למרות שמות בני אהרון נדב ואביהו מובא בכתוב בפרשת שמיני, רק עתה בפרשת אחרי מות (לאחר פרשת תזריע ומצורע) מתייחס הכתוב להשלכות הנובעות ממיתה זו באופן מפורש –

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא ט"ז, א'-ב).

האם קביעה זו של ה' "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ", באה לחזור ולתחום מחדש את גבולות הגישה אל הקודש לאחר שנפרצו על ידי נדב ואביהו, או שהיא באה להוסיף יכולת גישה שלא הייתה לפני כן ועתה נוספה בעקבות כניסתם של נדב ואביהו? 

"וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ"  – כללים לחיים החדשים

נראה היה לומר שאכן פרשה זו לא נועדה להוסיף מאום בגישה אל הקודש, שהרי מעשי נדב ואביהו בטעות יסודם. אולם אופן הבאת הכתובים את דרך הגישה אל הקודש בעבודת הכוהן הגדול, פותח פתח להבנת הפרשייה כולה דוקא כעליית מדרגה ביכולת הגישה לקודש, הנוצרת מכוח מעשיהם של נדב ואביהו.

על פי הפשט, הכתוב בא לבאר את הסיבה לזהירות הנחוצה בכניסה אל הקודש – "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת – כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני. ולפי שגלוי שכינתי שם, יזהר שלא ירגיל לבא" (רש"י שם). אולם  המדרש (מתוך אי הצורך להביא את הסיבה מדוע שלא להיכנס אל הקודש בכל עת), מבאר את "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" לא כסיבה להמנעות מן הכניסה, אלא כדרך שבעזרתה כן ניתן להיכנס אל הקודש. 

"…ומדרשו לא יבא כי אם בענן הקטרת ביום הכיפורים".

על פי דרך הבנה זו, פתיחת הכתוב "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ", יותר משהיא באה להגביל את הכניסה לקודש, היא באה לקבוע את התנאים בעזרתם כן יהיה כן ניתן להכנס לקודש.

על בסיס המדרש הזה, המשך הכתוב  מציב תנאים נוספים לכניסה אל הקודש מעבר להקטרת הקטורת – "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה. כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף…" (ויקרא ט"ז, ג' – ד').

חיזוק נוסף לתפיסת זו של מהלך הכתובים, כפתיחת פתח לכניסה אל הקודש ולא כסתימת הפרצות בעקבות פריצתם של נדב ואביהו את המסגרת, אנו מקבלים מן העובדה שבכל מהלך הכתובים עד לסוף פרק ט"ז לא מוזכר כי התנאים המובאים לכניסה אל הקודש וסדר העבודה המתלווה לכניסה זו תלויים בזמן מסויים  – ביום הכיפורים. רק בסוף הפרשה מגביל הכתוב את האפשרות הזו לפעם בשנה בלבד  – ביום הכפורים

"וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם…וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה …" (ויקרא ט"ז, כט – לד).

עד לסוף הפרשה, נראה מן הפשט שדברי הכתוב "ואל יבא בכל עת אל הקודש" נועדו להגביל רק את האופן בו יכול הכוהן הגדול להיכנס – "כי בענן אראה על הכפורת" ו"בזאת יבוא אהרון אל הקודש", אבל לא את זמני כניסתו. "הסתרת" הכתוב את הגבלת הזמן עד לסוף הפרשה, מותירה למעשה מרחב חופש לכוהן הגדול, המתאים יותר להוות ביטוי להצלחה של נדב ואביהו במעשיהם, ולא ביטוי לכשלונם.

הבלטת מגמה זו של יכולת הכניסה לקודש, שאינה תחומה בזמן, היא המזרזת את רש"י להזכיר כבר בתחילת הפרשה כי התנאים לכניסת הכוהן הגדול תחומים לכתחילה גם בזמן.

"בזאת יבא אהרן וגו' – ואף זו לא בכל עת, כי אם ביום הכיפורים, כמו שמפורש בסוף הפרשה (פסוק כט) בחדש השביעי בעשור לחודש" (רש"י ויקרא ט"ז,ג').

נמצאנו למדים, שאף שהכתוב בסופו מגביל את כניסתו של הכוהן הגדול אל הקודש ב"זמן", הרי ההפרש שבין הגבלה לכתחילה לבין הגבלה לבסוף הוא תהומי. הגבלתו בתחילה הופכת את כל יכולת הכוהן הגדול כחלק מהגדרת ה"זמנים". כוח הזמן הוא המביא ליכולת הכוהן הגדול להיכנס אל הקודש. אולם אם הזכרת הזמן היא בסוף הפרשה, בולטת יותר יכולתו של הכוהן הגדול להיכנס ולפעול בקודש.

על פי הבנה זו, הזכרת הכתוב כי מותם של בני אהרון הגיע "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' (הזכרה הנראית מיותרת ואף לכאורה לא מדויקת ביחס למעשה של הקרבת אש זרה , לא באה לציין את הצד השלילי שבהקרבתם של בני אהרון את האש הזרה, אלא את מגמת הקירבה שהם יוצרים בין האדם לבין השכינה.

תפיסה זו את נקודת המוצא של פרשת אחרי מות, מגדירה מחדש את המהלך המתרקם בכתובים הן בפרשות שלפני (מפרשת שמיני, דרך תזריע ומצורע) והן בפרשיות המגיעות בהמשך פרשת אחרי מות.

על פי תפיסת מהלכם של נדב ואביהו כחדירה אמיתית אל הקודש (כפי כסוברת הגמרא המבארת את האש שהדליקו כאש שמצווה להדליק על המזבח מן ההדיוט), פרשיות שמיני, תזריע ומצורע מגדירות מחדש את המציאות לאחר כניסת בני אהרון.

בדרך זו יש לבאר שהגבלת האכילה לחיות הטהורות בלבד וכו' ("זאת החיה אשר תאכלו") בפרשת שמיני, ופרשת "אישה כי תזריע" ופרשת המצורע וכו', הינם הצבת טֽבַעֵי העולם ה"חדש" הנוצר מתוך קרבתם של נדב ואביהו את המציאות כולה אל הקודש.

בדרך זו יתבארו דברי רש"י בפרשת תזריע – "…כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף" (רש"י ויקרא י"ב, ב' ד"ה אשה כי תזריע) באופן זה, שעתה לאחר קרבתם של  נדב ואביהו, משודרגת המציאות ו"תורתם" מתחדשת. תורת החיה והעוף הטהורים והטמאים, תורת האישה "כי תזריע" ותורת המצורע.

על בסיס הופעת תורות אלו, יכולה כניסתם של נדב ואביהו אל הקודש להתממש בקביעות דרך הכוהן הגדול במעשים ובבגדים המסויימים, כשגורם הזמן (יום הכפורים) מגיע כמגביל אך ורק בסוף הפרשה.

על בסיס זה יש לבחון את המשך פרשיית אחרי מות, כהתפתחויות קיומיות הנובעות מיכולת הכניסה שנוצרה אל הקודש.

שחיטת חיה – כשפיכת דם

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר. אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְקֹוָק דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (ויקרא י"ז, ב' – ד').

שחיטת בשר שאינה עוברת דרך מעשה הקרבה במקדש, מוגדרת מעתה כשפיכת דמים – "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ". הגדרה שכזו תתכן רק על בסיס תפיסת החיים של ה"חי" כחיים ברמה של אדם. תפיסת החי ברמה זו אינה קיימת בחיים הנוכחיים שלנו. על כן אנו מחוייבים להבין שהקִרבה למשכן היא היוצרת אותם. היא זו המעצימה את החיים שבחי לרמת חיי אנוש, והיא גם זו המסוגלת ליצור במעשה השחיטה המשכה של חיים ולא גדיעתם, דרך מעשה ההקרבה.

בכך מחזירה הקרבה למשכן את רמת החיים המופיעה בבריאת העולם, שם נאסרה אכילת החי לאדם.

"אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב (בראשית א) לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ – ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר (בראשית ט') כירק עשב נתתי לכם את כל" (סנהדרין נ"ט, ע"ב).

אולם הפעם, הגורם המחייה הוא המקדש.

מול האבסולוטיות של לשון הכתוב המתייחסת לכל שחיטת ואכילת בשר, מגיעים חז"ל ומצמצמים את מגמת ההשפעה של קרבת ישראל אל הקודש, רק ביחס למוקדשים –

"אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז… – במוקדשין הכתוב מדבר, שנאמר להקריב קרבן" (ויקרא פרק יז, ג' ורש"י שם).

בעולם ה"חולין" אין כוח השפעת הקודש על המציאות כה גדולה להגדיר גם את ה"חי" כדם אדם ומתוך כך לחייב שחיטת כל בשר לשם הקרבה למקדש, על מנת שלא יאבדו אותם החיים.

הדם הוא הנפש

העצמת החיים מכוח המקדש, בעקבות כניסתם של נדב ואביהו אל הקודש היא המביאה גם להדגשה המרובה של איסור אכילת הדם.

"וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם. וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת" (ויקרא י"ז, י' – י"ד).

שלש פעמים באותו מקום חוזר הכתוב ומדגיש את איסור אכילת הדם – " אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּה", ּ"כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם", ו"דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ". כל זאת אע"פ שלנו הדם הוא מאוס.

באופן מתמיה חוזר הכתוב גם בדברים על איסור אכילת הדם תוך חיזוקם של ישראל באיסור זה.

"רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (דברים י"ב, כ"ג).

את סיבת הצורך בחיזוק האיסור מבאר רש"י במקום :

"ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה" (רש"י ד"ה רק חזק לבלתי אכל הדם).

אולם באותו מקום מביא רש"י את דעת רבי שמעון בן עזאי האומר – 

"לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות, אם הדם, שהוא קל להשמר ממנו, שאין אדם מתאוה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו, קל וחומר לשאר מצות".

באופן קיצוני עוד יותר מבאר רש"י את המשך הכתוב בדברים

"לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ – צא ולמד מתן שכרן של מצות, אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו זוכה לו ולבניו אחריו, קל וחומר לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם" (פסוק כ"ה).

מצד אחד מוצג הדם כמאכל תאווה שהיו שטופים לאוכלו, עד שנצרך היה לחזק את ישראל באיסור אכילתו בלשון "חזק". מצד שני מוצג הדם במאכל שנפש האדם קצה ממנו (כפי שהדבר כיום).

את היחס ההופכי הזה מבאר הכתוב בהבאתו את סיבת האיסור – "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם". תאוות האדם לדם קיימת היא רק כשהוא מזהה את הנפש בבשר. אז מהווה הדם מציאות של חיים אותה תאב האדם לספק לעצמו. אולם כשהדם מאבד את משמעות החיים שבו, הוא הופך להיות מוקצה לאדם, כהפרשה היוצאת מן הבשר.

הבאת איסור אכילת הדם, תוך הדגשת שייכותו להיות על המזבח – "וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר", מדגישה לא רק את מקום שייכותו של הדם, אלא גם את נקודת המוצא המאפשרת לדם להופיע כנפש. נמצאנו למדים, שהגברת זיקת האדם אל המקדש שנוצרה על ידי נדב ואביהו, היא המחזקת גם את יכולת זיהוי הנפש שבדם, מעצימה מתוך כך את התאווה לאוכלו, וממילא מחייבת הדגש מיוחד לאוסרו.

את תהליך העצמת החיים מכוח חיזוק הזיקה שבין האדם למקדש, נוכל לזהות גם ביחס לאיסור עריות הקורבה.

התאווה לעריות

"אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה'. עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ" (ויקרא י"ח, ו' – ז').

באופן מתמיהה נקראת פרשת העריות הזו דווקא ביום הכיפורים.

"ומוציאין ס"ת וקרין ג' בפ' עריות עד סוף הפרשה…- משום שנפשו של אדם מחמדתן ואם יש אחד שנטמא יחזור בתשובה" (שו"ע סימן תרכ"ב סעיף ב'. משנה ברורה ס"ק ז').

בלשון ה"אור זרוע" מבואר הטעם בלשון חריפה יותר:

"דנפיש יצרא דעריות והכל רצים אחריהם וכ"כ רב עמרם" (ספר אור זרוע ח"ב – הלכות יום הכיפורים סימן רפא).

אף השעיר לעזאזל מיוחס ככפרה על העריות

"תנא דבי רבי ישמעאל: עזאזל – שמכפר על מעשה עוזא ועזאל – מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין ועליהם נאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם (בראשית ו) כלומר, על העריות מכפר" (יומא ס"ז, ע"ב).

דווקא ביום הכיפורים מכל המועדים, מבליטים חז"ל את החשש מן העריות ואת התאווה הגדולה להם, אף שדווקא ביום זה מתדמים ישראל למלאכים, ואף שכידוע נפש האדם קצה בעריות של קורבת בשר.

כך גם מביאה הגמרא בדברי אימו של אמון מלך יהודה לבנה, שממקום ממנו האדם יוצא, הוא אינו מתאווה:

"אחז התיר את הערוה, מנשה בא על אחותו, אמון בא על אמו…אמרה לו אמו: כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת ממנו? – מקום שאדם יוצא ממנו שבע הוא ממנו ואינו מתאוה להנאת אותו מקום" (סנהדרין ק"ג, ע"ב).

אם כן, מהיכן צצה התאווה לעריות קורבת המשפחה, דווקא ביום הכיפורים?

גם פה, יש להבין שהצורך בקריאת פרשת העריות נולד דווקא מכוח יום הכיפורים ובאופן מקדים יותר אצלנו בכתוב מתוך תהליך הקירבה אל ה' שיוצרים נדב ואביהו במשכן. בלא קרבת נדב ואביהו לפני ה', מביע הבשר את צד החיים הבהמי שבאדם. על כן חיבור אישותי מכוח קשר הבשר נחשב כמעשה בהמה. אולם העצמת החיים כתוצאה מקירבת האדם למשכן, מעצים גם את הבשר להיות כנפש וממילא מביא לקרבת הבשר את כוח התאווה שהיא התאווה לחיים. מכוח העצמה זו, יום הכיפורים כביטוי  ב"זמן" לקרבתם של בני אהרון לפני ה', מעצים גם הוא את החיים שבקשר הבשר, ועל כן הוא מצריך חיזוק באיסור הערווה בקריאת פרשת העריות. 

נמצאנו למדים שפרשת אחרי מות, יותר משהיא נועדה להזהיר את האדם מסכנת המוות שבקרבה אל ה' ("שלא תמות כדרך שמת פלוני" – רש"י על תחילת הפרשה), היא נועדה להציב את מרחבי העולם החדש הנוצר מכוח הקרבה שיוצרים נדב ואביהו בין עולם האדם לעולם המשכן.

את  המגמה הזו היונקת חיים חדשים מכוח הקרבה שבינינו לבין ה', אנו זקוקים להאדיר בדור הנוכחי, הרבה יותר מאשר את מגמת הסייגים המחוייבים מן הקרבה הזו. אלפיים שנות הגלות, העלימו מאיתנו את החיים הנובעים מן האינטימיות לתורה ולה', והשאירו לנו אך ורק את הסייגים. אל כן הצורך הראשוני הוא קודם כל לבנות מן הסייגים את החיים האדירים האלו, מחדש!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.