"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא ט"ז, א'-ב).
האם קביעה זו של ה' "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ", באה לחזור ולתחום מחדש את גבולות הגישה אל הקודש לאחר שנפרצו על ידי נדב ואביהו, או שהיא באה להוסיף יכולת גישה שלא הייתה לפני כן ועתה נוספה בעקבות כניסתם של נדב ואביהו?
כללים לחיים החדשים
נראה היה לומר שאכן פרשה זו נועדה לחזור ולהדגיש את הגבלת הגישה אל הקודש בעקבות מעשה נדב ואביהו. אולם אופן הבאת הכתובים את הדרך בה יכול הכוהן הגדול להיכנס אל הקודש, פותח פתח להבנה אחרת.
בכל מהלך הכתובים עד לסוף פרק ט"ז לא מוזכר כי התנאים המובאים לכניסה אל הקודש וסדר העבודה המתלווה לכניסה זו תלויים בזמן מסויים – ביום הכיפורים. רק בסוף הפרשה מגביל הכתוב את האפשרות הזו לפעם בשנה בלבד – ביום הכפורים
"וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם…וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה …" (ויקרא ט"ז, כט – לד).
אף שהכתוב בסופו מגביל את כניסתו של הכוהן הגדול אל הקודש ב"זמן", הרי ההפרש שבין הגבלה לכתחילה לבין הגבלה לבסוף הוא תהומי. הגבלתו בתחילה הופכת את כל יכולת הכוהן הגדול כחלק מהגדרת ה"זמנים". כוח הזמן הוא המביא ליכולת הכוהן הגדול להיכנס אל הקודש. אולם אם הזכרת הזמן היא בסוף הפרשה, בולטת יותר יכולתו של הכוהן הגדול להיכנס ולפעול בקודש.
תפיסה זו את נקודת המוצא של פרשת אחרי מות, מגדירה מחדש את המהלך המתרקם בפרשת אחרי מות.
בפרשת אחרי מות, מקובעת כניסתם של נדב ואביהו אל הקודש ומקבלת את קביעותה דרך פעולת הכוהן הגדול.
המשך הפרשיות ב"אחרי מות", הם ההתפתחויות הקיומיות הנובעות מיכולת הכניסה שנוצרה אל הקודש.
שחיטת חיה – כשפיכת דם אדם
"אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְקֹוָק דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (ויקרא י"ז, ג' – ד').
שחיטת בשר שאינה עוברת דרך מעשה הקרבה במקדש, מוגדרת מעתה כשפיכת דמים – "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ". הגדרה שכזו תתכן רק על בסיס תפיסת החיים של ה"חי" כחיים ברמה של אדם. תפיסת החי ברמה זו אינה קיימת בחיים הנוכחיים שלנו. על כן אנו מחוייבים להבין שהקִרבה למשכן היא היוצרת אותם. היא זו המעצימה את החיים שבחי לרמת חיי אנוש, והיא גם זו המסוגלת ליצור במעשה השחיטה המשכה של חיים ולא גדיעתם, דרך מעשה ההקרבה.
בכך מחזירה הקרבה למשכן את רמת החיים המופיעה בבריאת העולם, שם נאסרה אכילת החי לאדם.
"אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב (בראשית א) לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ – ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר (בראשית ט') כירק עשב נתתי לכם את כל" (סנהדרין נ"ט, ע"ב).
אולם הפעם, הגורם המחייה הוא המקדש.
מול האבסולוטיות של לשון הכתוב המתייחסת לכל שחיטת ואכילת בשר, מגיעים חז"ל ומצמצמים את מגמת ההשפעה של קרבת ישראל אל הקודש, רק ביחס למוקדשים –
"אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז… – במוקדשין הכתוב מדבר, שנאמר להקריב קרבן" (ויקרא פרק יז, ג' ורש"י שם).
בעולם ה"חולין" אין כוח השפעת הקודש על המציאות כה גדולה להגדיר גם את ה"חי" כדם אדם ומתוך כך לחייב שחיטת כל בשר לשם הקרבה למקדש, על מנת שלא יאבדו אותם החיים.
הדם הוא הנפש
העצמת החיים מכוח המקדש, בעקבות כניסתם של נדב ואביהו אל הקודש היא המביאה גם להדגשת איסור אכילת הדם.
"וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם. וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת" (ויקרא י"ז, י' – י"ד).
שלש פעמים באותו מקום חוזר הכתוב ומדגיש את איסור אכילת הדם, אע"פ שלנו הדם הוא מאוס.
באופן מתמיה חוזר הכתוב גם בדברים על איסור אכילת הדם תוך חיזוקם של ישראל באיסור זה.
"רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (דברים י"ב, כ"ג).
את סיבת הצורך בחיזוק האיסור מבאר רש"י במקום :
"ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה" (רש"י ד"ה רק חזק לבלתי אכל הדם).
אולם באותו מקום מביא רש"י את דעת רבי שמעון בן עזאי האומר –
"לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות, אם הדם, שהוא קל להשמר ממנו, שאין אדם מתאוה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו, קל וחומר לשאר מצות".
באופן קיצוני עוד יותר מבאר רש"י את המשך הכתוב בדברים
"לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ – צא ולמד מתן שכרן של מצות, אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו זוכה לו ולבניו אחריו, קל וחומר לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם" (פסוק כ"ה).
מצד אחד מוצג הדם כמאכל תאווה שהיו שטופים לאוכלו, עד שנצרך היה לחזק את ישראל באיסור אכילתו בלשון "חזק". מצד שני מוצג הדם במאכל שנפש האדם קצה ממנו (כפי שהדבר כיום).
את היחס ההופכי הזה מבאר הכתוב בסיבת האיסור – "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם". תאוות האדם לדם קיימת היא רק כשהוא מזהה את הנפש בבשר. אז מהווה הדם מציאות של חיים אותה תאב האדם לספק לעצמו. אולם כשהדם מאבד את משמעות החיים שבו, הוא הופך להיות מוקצה לאדם, כהפרשה היוצאת מן הבשר.
הבאת איסור אכילת הדם, תוך הדגשת שייכותו להיות על המזבח – "וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר", מדגישה לא רק את מקום שייכותו של הדם, אלא גם את נקודת המוצא המאפשרת לדם להופיע כנפש. נמצאנו למדים, שהגברת זיקת האדם אל המקדש שנוצרה על ידי נדב ואביהו, היא המחזקת גם את יכולת זיהוי הנפש שבדם, מעצימה מתוך כך את התאווה לאוכלו, וממילא מחייבת הדגש מיוחד לאוסרו.
את תהליך העצמת החיים מכוח חיזוק הזיקה שבין האדם למקדש, נוכל לזהות גם ביחס לאיסור עריות הקורבה.
התאווה לעריות
"אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה'. עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ…" (ויקרא י"ח, ו' – ז').
באופן מתמיהה נקראת פרשת העריות הזו דווקא ביום הכיפורים (במנחה), תחת הסיבה "משום שנפשו של אדם מחמדתן" (שו"ע סימן תרכ"ב סעיף ב'. משנה ברורה ס"ק ז').
בלשון ה"אור זרוע" מבואר הטעם בלשון חריפה יותר:
"דנפיש יצרא דעריות והכל רצים אחריהם וכ"כ רב עמרם" (ספר אור זרוע ח"ב – הלכות יום הכיפורים סימן רפא).
דווקא ביום הכיפורים מכל המועדים, מבליטים חז"ל את החשש מן העריות ואת התאווה הגדולה להם, אף שדווקא ביום זה מתדמים ישראל למלאכים, ואף שכידוע נפש האדם קצה בעריות של קורבת בשר.
אם כן, מהיכן צצה התאווה לעריות קורבת המשפחה, דווקא ביום הכיפורים?
גם פה, יש להבין שהצורך בקריאת פרשת העריות נולד דווקא מכוח יום הכיפורים ובאופן מקדים יותר אצלנו בכתוב מתוך תהליך הקירבה אל ה' שיוצרים נדב ואביהו במשכן. בלא קרבת נדב ואביהו לפני ה', מביע הבשר את צד החיים הבהמי שבאדם. על כן חיבור אישותי מכוח קשר הבשר נחשב כמעשה בהמה. אולם העצמת החיים כתוצאה מקירבת האדם למשכן, מעצים גם את הבשר להיות כנפש וממילא מביא לקרבת הבשר את כוח התאווה שהיא התאווה לחיים. מכוח העצמה זו, יום הכיפורים כביטוי ב"זמן" לקרבתם של בני אהרון לפני ה', מעצים גם הוא את החיים שבקשר הבשר, ועל כן הוא מצריך חיזוק באיסור הערווה בקריאת פרשת העריות.
נמצאנו למדים שפרשת אחרי מות, יותר משהיא נועדה להזהיר את האדם מסכנת המוות שבקרבה אל ה' ("שלא תמות כדרך שמת פלוני" – רש"י על תחילת הפרשה), היא נועדה להציב את מרחבי העולם החדש הנוצר מכוח הקרבה שיוצרים נדב ואביהו בין עולם האדם לעולם המשכן.
את המגמה הזו היונקת חיים חדשים מכוח הקרבה שבינינו לבין ה', אנו זקוקים להאדיר בדור הנוכחי, הרבה יותר מאשר את מגמת הסייגים המחוייבים מן הקרבה הזו. אלפיים שנות הגלות, העלימו מאיתנו את החיים הנובעים מן האינטימיות לתורה ולה', והשאירו לנו אך ורק את הסייגים. אל כן הצורך הראשוני הוא קודם כל לבנות מן הסייגים את החיים האדירים האלו, מחדש!