ביום השמיני למילואים, מבאר משה לכל העדה מהו התנאי ששכינה תופיע במעשה ידיהם במשכן.
" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (ויקרא ט' ו').
ברור היה אם כן לכל ישראל שרק דקדוק מוחלט במעשה העבודה על פי ציווי ה' יביא להופעתה של השכינה.
אולם, למרות האמירה המפורשת של משה, ולמרות הקפדתו המוחלטת של אהרון לבצע את העבודה במשכן כפי ציווי ה', פורצים נדב ואביהו את מסגרת הציווי ומקטירים אש מעצמם.
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'…" (ויקרא י', א' -ב').
אז מהיכן לוקחים נדב ואביהו את ההווא אמינא להקריב אש זרה אשר לא צוה אותם ה'? האם ב"צעירים" המדובר, שמתוך התלהבותם שכחו את הכללים?!
ואם אכן עשו נדב ואביהו מה שאסור היה בתכלית האיסור לעשות, איך אומר משה לאהרון הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק לֵאמֹר בִּקְרֹבַי (בבחירי) אֶקָּדֵשׁ – יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" (רש"י ויקרא י', ג')?
לאחר טעות כה גסה של נדב ואביהו, יש מקום לומר שהם גדולים ממשה ואהרון? האם בניחום סרק של משה אנו עוסקים?
גם השכר שמקבל אהרון על שתיקתו, אינו מובן.
"וַיִּדֹּם אַהֲרֹן – קבל שכר על שתיקתו…שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין".
מדוע? וכי יש לאהרון פתח להלין על מיתה זו שכולה לכאורה מידי בניו עצמם באה להם, שיש לתת לו שכר על שתיקתו?
מהלך הגמרא ביחס לפרשה זו, רק מגביר את התמיהה וחוסר ההבנה בעניין. מדברי הגמרא מתברר באופן מפתיע שהאש שהקריבו נדב ואביהו כלל אינה אש זרה, אלא זו אותה האש שהכוהנים מחוייבים להדליק מן ההדיוט על המזבח, אף שהאש האוכלת את הקורבן מגיעה מן השמים.
"רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש? (ויקרא א') ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח – אף על פי שהאש יורד מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט. – ואף על פי שהורו כראוי, נענשו שלא נטלו רשות" (יומא נ"ג, ע"א ורש"י שם).
הסיבה על פי חז"ל למיתתן של בני אהרון היא על פי הגמרא, מפני שלא נטלו רשות להורות, ולא מפני שהאש שהקריבו הייתה אש זרה.
כל התמיהות הנ"ל שהעלנו, מחייבים לבאר שאישם של נדב ואביהו יש לה נקודת הצדקה מהותית, הנותנת להם את הלגיטימציה להיקרא "מכובדיו" של מקום, המציבה אותם במעלה הגדולה יותר משל משה ואהרון, ממילא נותנת מקום לטרוניא אמתית של אהרון להתלונן על מותם, כשאף קיום הלכתי לדורות יש לאישם בחיוב נתינת אש מן ההדיוט על המזבח, בנוסף לאש היורדת מן השמים.
באיזו מציאות נוגעים אם כן נדב ואביהו המציבה אותם מצד אחד מעל לכל היררכיה של ציווי בהופעת השכינה, ומצד שני הורגת אותם מפני היותם מורי הלכה בפני רבם, ואת אישם מגדירה כ"אש זרה אשר לא צווה אותם"?
היום השמיני – הכוח לברך את המלך
נראה שתשובה בדבר נוכל לקבל מכותרת הפרשה – "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (ויקרא ט', א').
האם יום זה הוא אך ורק עוד יום נוסף לשבעת ימי המילואים?
עיון ביום השמיני שבחנוכת מקדש שלמה, מלמד שלא כך הדבר.
"וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" (מלכים א', ח', ס"ה – ס"ו).
הכתוב מלמד אותנו ששלמה המלך חונך את בית המקדש שבעת ימים ושבעת ימים ובסה"כ ארבעה עשר יום. ביום השמיני הוא שולח את העם "וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ" והם הולכים לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ".
חז"ל מלמדים אותנו ששבעת הימים הראשונים הינם ימי החינוך של בית המקדש (רש"י במקום), ושבעת הימים הנוספים הם של חג הסוכות. מתוך כך מגיעים חז"ל למסקנה – "נמצא שאכלו ושתו ביום הכפורים" (רש"י שם).
נמצאנו למדים שיום השמיני שמעבר לשבעת ימי החינוך הראשונים מביא את ישראל למציאות היוצאת לגמרי מגדר ההלכה עד כדי אכילתם ושתייתם ביום הכיפורים.
על ההתרחשות המיוחדת ביום הזה עומד הכתוב באמירתו – "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ".
מה משמעות ברכתם של ישראל את המלך? האם אך ורק ברכת פרידה מן המלך שלמה לפני חזרתם לביתם?
במסכת במסכת ראש השנה, מיחסת הגמרא את ה"ברכה" הזו הן לחיי המלך והן כלפי הקב"ה עצמו, ולומדת מכך על הברכה לעצמה שיש ביום שמיני עצרת.
"שמיני, רגל בפני עצמו הוא – ברכה לעצמה – מברכין היו את המלך, זכר לחנוכת הבית שנאמר (מלכים א' ח) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך – כך מפורש בתוספתא דסוכה (פרק ד) (מסכת ראש השנה ד', ע"ב ורש"י שם ד"ה פז"ר קש"ב).
איזו משמעות יש לברכת האדם הפשוט את המלך או לברכת ישראל את הקב"ה?
נגיעה בדבר נוכל לקבל מברכתו של ישמעאל כוהן גדול את ה' כשנכנס להקטיר קטורת בבית קודשי הקודשים.
"תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! – אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו – כמודה בברכתי ועונה אמן" (ברכות ז', ע"א).
נמצאנו למדים, שברכת ישראל את המלך אינה ברכה סתמית, אלא יש בה כוח לעצב את דרך הנהגת ה' את העולם. מ"צורך" הקב"ה בברכה שכזו אנו למדים שאופן עיצוב הנהגת ה' את המציאות בדרך זו הוא ממקום אחר, שונה מאשר בדרך בה ה' הוא המנהיג את העולם מכוח מרותו וציוויו.
פתח זה בהבנת הנהגת ה' מכוח ברכתם של ישראל את המלך, מאיר באור שונה לגמרי את מעשה ביטול יום הכיפורים של שלמה בחנוכת המקדש. אין המדובר פה כפי שנראה באופן חיצוני כסתם ביטול מעשה מצווה מרוב שמחה, אלא על שינוי מהותי בדרך הנהגת המציאות, ממקום בו האדם מבטל עצמו ואת הווייתו הגשמית על מנת ששכינה תוכל להופיע אליו מלמעלה, למצב בו האדם הוא המוביל את מימוש האלוהי במציאות. ברכת העם את המלך וביטול יום הכיפורים הם שני ביטויים מקבילים של אותה המגמה.
היכולת הזו המעבירה את הגה השליטה לעם ישראל ולאדם גם ביחס להנהגה האלוהית של המציאות, היא יכולת השמורה ל"יום השמיני".
לתוך היכולת הזו נכנסים עם ישראל נדב ואביהו בראשם, ביום השמיני למילואים.
אֲשֶׁר לֹא צִוָּה – מעֵבֵר לציווי
הבנת הפוטנציאל הטמון ביום השמיני של המילואים כדוגמת היום השמיני שבחנוכת המקדש, מבארת שהקרבתם של בני אהרון נדב ואביהו "אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם", הינה בבחינת אש זרה דווקא מצד גדרי עולם הציווי בו על האדם להתבטל מול הציווי האלוהי. ביחס לעולם הזה, המעשה המגיע מכוחו של האדם נגוע לכתחילה בקטנותו ואינו יכול לשאת שכינה. אולם מצד מגמת היום השמיני, מעשה נדב ואביהו מבטאים באופן נאמן את המגמה העתידית בה מגיע האדם ליכולת לבטא את רצון ה' דרך רצונו הוא, בלא שיהא נזקק לכלי הציווי על מנת לשמור על יכולת מימוש מרחב האין סוף. נדב ואביהו המקריבים את אישם העצמית, נאמנים למעשה להתנוצצות היום השמיני המופיע לעם ישראל לאחר שבעת ימי המילואים.
תפיסה זו את מעשיהם, פותרת באחת את כל השאלות והתמיהות שהעלנו בתחילה. נדב ואביהו אינם "צעירים מתלהבים" הממהרים לשכוח את החיוב לדקדוק המוחלט אחר הציווי האלוהי, נדב ואביהו נשמעים לקול העתיד הקורא להם מן היום השמיני ופועלים מכוח העוצמה האלוהית הניתנת מכוחו לאדם להוביל את רצון האלוהים. מגמה זו גבוהה ורחבה הרבה מעבר לכול יכולת להופיע שכינה במרחב הציווי, על כן אומר משה לאהרון בצדק שנדב ואביהו גדולים ממני וממך, ביכולתם לגעת במרחב רצון ה' שמעבר לגבולות הציווי.
הצדקת מעשה נדב ואביהו מכוח היום השמיני, מעצימה ממילא גם את מעלת אהרון בשתיקתו. כיוון שנמצאנו למדים שנדב ואביהו נשמעים לרחשי ההתגלות המייחדת את היום השמיני, קביעת הדין בהם למרות זאת על פי סדרי עולם הציווי, יש בה צד חזק של "חוסר הגינות" מצד סדרי העולם העתידני שבכל אופן התנוצץ באותה העת. למרות זאת לא מתפתה אהרון לאחוז בגדרי ה"עולם הבא" הזה, ומקבל את גזרת הדין של גדרי העולם הנוכחי.
הבנת נקודת המוצא של פעולת נדב ואביהו מבליטה ביותר אף את מסירות הנפש שלהם. בעודם נמצאים בגדרי עולם הציווי, הם מזהים את פוטנציאל עולם הרצון החופשי המתגלה לעם ישראל ולעולם כולו ביום השמיני וחושפים אותו לעולם בידיעתם את המחיר שהם עתידים לשלם על כך.
מתוך מסירות הנפש של נדב ואביהו, נקבע בעולם הציווי משהו ממגמת הרצון החופשי של היום השמיני ובכל מעשה הקרבה שותפה האש המגיעה מן ההדיוט עם האש המגיעה מן השמים באכילת הקורבן. לולא עקשנותם של נדב ואביהו לאחוז ברגע המיוחד הזה של היום השמיני, לנהוג על פיו, וממילא להוריש ממנו לעם ישראל לְעולם, לא הייתה "נצרבת" מציאות עתידית זאת בעם ישראל, ולא היו נמצאים לנו הכלים לממשה.
את המאבק הזה להופעת המגמות העתידיות המצריכות דרכי התנהלות שאינן מתאימות למציאות מתוך שהן אינן נמצאות עוד, אנו נצרכים כיום להאבק הרבה מתחת למגמות היום השמיני. לצערנו, אפילו מערכת הציוויים הנוכחית בתורה, אינה תואמת את המציאות עליה היא חלה. על בסיס התנהלותם של נדב ואביהו, אין ספק שגם אנחנו נהיה מחוייבים למסור את הנפש ולהתנהל על פי גדרי אותה המציאות שעוד אינה קיימת על מנת שנזכה להולידה ולהופיעה מחדש.
עד כמה אנו מסוגלים כיום למסור את הנפש על מנת להביא אלינו את המופע עתידי של חיינו?
עד כמה אנו מסוגלים לשלם את המחיר היקר הנובע מן ההפרש בין העולם הזה העתידי לבין זו הראלי העכשווי?
זאת, יגלה לנו העתיד!