת התאווה ככוח של צימוח, התחדשות ויצירה מבארת לנו גם את המגמה החיובית הקרובה לציווי המיוחסת לתאווה לבשר. התאווה לבשר, היא מגמת האדם להרחיב את גבולותיו ליצור ולברוא מעבר לעצמו. חיבור האדם עם הבשר במעשה האכילה, הוא האמור להעצים אותו כשתחושת התאווה היא הביטוי הגופני לתהליך זה. קביעת הכתוב – "בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר", היא ההדרכה האלוהית לאדם ליצור כאלוהים.
מסיבה זו מקביל הכתוב בין מעשה האכילה למעשה הביאה.
"כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן" (משלי ל', כ').
וכן ביוסף
"וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל – היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה" (בראשית ל"ט, ו').
רצון התורה לגביל את העצמת האדם את עצמו מכוח הבשר, מביא אותה באותו המקום בו היא אומרת – "בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר", לעצור מהלך זה ביחס לדם.
"רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (שם, פסוק כ"ג).
כאשר כוח האדם להרחיב חיים במעשה אכילת הבשר קיים, התאווה לאכילת הדם מכוח הנפש שבו היא עצומה.
"ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה" (שם רש"י ד"ה רק חזק לבלתי אכל הדם).
לעומת זאת כאשר מאבד האדם את יכולת יצירת ופריצת החיים מכוח מעשה האכילה, נהפך הדם לפסולת מאוסה.
"רבי שמעון בן עזאי אומר, לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות, אם הדם, שהוא קל להשמר ממנו, שאין אדם מתאוה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו, קל וחומר לשאר מצות…צא ולמד מתן שכרן של מצות, אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו זוכה לו ולבניו אחריו, קל וחומר לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם" (המשך ד"ה רק חזק וד"ה למען יטב לך).
יכולת זו של האדם להמשיך חיים דרך "תאוותו", הופכת את מעשה אכילתו למעשה המקביל למעשה הזביחה במקדש.
מסיבה זו משתמש הכתוב בלשון ה"זביחה" אף למעשה האכילה בתאווה.
"כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" (שם, פסוק כ"א).
מלשון הזביחה לומדים חז"ל על חיוב השחיטה היוצקת באכילת האדם את עוצמת אכילת האש את הקורבן בעזרת מעשה השחיטה לפרטיו.
"וזבחת וגו' כאשר צויתך – למדנו שיש צווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה בסיני".
הנחש אכן מביע את ההקבלה שבין יכולת האדם ליצור חיים בכוח "תאוותו" לבין האלוהים, אם כי באופן שלילי.
"כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים – כל אומן שונא את בני אומנתו, מן העץ אכל וברא את העולם" (בראשית ג', ה' ורש"י שם).
את היכולת להופיע חיים כאלוהים דרך כוח התאווה, מוליך יוסף ללא מצרים.
עַד תַּאֲוַת – ללא מצרים
את הופעתה של השכינה מובלים אצל יוסף אברי ההולדה – "שָׁדַיִם וָרָחַם".
"מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם – …יתברכו המולידים והיולדות, שיהיו הזכרים מזריעין טיפה הראויה להריון, והנקבות לא ישכלו את רחם שלהן להפיל עובריהן. שדים – כמו (שמות יט יג) ירה יירה, דמתרגמינן אישתדאה ישתדי, אף שדים כאן על שם שהזרע יורה כחץ" (בראשית מ"ט, כ"ה).
על כך מוסיף הכתוב ומביע את ברכתו של יוסף בלשון תאווה.
"בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם…" (בראשית מ"ט, כ"ו).
מהי "תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם"? עד להיכן מגיעה ברכה שכזו?
את לשון ה"תאווה" מבאר רש"י מלשון קצה וגבול.
"עד קצות, כמו (במדבר לד י) והתאויתם לכם לגבול קדמה (שם לד ח) תתאו לבוא חמת" (ד"ה עד תאות).
מתוך כך הוא מבאר את ברכת "עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם" כברכה פרוצה בלי מצרים המגעת עד קצות העולם.
" …ברכה פרוצה בלי מצרים, מגעת עד ארבע קצות העולם שנאמר (לעיל כח יד) ופרצת ימה וקדמה וגו', מה שלא אמר לאברהם אבינו וליצחק. לאברהם אמר (שם יג יד – טו) שא נא עיניך וראה צפנה וגו', כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, ולא הראהו אלא ארץ ישראל בלבד, ליצחק אמר (שם כו ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה וגו' (ד"ה עד תאות גבעות עולם).
נמצאנו למדים שביוסף ישנה היכולת לשכינה להופיע את כוח הבריאה והיצירה לאין סוף דרך גורמי התאווה וההולדה – שדיים ורחם, ולהגיע עימהם עד לפריצת גבולות היצירה – עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם". פריצה זו מוגדרת במקביל גם מצד פריצת גבולות ישראל עד ארבע קצות העולם.
אכן גם בהצגת הכתוב ב"דברים" את התאווה לבשר כלגיטימית ואף מחוייבת, מתנה הכתוב את ההליכה בכיוון זה בהרחבת גבולות יישובו של האדם.
"כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" (דברים י"ב, כ').
סיכום ביניים
נמצאנו למדים, כי התאווה לבשר בה עוסק הכתוב בדברים, נוגעת הרבה מעבר לצורך האדם שיתירו לו משהו מתאוותיו הבהמיות. נקיטת הכתוב בלשון הקרובה לציווי – בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר", למדה אותנו כי המדובר בתהליך מובנה בבניין השכינה בישראל המבסס עצמו על כוח התאווה שבאדם. התאוה לאכול בשר, היא חלק בלתי נפרד מן הרצון לפרוץ את גבולות הבשר לאין סוף – "עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם". מעשה השחיטה המחוייב בכל מעשה אכילה שכזה המוגדר כ"זביחה" נועד ליצור את התנאים לכך שפריצה זו תהיה פריצה של שכינה, ולא של בשריות נמוכה. התניית הכתוב בדברים "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ", מבארת שתנאי נוסף ליצור את מגמת פריצת הבשר לאין סוף, הוא בארץ ישראל.
הלגיטימציה לתאוות הבשר עד לנקודה המשיקה לציווי ב"דברים", שופכת אור אחר לחלוטין על ה"מתאווים".
שכינה בתאווה
כבר בתחילה ראינו כי השתתפות ה"סנהדרין" בתאוות ה"אספסוף" מוזרה היא ביותר. גם כוח המתאווים "לפרק" את מלכותו של משה ולגרום לו שלא להיכנס לארץ (נבואת אלדד ומידד כאמור), נראתה לנו יוצאת מפורפורציה. אולם עתה על בסיס פוטנציאל פריצת השכינה הטמון בתאווה, ברור שהמדובר פה בעימות בין שני דרכי הנהגה.
בעוד שמשה נוקט כפי העולה מספר דברים שבמדבר יש לאסור לחלוטין בשר תאווה, ולא לאפשר לאכול בשר אלא בשר שלמים (עד כדי ששחיטה ללא קורבן היו ענושים כרת – חולין ט"ז ע"ב ורש"י שם כאמור), הרי המתאווים מנסים למשוך את ה' להופיע שכינה דרך התאווה והבשר כבר במדבר.
כיוון שהמשכה זו באמת יסודה ומן העתיד היא נלקחת, מתגלה ההפרש התהומי שבין הנהגת משה לבין זו המומשכת מן הבשר.
בעוד הקב"ה "נמשך" אחרי ישראל להביע את כוח השכינה שבתאווה כבר במדבר, הרי משה אינו מסוגל לבצע מהלך זה.
כך מביא המדרש את הדברים באופן מדהים
"…כיון ששמע משה ששאלו בשר, הלך אצל הקב"ה, אמר ליה רבונו של עולם בשר הן מבקשין, אמר לו הקב"ה תן להם, אמר לו מאין לי בשר (במדבר יא יג), הצאן ובקר ישחט להם (שם שם במדבר י"א, כ"ב), ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג (שם שם במדבר י"א, ט"ו).. מיד חרה לו הקב"ה, שנאמר ויקציפו על מי מריבה (תהלים קו לב), אמר ליה למשה תן בשר לבניי, אמר לו מאין לי בשר, אמר ליה צפרדעים היו לך במצרים, כנים היו לך במצרים, כל כך היית עשיר במצרים, ועכשיו נעשית עני, אמר לו והלא משלך היו לי, אמר ליה במצרים היה לי וכאן לא היה לי, שנאמר היד ה' תקצר (במדבר יא כג)" (מדרש תהלים מזמור כג ד"ה [ג] דבר אחר).
המדרש, בהתייחסותו לגערת ה' על משה, מביא מילה במילה את לשון גערת ה' במשה מפרשה לכאורה אחרת לגמרי – פרשת מי מריבה – "מיד חרה לו הקב"ה שנאמר ויקציפו על מי מריבה". ההקבלה הזו של קצף ה' על משה במתאווים לבין קצף ה' על משה במי מריבה, מעמידה את כשלונו של משה במתאווים בשורה שווה לזה של מי מריבה. כפי שמי מריבה מציגים מצב בו משה אינו עומד בתמורות המופיעות בהנהגת ה' לקראת כניסתם של ישראל לארץ, כך גם במתאווים, תגובת משה אינה עומדת במגמות הנגזרות מעתיד ישראל בכניסתם אל הארץ.
מכאן ועד לקיעקוע מלכותו של משה והרמיזה שאין הוא זה שמכניס את ישראל לארץ, הדרך קצרה.
על המגמה הטהורה הטמונה בתאווה לבשר עומד הרב קוק.
"בזיהרא עילאה דאדם הראשון היה אורו של משה ואורו של משיח כלול כאחד כי באמת נשמה אחת היא, ע"י נפילת העולם בחטא הקדום נתרחק משה מלהאיר בתוך החוצפא ופירש מן האשה. הקדושה של דור המדבר תבעה את האחדות של זיהרא דאדה"ר, ורצו שמשה דווקא יאכילם בשר ושיכנס להאיר בתוך החוצפא, ומשה אמר "האנכי הריתי את כל העם הזה (במדבר י"א י"ב) כלומר בתוך החוצפא אי אפשר לי להאיר, ונשאר קץ משיח סתום ולא נתפרש בתורה. ואהרן ומרים הרגישו בדבר וצווחו על הפרישה הזאת, ומ"מ לא הועילו להחזיר את משה להאיר בחוצפא, כי נשאר בענוותנותו, "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה" (שם י"ב ג'). (מאורות הראייה הגדה של פסח).
את חטא המתאווים מבאר הרב קוק כמשיכתם של ישראל את השכינה למחוזות המציאות הגופנית על כל מגמותיה. ה"חוצפא" המגדירה את שיא כוח בחירתו של האדם, היא אחת הנתיבים בהופעתה של שכינה זו.
נמצאנו למדים כי אכן, בקריאה במבט עין של אלו הנמצאים עוד במדבר, אכן המתאווים הינה פרשה נוספת המהווה גרורה של טומאת מצרים והערב רב העולים עם ישראל.
אולם בעיניים של אלו הנמצאים כבר בארץ ישראל, פרשת המתאווים מהווה שלב נוסף מעבר לזה שהביא את ישראל לנשיאת השכינה בעגלות. בשלב הזה מתאווים ישראל להופיע את השכינה בעצמם – בתאוותם – בבשר "עד תאוות גבעות עולם".
שלב זה אמנם נעצר במות המתאווים, אך בתוך כך הוא גם נאצר בכתובים ומחכה להופעתו על ידינו, אֵלו שהרחיב ה' להם כבר את גבולם.