מאופן הבאת הפוסקים את עניין שבת הגדול, נראה לכאורה ששבת זו נוגעת אך ורק בתחילתו של נס הפסח.
כך מובא עניין שבת הגדול בשו"ע
"שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו – שבשנה שיצאו ממצרים היה עשרה בניסן ביום שבת ולקחו כ"א מישראל שה לפסחו וקשרו בכרעי המטה כמש"כ בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו' והמצרים ראו זה ושאלום למה זה לכם והשיבו לשוחטו לשם פסח במצות ה' עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהם ולא היו רשאין לומר להם דבר. ומפני שאז היה עשירי בחודש בשבת ע"כ קבעו לקרות שבת שלפני הפסח לעולם שבת הגדול" (שו"ע אורח חיים סימן ת"ל סעיף א).
אין ספק שפחדם של המצרים מלומר דבר לישראל על שהולכים לשחוט פסחיהם יש בו מריח הגאולה, אולם ברור שאין בכך יותר מאשר מגמה של התחלה, כשעיקר מעשה הגאולה מגיע לישראל רק בערב ט"ו במכת הבכורות וברשות שנתן פרעה לישראל לצאת ממצרים.
בדרך זו יש גם להבין את המנהג "לומר במנחה ההגדה מתחילת עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו" (הרמ"א במקום), מן הסיבה "שהייתה בו התחלת הגאולה והניסים" (משנה ברורה במקום), אך לא יותר מכך.
קביעת זמן זה של לקיחת הצאן על ידי ישראל ושתיקתם של המצרים כזמן מהותי, תוך התייחסות דווקא לשבת (ולא לזמן העשירי בניסן שהוא זמן לקיחת הקורבן למשמרת על פי ההלכה) וקריאתה בשם "שבת הגדול", נראה תמוה ביותר. מה כל כך גדול בשבת זו?
התמיהה ביחס לשבת עוד גודלת כשאנו מתבוננים בהפטרה השייכת לאותה השבת.
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם…" ( מלאכי ג', כ"ג – כ"ד).
אין ספק שהמכנה המשותף שבין השבת לבין ההפטרה הוא "יוֹם ה' הַגָּדוֹל" המדובר בהפטרה והמצוין בשבת בשמה – "שבת הגדול".
האם אכן שבת זו כה גדולה עד כדי שיש לציינה במקביל ליום ה' הגדול, זמן הגעת המשיח ?
האם יתכן שסימני הגאולה שהתגלו בשבת זו, הם גדולים יותר מזמן גאולת הפסח עצמו, עד כדי השוואת זמן זה לזמן העתיד לבוא?
פתרון להבנת מהות יום זה נוכל לקבל ממעשה קשירת הקורבנות לכרעי המיטה ביום זה.
קשירת הקורבנות לכרעי המיטה
כאמור, השו"ע פותח את דבריו בתיאור מעשה לקיחת השה לפסח על ידי ישראל בעשירי בניסן.
"ולקחו כ"א מישראל שה לפסחו וקשרו בכרעי המטה כמש"כ בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו'
באופן פשוט נראה היה להבין שקשירת הצאן לכרעי המיטה, הוא מקרי, ובה לציין את הדרך שהייתה נהוגה בלקיחת הקורבנות.
אולם באופן מפתיע ביותר, אנו מוצאים שדרך לקיחה זו הייתה לישראל כמציאות קבועה גם בזמן בית המקדש.
כך מבאר רש"י את הפסוקים בתהילים.
"אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ – הזבחי' והחגיגות שהיו נקיים ובדוקין ממום קושרין בכרעי מטותיהם עד שיביאום לעזרה בקרנות המזבח…" (תהלים קי"ח פסוק כ"ז).
כך גם מביא התו"ס.
"שדרכן היה לקשור בהמה דקה לכרעי המטה…כדכתי' אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח שהיו קושרין הקרבנות בכרעי המטה עד שיביאוהו לקרנות המזבח" (תוספות על בבא קמא פ', ע"א).
עד כדי כך היה מעשה קשירה זה למיטות מהותי, שהמיטות נעשו כך שחבלים היו יוצאים מהם לעניין זה.
"החבל היוצא מן המטה עד ה' טפחים טהור מחמשה ועד עשרה טמא מעשרה ולחוץ טהור שבו קושרין את הפסחים ומשלשלין את המטות – שבו קושרין את הפסחים זכר לפסח מצרים דכתי' אסרו חג בעבותים וגו' וכתיב והיה לכם למשמרת…" (משנה מסכת כלים פרק י"ט משנה ב' ורש"י על חולין נ"ד ע"ב).
אנו אם כן נצרכים להבין מה משמעות קשירת הקורבנות דווקא לכרעי המיטה ומה היחס שבין מעשה הקשירה הזה להבאת הקורבן לבית המקדש.
תשובה בדבר נוכל לקבל מהתבוננות בפסח מצרים. שם אנו רואים שכל תהליך ההקרבה שנעשה לדורות בבית המקדש, נעשה בפסח מצרים בבתים.
קורבן בית
"דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת…וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" (שמות י"ב, ג' – ז').
לא רק מעשה הלקיחה אלא גם מעשה השחיטה ונתינת הדם נעשים בבתים. אם בבית המקדש נעשית נתינת הדם על קרנות המזבח – "וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'" (ויקרא ד', י"ח), הרי בפסח מצרים נתינת הדם היא על שתי המזוזות ועל המשקוף – וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם".
לעומת פסח מצרים, בפסח דורות, תהליך הקרבת קורבן הפסח דומה יותר לדרך הקרבת הקורבנות הרגילים (אמנם הקרבתו אף היא בחבורה – בכתות כפי שנלמד מלשון "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל").
כך מביא הרמב"ם.
"דם הפסח טעון שפיכה כנגד היסוד, ואחר ששופכים דמו מפשיטים אותו וקורעין את בטנו ומוציאין את אימוריו ומקטירין אותן חלבין כל זבח וזבח לבדו, ובעל הזבח נוטל פסחו עם העור שלו ומביא לביתו לירושלים וצולהו ואוכל לערב" (רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק א' הלכה ו').
מהי משמעות ייחודיות זו של פסח מצרים, והאם נשארת מייחודיות זו גם בפסח דורות?
נראה בברור, שקיום כל תהליך הקרבת הקורבן מקשירת השה לכרעי המיטה, דרך נתינת הדם על המשקוף ושתי המזוזות שבבתים ועד לאכילתו בחבורות בבתים, מלמדים אותנו שאם בקורבנות הרגילים המגמה המרכזית היא אכילת האש את הקורבן, כשרק חלקים ניתנים לאכילה לכוהנים ולבעלים (בקורבנות השלמים), הרי בקורבן הפסח כל מעשה ההקרבה מיוחס לבתים – לאכילת ישראל המקריבים.
אם ביחס לעולה אנו מוצאים – "וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ ה'" (ויקרא א', ט), הרי בקורבן פסח אנו מוצאים "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּו" (שמות י"ב, ט'). האש הפועלת היא אש צלייה – "צולהו כולו כאחד עם ראשו ועם כרעיו ועם קרבו", לשם אכילה.
מרכוז מעשה עשיית הפסח – לבתים, הוא שמביא את הגמרא למסקנה שבניגוד לשאר הקורבנות, אם הוקרב הפסח בטומאה (כגון שרוב ישראל היו טמאים), הוא גם יאכל בטומאה כיוון שבעיקרו לאכילה הוא בא.
"…הפסח שבא בטומאה – נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. – כשנצטוה עיקר פסח לאכילה נצטוה, דכתיב לפי אכלו …" ( פסחים ע"ו, ע"ב. משנה).
קביעת הכתוב "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה" (שמות י"ב, ד'), היא חלק בלתי נפרד מהיות נקודת המוצא של קורבן הפסח – בבתים.
היחס של הפסח לבתים, מאיר באור עקרוני ביותר את מעשה קשירת הפסחים למיטות.
מעשה הקשירה הזה למעשה מעצים את זיקת קורבן הפסח לבתים, וממילא את שייכותו של הפסח לאכילת האדם יותר מאשר אכילת האש או נתינת הדמים על המזבח.
מה המשמעותה הרחבה של מסקנה זו? זאת נוכל ללמוד מצד נוסף המובא בגמרא ביחס ל"אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ".
עבותות אכילה ושתיה
כאמור, את דברי הכתוב בתהילים "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ", ייחס רש"י לקשירת הזבחים והחגיגות לכרעי המיטה עד הבאתם לעזרה ולקרנות המזבח. אולם הגמרא בסוכה מבארת את "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים" כאיגוד החג באכילת בהמות עבות ושמנות.
"כל העושה איסור לחג (אגודה לחג) באכילה ושתיה (שקורה לחג עונג במאכל ובמשתה) מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבתים (בהמות עבות ושמנות) עד קרנות המזבח – – הרי הוא לכם כמתן דמים שבקרבנות המזבח" (סוכה מ"ה, ע"ב).
חיבור שני הביאורים של "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ", זה של רש"י על תהילים וזה של הגמרא בסוכה, נותן תמונה מושלמת על מגמת קורבן הפסח הנקשר לכרעי המיטה.
חיבור הקורבן לכרעי המיטה, מקרב את קורבן הפסח למגמת הבתים – למעשה האכילה – "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה". קשירה זו מעצימה את מגמת האכילה של האדם כאכילה שתוצאתה היא כתוצאת מעשה נתינת הדמים על קרנות המזבח. עצם מעשה האכילה להנאה – "שקורה לחג עונג במאכל ובמשתה" (כביאור רש"י בסוכה), הוא התחליף לנתינת הדמים ולאכילת האש על המזבח.
שימור מעשה קשירת השה לכרעי המיטות בהלכה, הוא אם כן ביטוי לאחיזת עם ישראל בחיבור מעשה הקורבנות לבתים גם לאחר התרחקותנו ממגמה זו. בחיבור זה מופיעה היכולת להופעת שכינה במעשה אכילתו להנאה של האדם כמו זו המופיעה בנתינת הדמים ובאכילת האש את הקורבן על המזבח.
ביאור המגמה המערכתית העומדת מאחרי מעשה קשירת קורבנות הפסח לכרעי המיטות, מבארת באחת את ניקוז חכמים את המעשה הזה שבפסח מצרים דווקא לשבת שלפני הפסח, גם אם אינה יוצאת בעשרי בניסן.
עינוג הפסח
אותה יכולת עינוג המופיעה במעשה ה"איסור בעבותים" – איגוד החג באכילת בהמות עבות ושמנות, הוא המייחד את השבת.
"אמר רבה: הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם (שישמח בו במאכל ומשתה). מאי טעמא – (ישעיהו נ"ח) וקראת לשבת ענג" (פסחים ס"ח, ע"ב).
יוצא אם כן, שנגיעת השבת שלפני הפסח בחיבור הקורבן לכרעי המיטה, מעצים את הפסח לכיוון אכילתו והנאתו של האדם, כפי שהדבר ביום שבת. זאת לעומת מעשה האכילה בפסח עצמו הבנוי בעיקרו על מעשה אכילה שאינו בבחירה והנאה.
כך אנו מוצאים בדרך האכילה הייחודית לפסח המחייבת את האדם להכניס לפיהו כמות של שני זיתים ולאוכלם תוך כדי אכילת פרס.
"והסכימו האחרונים דצריך רק להכניס לפיהו את שני הזיתים (של ברכת המוציא וברכת על אכילת מצה) בבת אחת ולרסקם אבל אין מחויב לבולעם בבת אחת אלא די שיבלע כזית לערך בבת אחת ואח"כ יבלע השאר ובדיעבד אפילו בלע הכזית מעט מעט יצא כל שלא שהה מתחלת אכילתו עד סופה יותר מכדי אכילת פרס" (משנה ברורה סימן תע"ה ס"ק ט' ד"ה כזית מכל אחד).
אמנם אכילת האפיקומן מוגדרת כאכילת "מיני המתיקה (רש"י על המשנה בפסקים קי"ט ע"ב), והאכילה" על השובע" מוגדרת היא כאכילה שבאה על מנת "שיהו נהנין באכילתו ותיחשב להן" (רש"י על פסחים ע' ע"א ד"ה על השבע), אולם גם בשלב זה של הסדר, אין מעשה האכילה ודרך האכילה מגיעים מכוח בחירתו של האדם, אלא כפי דרך האכילה של המצה הראשונה .
הקירבה המיוחדת של הפסח בשבת הגדול לבתים דרך קשירת הקורבן לכרעי המיטה, ויכולת העינוג הנוצרת במעשה האכילה מתוך כך, באופן המופיע שכינה כפי הופעתה בנתינת הדמים ואכילת האש בבית המקדש, היא זו המביאה לשבת הזו את הגדרתה כ"שבת הגדול".
יוֹם ה' הַגָּדוֹל
שבת הגדול, מחברת למעשה במיקומה המיוחד בין יכולת הפסח להופיע בפועל השראת שכינה במעשה אכילה, אולם במגבלות מיוחדות של אכילת מצה (ולא לחם חמץ) ובמעשה הסיבה וכו', לבין יכולת הופעת שכינה במעשה אכילה והתנהלות משוחררים לחלוטים בדרך של עינוג המופיעה ביום השבת אולם במגבלת השבת האסורה במלאכה, המוציאה אותנו ממד הפעולה, לממד של מעין עולם הבא שמחוץ לעולמו הפועל של האדם.
"שבת הגדול" מכוח קרבתה לפסח מופיעה קצה קצהו של יכולת הפריצה לעולם שגם פעולותיו של האדם אפילו אלו הקיומיות ביותר של מעשה אכילה, אינן מצומצמות כפעולות קיום בהמי, אלא מופיעות את מרחב החיים האין סופי כפי שהדבר בהופעת השכינה. על כן מוגדרת שבת זו בלשון זכר – הַגָּדוֹל, כניתוב ישיר ליוֹם ה' הַגָּדוֹל, כלפיו פונה שבת זו.
שלב אחד לפני ההגעה למימוש מעשה הפסח ואכילת המצה, שכבר אינו מאפשר יותר את היציאה מגדרי ההלכה וגבולות הופעת השכינה המנותבות דרך מעשי המצווה, אנו מצליחים להיפגש עם הקו העתידי יותר שמעֵבר לפסח, דווקא כיוון שבזמן זה עוד לא נוגע במחויבות המעשית שתבוא זמן קצר אחריו.
חשיבות הנגיעה בקו עתידי זה היא עצומה. אנו חייבים לגעת בחזון הרחוק, גם כשאנו נמצאים בדרך ועוסקים במעשים הקטנים הנצרכים על מנת שנוכל להתקדם צעד אחר צעד לעבר המטרה. ללא נגיעה עתידנית זו, אנו עלולים למצוא את עצמנו נבלעים במעשים הקטנים ובפרטים, בלא לקלוט את המטרה הגדולה.
"שבת הגדול" נותנת לנו את ההזדמנות הזו שמעבר לשבת וגם מעבר לפסח, לכיוון יוֹם ה' הַגָּדוֹל שלמענו ורק למענו, אנו הולכים לעבוד כה קשה בליל הסדר הקרוב.