תוך כדי מפגשים קואליציוניים עם מפלגות הימין, האיחוד הלאומי והבית היהודי בתוכם, מגשש נתניהו ללא הרף שמאלה. קואליציה הכוללת את לבני וברק, נוחה לו הרבה יותר מאשר זו עם כצל'ה ואפילו אביגדור ליברמן. המרכז ושמאלה, מהווה מגרש פעולה הרבה יותר טבעי לו מאשר מגרש הפעולה הימני.
"ברית זוגיות" לא רצויה
אנו עדים אם כן, לרקימת שותפות שאינה רצויה כבר בתחילת דרכה – "ברית זוגיות" שהאינטרסים הצרים לשלטון הם המניעים הכמעט היחידים ליצירתה.
שרון, מנקודת פתיחה הרבה יותר עקרונית, הרבה יותר ברורה והרבה יותר ימנית, גלש במהירות מדהימה לקצה השני של המפה. במהירות הבזק פיטר שרון את העומדים בדרכו וקיבל את תמיכתם מבחוץ של כל אלו שרק לפני זמן קצר היו אויביו האידיאולוגים המרים.
עם נתניהו, אנו נמצאים בנקודת פתיחה הרבה יותר חלשה.
לנתניהו אין את הנחישות שהייתה לשרון, והסרטן הפלסטינאי הוחדר כה עמוק לתודעה הציבורית עד שאין בכוחו להוביל תודעה עצמאית שונה, שאינה כוללת בתוכה מדינה פלסטינאית בצידה של מדינת ישראל.
על כן, לכל העוסקים במלאכה המורכבת של בניית הקואליציה מהצד הדתי לאומי ברור שהמבנה הזה הנבנה עתה הוא שביר וזמני.
אז מדוע לבנות אותו? מדוע להשקיע עליו כה הרבה מאמץ?
התשובה היא – רווחים לטווח הקצר. בניית דירות באזורי יש"ע שכה לחוצים בבניה, שיקום התשתית הכלכלית של החינוך הדתי לאומי שנשחק ביותר בשנים האחרונות וחיזוק הישיבות ומוסדות התורה.
ומה לטווח הארוך?
פה אנו משלמים את המחיר היקר ביותר.
בניית תדמית של הנהגה
לכל מדינאי מתחיל ידוע שבכדי להציב אלטרנטיבה, יש צורך לבנות תדמית עצמאית של הנהגה. מנהיג אינו יכול למקם עצמו כמספר שלש בתחתית סולם השותפויות. הוא חייב להעמיד עצמו כתחליף לראש. את השיעור הזה למדה על גופה מפלגת העבודה ששותפותה המשנית ל"קדימה" מחקה אותה מן התודעה הציבורית כאלטרנטיבה לשלטון.
הפיתוי לקצור את פרות ההצלחה קצרות הטווח, מפיל אותנו חללים בבניית התשתית לשלטון לטווח הארוך. לוּ היינו עומדים בפיתוי להשתייך לקואליציות השונות בראשותם של מנהיגים שאבדה מהם דרכם והיינו מציבים את עצמנו בכוח התורה שלנו כאלטרנטיבה להם, אם באופן עקבי היינו מציגים את העומד בראש המפלגה הדתית לאומית כמועמד לראשות הממשלה כבר לפני עשר שנים, היינו עוברים ממזמן את "מחסום הגיחוך", ונמצאים בחצי הדרך בבניית תודעה ציבורית מוצקה הלוקחת את הנהגתנו כאפשרות שיש לבחון אותה ברצינות ולתת לה את פתק הבחירה.
כל מי שעיניו בראשו רואה שככל שאנו מתמהמהים, גם הרווח לטווח הקצר קטֵן עם הזמן. התקציבים למוסדות החינוך והישיבות קטנים ללא הרף. גם יכולת השפעתנו על הרחבת ההתיישבות מצטמצמת. אם נתמהמה מידי, יוחלש עוד יותר כוחנו ואנו נמצא את עצמנו עסוקים בליקוק הפצעים ואיסוף השברים (כפי שכבר קורה למגורשי גוש קטיף), בלא היכולת שעוד קיימת לנו כיום לזנק קדימה.
המחיר בדרך אל המטרה
אמנם נודה על האמת, לא פשוט לכוֹנן מהלך של מנהיגות. הימנעות מחבירה לקואליציה שאנו לא בראשה, תמנע מאיתנו את היתרונות של אלו השותפים לה. תימנע תקציבים שאנו כה זקוקים להם ותחייב בניית תוכנית צנע לחינוך ולהתיישבות הדתית לאומית. פֽעָמִים, ממש נפחד שאנו בידיים מזרזים את עליית השמאל לשלטון, בהימנעותנו מהצטרפות שכזו.
אולם עלינו לדעת ולהפנים זאת טוב טוב. עם ישראל כבר חדל מזה כמעט שלושים שנה מלהיחלק לשמאל וימין. החלוקה היחידה המהותית הרלוואנטית כיום היא בין הציונות הפרגמאטית החילונית, לבין זו האמונית שהתורה היא המובילה את דרכה. על כן בחבירה לקואליציה כדוגמת הליכוד, אנו לא משמרים ולא בונים מאומה, רק עוזרים למנהיגות שתם זמנה לשרוד ומעכבים את נביטתה של זו האמורה להחליפה.
אם נעזור כוח להיות חזקים, לאחוז בתורה ולהציב מכוחה מנהיגות חדשה, אם את האלטרנטיבה הזו אנו נקדם בציבור הרחב, אם נתמיד ולא נפחד לאבד את ריווחי הטווח הקצר, לא יעבור זמן ורוב עם ישראל יכיר בכך שאנו האלטרנטיבה היחידה למהלך אליו הוא "נשאב" בעל כורחו מתקופת ימית, דרך אוסלו ועד עתה.