מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת!

מייד במוצאי ראשון של פסח, בעודנו בתוך ימי הפסח, נוספת לנו מצוות הבאת העומר וספירת העומר.

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן…וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא, כ"ג, י' – ט"ו).

מהו "ממחרת השבת". על כך מבארים חז"ל

ממחרת השבת – ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית, אי אתה יודע איזהו(רש"י במקום).

הוכחה נוספת מביא הברטנורא במנחות מיהושוע.

"…וכן מצינו בספר יהושע (ה' י"א) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלי, והרי נאמר בתורה (שם) לחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, ומאחר שתלה היתר החדש במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח הוא המתיר את החדש…" (ר' עובדיה מברטנורא מנחות פרק י' משנה ג' ד"ה מפני הצדוקים וביתוסים).

עד כדי כך היה חשש מפני הבנת "ממחרת השבת" כפשוטו (ביום ראשון של השבוע), שתהליך קצירת העומר מיד במוצאי יום טוב ראשון של פסח נעשה בעם רב ובעסק גדול.

"כיצד היו עושים שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב ועושים אותו כריכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור וכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם כדי שיהא נקצר בעסק גדול כיון שחשכה אומר להם בא השמש אומרים הין בא השמש אומרים הין מגל זו אומרים הין מגל זו אומרים הין …אקצור והם אומרים לו קצור אקצור והם אומרים לו קצור שלשה פעמים על כל דבר ודבר והם אומרים לו הין הין הין כל כך למה מפני הביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב" (משנה מסכת מנחות פרק י' משנה ג').

את קצירת העומר היו מבצעים כבר במוצאי החג הראשון בלילה, בכדי שמעשה הקצירה ומעשה הספירה של העומר יהיו שניהם "תמימות" ממש מתחילת "ממחרת השבת" כיוון שהיום, מן הלילה הוא מתחיל.

"…וקוצרים העומר בלילה ולא ביום, דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה, וא"א להיות תמימות אלא אם כן מתחיל למנות מתחלת הלילה, שהרי הלילה תחלת היום הוא, והרי הוא אומר (דברים טז) מהחל חרמש בקמה תחל לספור, אלמא הקצירה בלילה הוא בשעה שמתחיל למנות" (ר' עובדיה מברטנורא מסכת מנחות פרק י משנה ג ד"ה מפני הצדוקים).

הצמידות הזו של קצירת העומר ומעשה הספירה הנלווה אליה, כבר במוצאי יום הראשון של פסח, וקריאת זמן העומר בשם "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", מצריכות ביאור.

מדוע כל כך מדוקדק הוא שמעשה העומר יעשה מייד במוצאי יום טוב ראשון של הפסח? ואם צמידות זו כה חשובה, מדוע לכנות זמן זה בשם "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", כינוי שיש בו להביא לטעות המסכנת הצמדה זו?

בכדי להבין מהלך זה, נתבונן על משמעות קורבן ה"עומר".

ה"עומר"   מידה המעוצבת "איש לפי אוכלו"

כבר בשמו, מזוהה שהעומר אינו קורבן רגיל. שמו אינו נקרא על שם השעורים המובאים לקורבן, אלא על שם מידתו – עומר.

"וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' – עשירית האיפה, כך היתה שמה, כמו (שמות ט"ז י"ח) וימודו בעומר" (ויקרא כ"ג, י' – י"א).

כרגיל, החשיבות המרכזית היא תמיד לחומר, כשהמידה מתלווה אליו. הגדרת קורבן העומר על פי מדתו מחייבת להבין שמידה זו היא מהותית עד כדי כך שהיא המגדירה את הקורבן.

את מידת העומר אנו מוצאים באופן מפורש במן:

"וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא…זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ.וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ – יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט וכשבאו לביתם ומדדו בעומר, איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת, וזהו נס גדול שנעשה בו" (שמות ט"ז, ט"ו-י"ח).

קריאת ה"מן" על שם "כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא – שיקראוהו בשמו", מלמדת אותנו שמדובר במציאות כה פלאית שכלל אינה מן העולם הזה, עד כדי שלא ניתן היה ליחס לה שם. המידה המיוחסת לאוכל זה היא ה"עומר", שאף דרכי התנהגותו אינן תואמות את כללי המידות הרגילות. מפרשת ה"מן" אנו רואים שמידה זו מוגדרת במהותה כמידת "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ". ההשלכה המעשית של תכונה זו היתה שאף מי שלקח יותר ממידה זו קיבל כפי המידה הזו שהתאימה לאוכלו של כל אחד. ברור שמצב זה אינו תואם את דרכי המציאות הרגילות, שהרי באופן טבעי כל אדם יש לו את הצרכים הפיזיים המיוחדים לו, אדם גדול צורך כמות גדולה יותר של אוכל ביחס לאדם קטן. אדם פעלתני צורך יותר אוכל מאדם פסיבי יותר וכו'. אולם ב"מן" מידת ה"עומר" התאימה "לפי אוכלו" של כל אחד. אופן "עבודה" זה של העומר מלמד שמידה זו היא "מידה גמישה" מונפשת שאינה מוגבלת למידת אדם מסויים, שלא כמידות הרגילות התכניות. יכולתה של מידה זו להתאים לכל אחד "כפי אוכלו" מלמדת על יכולת האין סוף האלוהי להופיע אף כ"מידה", שהיא הבסיס לקיום האדם והעולם, שהגבול בהם הוא תנאי לקיומם.

יכולת החיים ה"אין סופיים" להופיע אף בעולם ה"מידה", הוא שמאפשר להופעת ברכה ללא גבול אף במציאות המדודה:

"תניא, א"ר יהודה משום ר' עקיבא, מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות" (ראש השנה ט"ז ע"א).

נמצאנו למדים אם כן שהבאת קורבן העומר, מאפשרת לייחס אלינו את האבסולוטית האלוהית המסוגלת להתעצב כפי מידת כל אדם ואדם.

מהמַצּוֹת למן, ומהמן לעומר

התבוננות במהלך כניסת ישראל לארץ מראה שהעומר, מחליף את המן בכניסה לארץ ישראל.

 "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא" (יהושע ה', י"א – יב).

אכילתם של ישראל מֵעֲבוּר הָאָרֶץ נעשית מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח לאחר הנפת העומר (רש"י במקום). מאותו הרגע שהעומר מתיר את האכילה "מֵעֲבוּר הָאָרֶץ", פוסק המן. מכאן אנו למדים ש"עֲבוּר הָאָרֶץ" המגיע מכוח העומר הוא התחליף למן.

רש"י במקום מבאר לנו שאף המצות שהוציאו ישראל ממצרים שוות היו למן.

"… שנאמר את המן אכלו ארבעים שנה. והלא מ' שנה חסר שלשים יום שהרי תחלת ירידת המן בט"ו באייר אמור מעתה בחררה שהוציאו ישראל ממצרים טעמו טעם מן (רש"י יהושע ה', י"א ד"ה ממחרת הפסח).

יוצא אם כן שהשכינה המופיעה לישראל במצות ביציאת מצרים, משנה פניה ומופיעה להם כמן במדבר, ושוב משנה מפניה ומופיעה להם בכניסתם לארץ ישראל ב"עומר". יכולת מידת העומר להופיע "כפי אוכלו" של כל אדם ואדם במדבר בלחם האלוהי שעם ישראל קוראו בשם "מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא – שיקראוהו בשמו" (שמות ט"ז, ט"ו), מצליחה להופיע את תכונתה זו האלוהית אף בעומר המגיע מן השעורים שהינו מאכל בהמה, מרגע כניסתם של ישראל לארץ. עד כדי כך מובלטת תכונה זו בקציר השעורים, ששם הקציר נקרא על שם העומר.

את המהלך הזה המאפשר "לעצב" את האין סוף כפי מידתו האינדבידואלית של האדם בלא  לצמצמו, מעצימה ספירת העומר פי כמה.

עד כמה תורם מעשה ספירת העומר לכינון מעמד ה"לפי אוכלו" של האדם? על כך נוכל ללמוד ממשמעות ה"מניה".

הספירה – "נשיאת" הפרט.

מהי נקודת המוצא לכל מעשה הספירה?  – העומר.

כך מבואר הדבר בכתוב:

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (ויקרא כ"ג ט"ו – ט"ז).

לשון הכתוב מתייחסת ל"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה". אפילו סיומת הספירה אינה מזכירה כלל את שבועות, אלא מתייחסת אף היא לנקודת המוצא של העומר – "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם".

כך גם בולט בברכת הספירה:

"בליל שני אחר תפלת ערבית מתחילין לספור העומר…כיצד ביום הראשון אומר היום יום אחד בעומר… – וברוב פוסקים הנוסח לעומר…" (שו"ע סימן תפ"ט סעיף א' משנה ברורה ס"ק ח').

כיוון שאת הבנת מעשה הספירה כ"צפייה" לחג השבועות שללנו, נשארת השאלה, איזה תהליך מתרחש כשאנו סופרים "בעומר" או "לעומר"? האם מעשה ספירה יש בו משמעות ממשית?

על משמעות הספירה אנו למדים מפרשת כי תשא:

"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם…". (שמות ל', י"ב).

רש"י במקום מלמד אותנו ש"נשיאה" זו נעשית על ידי ספירה.

"כי תשא – לשון קבלה, כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם…"

על משמעות ה"נשיאה" אנו לומדים מפרעה:

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו" (בראשית מ', כ').

גם נשיאה זו מבוארת מלשון מניין (רש"י במקום). אולם היא מביאה עימה תוצאה של "דין".

"וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה. וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה…" (פסוקים כ"א – כ"ב).

מפרשת עבדי פרעה אנו למדים אם כן שמעשה הספירה מביא ל"נשיאת" האובייקטים הנספרים, נשיאה שמשמעותה היא הבלטתם באופן יחידני וממילא בחינתם כל אחד לגופו. אצל פרעה הביא הדבר להחזרת שר המשקים לעבודתו והמתת שר האופים.

מה משמעות "נשיאת" הימים ביחס ל"עומר"?

כפי שבארנו, העומר היא "מידה" בעלת מאפיינים אין סופיים "כפי אוכלו" של כל אחד מישראל. "נשיאת" בחינה זו במעשה הספירה, יוצרת אם כן תיגבור של כוחו העצמי של האדם מיד לאחר הפסח במשך 49 ימים.

הבלטת עצמיותו של האדם הן בהבאת העומר והן במעשה ספירת העומר, הם המביאים לדין היחודי של מעשה הספירה לחייב ספירה כל אחד לעצמו, בלא שהאחד יוציא ידי חובה את האחרים (כפי שהדבר במצוות קידוש והבדלה וכו').

"…ומצוה על כל אחד לספור לעצמודכתיב וספרתם לכם משמע שהמצוה חל על כל יחיד ויחיד והנה משמע מזה שבספירה אינו כמו בשאר מצוות התלוי באמירה לענין קידוש והבדלה וכיו"ב דאם שמע לחבירו ונתכוין לצאת דיוצא בזה משום דשומע כעונה והכא גילתה התורה דלא יצא כל כמה דלא ספר בעצמו. אבל יש מאחרונים שכתבו דכוונת התורה הוא רק דלא נימא דמצווה זו אב"ד לבד קאי כמו בשמיטין ויובלות דכתיב  שם וספרת לך, אלא קאי אציבור. אבל באמת אם שמע מחבירו שספר והתכווין לצאת וגם חבירו כוון להוציאו יצא כמו בכל מקום דקיי"ל שומע כעונה וכל זה בספירה אבל בברכה שמברכין על הספירה דכו"ע אפשר לצאת ע"י חברו אפילו הוא בקי וכמו בכל הברכות. מיהו מנהג בכל ישראל שכל אחד מברך וסופר לעצמו ואין סומכין על הש"ץ" (שו"ע סימן תפ"ט, סעיף א').

אמנם לדינא, המחלוקת בעניין, משאירה את דין הברכה כל אחד לעצמו רק בגדר של מנהג ולא כחיוב מוחלט. אולם המגמה היא ברורה. הדגשת כוח "לפי אוכלו" של כל אדם ואדם, מחייבת אותו לפעולה בכוחות עצמו, ולא להסתפק ביציאה ידי חובה מכוחו של חברו.

הדגשה זו מכוח ה"עומר" מבארת מדוע דווקא בהשוואת הפסח ל"מחרתו" – זמן הנפת העומר, מקבל הפסח את הכינוי – "שבת" – "ממחרת השבת", ומדוע מיד למחרת הפסח, עוד בלילה של מוצאי יום טוב ראשון של פסח, נקצר העומר ומתחילה הספירה.

במעשה יציאת מצרים, הפועל היחיד הוא החיפזון האלוהי. הגאולה על "כנפי הנשרים", כופה את הזריזות האין סופית שמן השמים על המציאות, לקבלה אפילו דרך כוחותיה הקיומיים והתודעתיים במעשה האכילה. חיפזון זה הוא המביא לחיוב אכילת "לחם עוני" בלבד (מצה) בדרך אכילה מסוימת בלבד (בהסיבה), בכמות מסויימת (כזית) ובזמן מסויים (תוך כדי אכילת פרס), הכפויים על האדם.

כפייה זו המבטלת את האדם מול תהליך שלא הוא המוביל אותו, אלא הוא נפעל כלפיו, היא המביאה לקריאת הפסח בכתוב בלשון "שבת" – "ממחרת השבת".

אולם כיוון שהחלת שכינה בדרך זו כאשר האדם נפעל ומשועבד לחירות האלוהית אפילו בחושיו, היא מוגבלת בהשפעתה והתמדתה באדם, מיד עם סיום השלב הראשון של הופעתה, בד בבד עם המשכת חלותה (במשך שבעת ימי הפסח), חלה באדם עוצמה נוספת של שכינה המבליטה את עצמיותו ומרחיבה את יכולותיו העצמיים עד אין סוף, כך שתודעתו הבחירית תשווה לזו שהגיעה אליו בכפייה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.