התבוננות בחיובים הדיניים של פתיחת ליל הסדר, מראה, שהעשייה הדינית בה מראשיתה נועדה בעיקרה בכדי ליצור תמיהה בתינוקות.
כל עניין טבילת הירק ("כרפס") מוסבר לא רק בהלכה אלא אף בגמרא ע"מ לעשות שינוי בשביל התינוקות. באופן זה מבאר ה"בית יוסף" ביחס ל"מה נשתנה", שהטיבול הראשון אינו חובה ואין אנו עושים אותו אלא כדי שישאלו התינוקות. רש"י ורשב"ם מרחיבים את הטעם של גירוי התינוקות לשאול, אף ביחס לעצם אכילת הכרפס וביחס לטיבול השני של המרור בחרוסת. השו"ע ממשיך זאת אף למעשה מזיגת הכוס השני.
כך יוצא שכבר בתחילת ליל הסדר, אנו מכניסים את עצמנו למערכת עשייה שלא נועדה לכאורה אלא בכדי לעורר במוזרותה את התינוקות לשאול ומתוך כך להביא אותם לשמוע על יציאת מצרים.. מבחינת תוכנית אין לכאורה כל קשר מהותי בין מעשה נטילת הידיים על הירק ("ורחץ"), טיבולו במשקה ואכילתו ("כרפס") לבין אותה יציאת מצרים שאנו אמורים לספר עליה לאחר מכן.
אם נסתפק בהבנה זו ביחס למעשה ה"סדר", אנו מכניסים עצמנו לבעייה חמורה. שהרי אם אין לעצם המעשים הפותחים את הסדר כל משמעות מהותית, מדוע שלא נעורר את התינוקות באופנים שונים אחרים ונוותר על טיבול הירק במשקה, נטילת הידים עליו ואף על טיבול הכרפס שלאחר שנים כה רבות של עשייה, אינם מביאים את הילדים הנמצאים ב"סדר" יותר משנה שניה רצופה לשום תמיהה או שאלת קושיה.
ברור שבכדי שהמעשים שאנו עושים בליל הסדר ובראשם נטילת הידים על הירק ("ורחץ"), אכילת הירק ("כרפס"), לא ישארו בבחינת פולקלור שאינו רלוונטי, אנו נצרכים לרדת לשורש החיובים האלו ולבחון את מהותם.
נטילת ידים על ירק – החלת הקדושה על מאכל בהמה.
את המקור לנטילת ידיים אנו מוצאים מאכילת הכוהנים את תרומתם, שם גזרו עליהם ליטול ידיהם שלא יטמאו את תרומתם.
"כשיבא לאכול פת שמברכין עליו: המוציא, יטול ידיו אפילו אינו יודע להם שום טומאה, ויברך: על נטילת ידים – טעם תקנת נטילה הוא משני דברים אחד מפני סרך תרומה והיינו כיון דידים עסקניות הן ונוגעים בכל דבר ובזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה והכהנים אכלו תרומה היו צריכין ליטול ידיהם מדברי סופרים קודם אכילת תרומה כדי שלא יטמאוה בנגיעתן" (שו"ע אורח חיים סימן קנח סעיף א ומשנה ברורה שם).
גזירה זו הרחיבו אף לכל ישראל אף באכילת חולין.
"…וכדי שיהיו רגילין הכהנים בזה גזרו ג"כ על כל איש ישראל האוכל פת שאסור לאכול עד שיטול ידיו וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה מפני הטומאה לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בהמ"ק ב"ב לאכול בטהרה (המשך המשנה ברורה שם על סימן קנח סעיף א' ד"ה כשיבוא).
אולם כל זאת רק ביחס לפת ולא ביחס לפירות. הרחבת מעגל הקדושה, מהכוהנים אף לכל ישראל ומתרומה אף לחולין, נעשתה רק ביחס ללחם.
לעומת זאת ביחס לפירות נקטה ההלכה דעה ברורה, אף למנוע בהם נטילת ידיים, וראתה בכל הנוטל ידים לפירות כגס רוח.
"הנוטל ידיו לפירות, הרי זה מגסי הרוח – שמראה בעצמו שהוא מדקדק במצות במה שא"צ דמדינא לא תקנו כלל נט"י לפירות" (שו"ע אורח חיים סימן קנ"ח סעיף ה' ומשנה ברורה שם ס"ק כ"ב).
יוצא אם כן שההלכה יצרה הבדלה בין הפת לבין הפירות (הכוללים גם פירות אדמה), בהרחבתה את מעגל הקדושה במערכת החיים הכללית, ואף מנעה הרחבה עצמאית של מעגל חיים זה אף לפירות.
אולם, במצב בו מעורבים מים – במצב של טיבול הפרי במשקה, משתנה התמונה. ברמה ההלכתית מחויבים אז הפירות בנטילה משום שהאפשרות לטומאה בפרי מתגברת. בכך עולה מדרגתם להיות כמו הלחם, ואף דיני הנטילה בהם הם כמו בלחם. בלשון זו ממש כותב התו"ס.
"כל שטיבולו במשקה צריך נטילה – פי' בקונ' אע"ג דקי"ל (חולין דף קו.) הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח כיון דאיכא משקין וקיי"ל (פרה פ"ח משנה ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה הוה להו הנך פירות כמו נהמא וצריך ליטול כמו בנהמא" (תוספות פסחים קטו, ע"א).
פתיחת ליל הסדר בנטילת ידיים על הירק באופן יזום ע"י חכמים, יוצרת אם כן תהליך החלת הקדושה אף ברמת הירק, מצב אותו מונעת ההלכה במשך השנה כולה, ומאפשרת אותו רק ברמות מקומיות במצבים בהם נתקל האדם בפרי הטבול במשקה. אם נתרגם מהלך הלכתי זה לרמה העקרונית, נוכל לומר שפתיחת ליל הסדר מתחילה בתהליך חדירת הקדושה על למישור הצומח שבמציאות, על כן שייך בו מעתה מעשה הנטילה הקיים במקורו אצל הכוהנים בתרומה. את מימוש התהליך הזה אנו מבצעים בשלב הראשון, דרך נטילת הידיים לירק וטבילתו לאחר מכן במשקה.
מהי משמעות הרחבת מעגל הקדושה אף למישור הצומח. על כך נוכל ללמוד מעונשו של האדם הראשון.
בעקבות כניסתו של האדם הראשון לעולם ה"דעת", יורדת מדרגת חייו הפיזיים למדרגת הבהמה.
כך מביאה הגמרא בעניין.
"אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם +בראשית ג+ וקוץ ודרדר תצמיח לך (ואכלת את עשב השדה), זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו: רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד? כיון שאמר לו (בראשית ג) בזעת אפך תאכל לחם – נתקררה דעתו" (פסחים קי"ח ע"א).
האדם מאבד את היכולת להופיע את מדרגתו כ"אדם" במעשה האכילה, ומסוגל להופיעה אך ורק בדיבורו ומחשבתו.
המגדירים את המעמד ה"בהמי" של האדם לאחר חטא האדם, הם המצרים, המשולים לחמורים.
"פטר חמר – …שנמשלו בכורי מצרים לחמורים" (רש"י שמות יג, יג).
היכולת להופיע קדושה אף ב"עשב השדה" ומתוך כך ליטול ידיים לא רק על הפת אלא גם על הירק, היא אם כן ביטוי לתהליך של חזרת יכולת האדם להביע את רמת החיים האלוהית שבו אף במעשה האכילה ה"בהמי". ביכולת הזו אנו נפגשים בפתיחת ליל הסדר.
הקושיות – הקושי במעבר מרמת חיים אחת לשניה
הבנת המעשים המצוותיים האלו שבסימני ה"ורחץ" וה"כרפס", כתהליך התפתחות של חיים,
משנה לגמרי את מהלך הסדר מ"סדר" של זכרון העבר, לתהליך התפתחות של חיים אותו אנו אמורים ליצור בנו במהלך ה"סדר".
הקושיות והשאלות, אינן נובעות בעיקרם מהשינוי החיצוני מן המעשים הנעשים במשך השנה. לזאת כבר התרגלו כל הילדים. הם ביטוי לקונפליקט הפוגש אותנו עם שדרוג החיים שבנו לרמה שאינה נמצאת בנו בסדר החיים הרגיל. גדר ה"תינוקות" כולל בתוכו גם אותנו המבוגרים ה"נולדים" לתוך מציאות שאינה קיימת בנו בימים הרגילים. על כן חובת ה"קושיות" חלה אף על המבוגרים. כך נפסק להלכה בשו"ע.
"מוזגין לו מיד כוס שני, כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה. ואם אין חכמה בבן, אביו מלמדו. אם אין לו בן, אשתו שואלתו; ואם לאו, הוא שואל את עצמו. ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה: מה נשתנה וכו'" (שו"ע אורח חיים סימן תעג סעיף ז').
מטרת ה"סדר" היא אם כן, להעלות למודע ולגעת בקונפליקט הנוצר בנו במגע הראשוני של רמת החיים ה"אלוהית" עם חיינו ה"בהמיים" (השאלות והקושיות), ולהחיל בנו את העצמת החיים הזו במהלך ה"סדר" כולו עד לסופו.