ככאלו השואפים להתייחס לתורה כ"תורת חיים", הבנתנו הבסיסית היא שהתורה אינה "ספר ההיסטוריה" של עם ישראל, אלא מטרתה היא לתת לנו את הכלים וליצוק בנו את הכוחות הנצרכים ע"מ להביא למימוש דרך החיים האלוהית בעולם "בני האנוש". על כן, אנו נזקקים להבין מהו ההבדל המהותי שבין ה"כלים" שנתנו לנו בספר ויקרא, לבין אלו הניתנים לנו עתה בספר במדבר, בתהליך ההתפתחות העתידי שלנו.

מתחילת ספר ויקרא למדנו שמגמתו היא "קריאת ה' מן המשכן כלפי המציאות ("ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר…" – ויקרא א', א'). כלומר, מהלך שמקורו הוא מן המציאות הנבדלת, כלפי המישור האנושי. על בסיס מגמה זו, מובנה ספר ויקרא כולו ליצור את התכונה ה"משכנית" המלאה כך שתהיה מסוגלת להפרות את המציאות מכוח החיים האין סופיים המופיעים בתוכה ומתוכה. במסגרת זו מביאים הכתובים את אפיוני העבודה השונים שבמשכן, שהם הביטויים הכוחיים השונים המרכיבים את זרימת החיים הפונה מן המשכן כלפי המציאות. את מהלך הופעת כוח החיים האין סופי מתוך המערכת ה"משכנית" כלפי המציאות, סוגרים פרשיות "בהר" – בהופעת מגמת "הר סיני" בקרקע הארץ בחיוב השמיטה שבה ("וידבר ה' אל משה בהר סיני…כי תבאו אל הארץ…ושבתה הארץ שבת לה'" – ויקרא כה, א'), ובהדגשת תלות קיומו של האדם במערכת העשייה המצוותית ("אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם…" – ויקרא כו, ג').

לעומת המהלך בויקרא, המתחיל בקריאה האלוהית מתוך המשכן, הרי ספר במדבר פותח במעשה המניין ("שאו את ראש כל עדת בני ישראל" – במדבר א', ב'), המבליט את עצמיותו האינדיבידואלית של האדם (עד כדי סכנת עין הרע – "שהמנין שולט בו עין הרע" – רש"י שמות ל', יב). עצמיות שהיא גורם הכוח הבסיסי במערכת החיים האנושית.

מנייה זו לו הייתה נעשית במערכת חיים רגילה, הייתה רק מבליטה את העצמיות האנושית שבנו, בלא לתת מקום לחיות המוספת  – זו האלוהית להתבטא בה. אולם ספר במדבר יוצר מהלך זה  – "במדבר". יצירת תהליך הנשיאה האינדיבידואלית העצמית על בסיס ה"מדבר", מאפשרת הופעת עצמיות מעבר לממד האנושי. במסגרת עצמיות נבדלת זו נוצרות המגמות הלאומיות, סדר השבטים, חנייתם ומהלכם  ("ככל אשר צוה ה' את משה כן חנו לדגליהם וכן נסעו" – במדבר כ' לד), וסדר המלכות של משה (עשה לך שתי חצוצרת כסף – שיהיו תוקעין לפניך כמלך" – במדבר י' א').

ההבדל המהותי שבין ספר ויקרא ובבמדבר בולט ביותר במאפיין הפעולה האלוהי השונה בכל אחד מהם. בויקרא – הקריאה של ה' מן השמים דרך המשכן, ובבמדבר הפקידה של ה' את ישראל. אם הקריאה היא בעיקרה בקשר של דיבור, הרי הפקידה היא ביטוי להקשר המביא לפריון גופי. כך למדנו ביחס לשרה – "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן…"(בראשית כ"א, א' – ב').

כיוון שתהליך הפקידה מבליט את הכוחות האינדיבידואליים האנושיים שבעם ישראל ואת דרך החיבור האינטימי הגופי, יעמדו עצמיות ומוחשיות אלו מול מגמת ההתבטלות והארטלאיות של המדבר. עמידה זות תבוטא דרך תלונות וכישלונות עם ישראל, המהוות חלק בלתי נפרד מתהליך בניית העצמיות האלוהית שבנו. ברור על כן שאנו נצטרך למצוא בכל מהלך שבספר במדבר, כולל אלו הכישלוניים, את הרישום התורני המוחלט שהם יוצרים, גם אם הופעתם בתורה באותו המקום הוא בדרך של הרס חיים (כגון במעשה קורח, זמרי, חטא המרגלים וכו'), שגם בהם אנו נצטרך לזהות את נקודת החיים ההמשכית שהם יוצרים בעם ישראל לעתיד, מעבר לכישלונם העכשווי.

.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.