אין ספק שפרשת מחצית השקל הפותחת את פרשת כי תישא מצד עצמה אינו במקומה, שהרי גם פרשת כי תישא ממשיכה לעסוק בכלי המשכן ומרכיביו. בכיור, במשחת הקודש, בקטורת ובבחירת בצלאל לעשיית הכלים והבגדים. מחצית השקל הינו לכאורה אמצעי כפרה – כופר נפש למצבים מסוימים בהם חפץ המנהיג  לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם (רש"י ד"ה כי תשא). מה אם כן לנושא זה בתוך פרשיות המשכן?

נשיאה – לשון מלכות

ממיקום פרשיית "כי תישא" לאחר סדר המשכן והכלים, מחייב להבין שהופעת השכינה במשכן, בכליו, בכוהנים ובבגדי הכהונה על פי הציווי המדוקדק מן השמים, מולידה מגמה של "נשיאה".

נשיאה זו, לשון מלכות היא מביעה.

"וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם…  – בכל התאסף ראשי חשבון אסיפתם…כמו (שמות ל, יב) כי תשא את ראש…" (דברים ל"ג, ה').

ממילא רצון האדם הוא שמוביל מגמה זו –  כִּי תִשָּׂא – … כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם" (שמות ל', י"ב).

מה במעשה המניה מבליט את מלכות האדם ורצונו החופשי? זאת אנו למדים מן החשש לסכנת עיין הרע שמביאה המנייה.

"…וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם – שהמנין שולט בו עין הרע" (שם).

הבלטת הפרטים במעשה המנייה, מציגה את חולשתו של הפרט מחוץ ל"ענן" ה"כלל". מכיוון שיכולת הפרט להופיע את אין סוף החיים בעצמיותו שהיא בעיקרה מוחשית ופיזית היא דלה, עולה ומשתלטת מגמת כיליונו. אולם עם כל הקושי של ממד חיים זה שבאדם להופיע שכינה, זהו שיא הופעתו ומלכותו. על כן מעמידה לו התורה כלי קודש שיאפשר לו את פעולתו במרחב החיים הזה – מחצית השקל. בהיותו כלי "עובר לסוחר" הוא מופיע שכינה במחוזות שמחוץ למשכן.

הופעת השכינה בערוץ החיים הפיזי והחושי המאפיין את ממד הפרט, מכוח רצונו של האדם ובעזרת כלי הקודש העובר לסוחר מחוץ לכותלי המקדש וציווי ה' המוחלט, הם שמובילים ומכינים את הקרקע למהלך שעושים ישראל בעגל.

נעבד מוחש התלוי בכוחו של אהרון

הכתוב מלמד אותנו שעשיית העגל, לא כתחליף לה' הייתה אלא למשה.

"וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (והיה מורה לנו דרך, אשר נעלה בה) לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ – עתה צריכין אנו לאלהות, אשר ילכו לפנינו" (שמות ל"ב, א').

הכוזרי, מרחיב את היריעה בעניין ומבאר שקוצר הרוח של ישראל נבע מצורך מהותי למַחְבַּר מוחש יותר מזה שהיווה משה. התמהמהותו של משה בשמים, היא אך סימפטום לנבדלותו.

"אמר החבר: "…ונשארו העם מצפים לרדת משה… ובושש מהם ארבעים יום …אז גברה המחשבה הרעה על קצת ההמון ההוא הגדול … עד שנצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש יכונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו באלהות מוציאם ממצרים …וחטאתם היה בציור אשר נאסר עליהם ושיחסו ענין אלהי אל מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצות האלהים…והיה להם להמתין, שלא יקבעו לעצמם דבר שיקבילוהו וימשכו אחריו ומזבח וקרבנות" (ספר הכוזרי מאמר א', צז).

תפיסה זו את מעשה העגל, כפתיחת ערוץ מוחשי יותר של הופעת שכינה שלא צוּוָה לכתחילה על ידי  ה', מבארת גם את תגובת אהרון ליצירת העגל.

"וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לה' מָחָר" (שמות ל"ב, ה').

באופן בלתי יאמן, משתף עצמו אהרון במעשה העגל בקביעתו לו חג.  

על כך מבארים חז"ל

"…ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם…".

ברור, שאם ה"סרחון" המדובר הוא עבודה זרה או כל מציאות שאין שכינה יכולה לחול בה, אין כל הווא אמינא שאהרון היה תולה סרחון שכזה בו בניסיון לחפות על ישראל, כפי שתלמיד חכם לא יסכים לעולם לעבוד עבודה זרה בכדי שהעברה תהיה עליו ולא על תלמידיו. אולם אם אנו רואים במעשה העגל, העמקת קיום השכינה בישראל בכלי מוחש שלא נקבעו מכוח ציווי ה', מובן הוא שאהרון מגייס את כוחו למגמה זו כשהיא נוצרת, על מנת שלאחר שמהלך זה נוצר, הוא יופיע על ידי אלו הקרובים ביותר למגמת הציווי המקורית, בכדי ששכינה תופיע דרך כלים אלו, ולא מהוויו העצמיים של האדם.

מעשה אהרון הוא אם כן מסירות נפש שלו להמשכת השכינה גם בכלי המוחש שאינם מצווים.

הבאת פרשייה זו לאחר פרשיית "כי תישא" וכפרת מחצית השקל, מכריחים אותנו למסקנה שפרשיית העגל, אינה תוצאה של בדיעבד, אלא חלק בלתי נפרד מתהליך הופעת השכינה בישראל, כתוצאה ישירה מנשיאת ראש בני ישראל כפי שבארנו. אולם כל זאת, אינו מכפה על מגמת החטא והכישלון השולטים בתוכן הפרשה.  

מכך אנו נצרכים להבין שהכנסת השכינה דרך מרחב המוחש יש לה פנים כפולות, כשהבולט יותר לדידנו הוא דווקא צד הכשל שבו.

כך מופיע הדבר באהרון.

שכינה ללא עול

כפי שהזכרנו, משתף אהרון את עצמו במעשה העגל, ע"מ ששם ה' יהיה שותף גם בערוץ חיים זה אותם מבקשים ישראל לחבר לשכינה.

על כך משלם אהרון בשני בניו

"וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְקֹוָק מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן – והועילה תפלתי לכפר מחצה, ומתו שנים ונשארו השנים" (דברים ט', כ').

נראה אם כן, שסיבת מתתן של בני אהרון מאהרון היא מגיעה. אולם הכתוב בויקרא תולה את מתתן במעשה עצמם.

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י', א').

תליית מיתתן של בני אהרון הן בשיתוף אהרון עצמו במעשה העגל, והן בהקרבתם שלהם אש זרה, מלמדים שמעשה העגל והאש הזרה, חד הם.

האם האש הזרה הזו, עבודה זרה היא?

הגמרא מלמדת אותנו שלא כך הדבר כלל.

"רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש? (ויקרא א') ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח – אף על פי שהאש יורד מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט" (יומא נ"ג, ע"א).

האש הזרה אותה לא ציווה ה', היא אותה האש המגיעה למזבח מן ההדיוט ונפסקת להלכה.

"מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח, אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט שנאמר ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח" (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ב' הלכה א').

מה אם כן מגדירה אש זו כ"אש זרה"? עצמאותם של בני אהרון בתהליך הופעתה של השכינה.

כך מגדירה זאת הגמרא בהצגתה את חטאם של בני אהרון בכך שהורו הלכה בפני משה רבם.

עצמאות זו מופיעה בבסיסה אף בחטא העגל, בישראל היוצרים נעבד אשר לא צווה.

עצמאות זו מופיעה אפילו במשה עצמו המצרף את הערב רב (היוצרים את העגל) לעם ישראל על דעת עצמו בלא ציווי ה'. על כן קורא ה' לחוטאים בעגל "עַמְּךָ" – עמו של משה.

"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" – שחת העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו" (שמות ל"ב, ז').

בסופו של דבר נאספת עצמאות זו להיות כחלק ממהלך הופעת השכינה.

הערב רב הופכים להיות חלק מעם ישראל. האש מן ההדיוט היא חלק מן האש המצווה על המזבח, ואף מגמתם של ישראל בעגל מוצאת את עצמה מופיעה דרך מעשה המשכן.

הבלטת הכשל שבפרשיית העגל והיסתרות התמיכה האלוהית בגלוי שכינה זה, מלמדים שהסכנה והכאב בהופעת השכינה בערוצי החיים הללו, הם חלק בלתי נפרד מהווייתם. בתחילה, בולטת הקטנות האנושית שבהופעתם, ורק ההתמדה, ההתעקשות והדבקות ב"משכן התורה" ובכליה, מביא לבסוף לאחר ייסורים קשים, להרחבתם להיות מופיעים אף הם שכינה.

למאמר המלא – לחץ כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.