בספר דברים מצווה הכתוב אותנו
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… – לשון מקרה" (דברים כ"ה, י"ז – י"ח).
פגישת עמלק את ישראל היא בעולם המקרה.
האם מקרה הוא שעמלק וישראל נפגשים לעימות בעולם המקרה. מתברר שהתשובה לכך היא לא! גם גאולת ישראל במצרים, נעשית בעולם זה. כך מביא הכתוב את שליחותו של משה לפרעה.
"…וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ…" – לשון מקרה" (שמות ג', י"ח).
ברור שאין כוונת ה' שמשה יאמר לפרעה שגילוי ה' אליהם היה באופן מקרי. אנו נצרכים להבין שבדברים אלו מגדיר הקב"ה את העולם בו הוא עומד להופיע את שכינתו – עולם המקרה! עולם בו המסובב והמסובב אינם אחוזים מתוך עקרוניות צרופה, אלא מתוך מקריות וסיבתיות מעשית.
מול המקריות של דרכי העולם הזה, והפרגמאטיות שבו, עומד העולם האלוהי שיכולתו לחול ולהופיע מצריכה דיוק מוחלט.
כך אומר ה' לישראל לאחר מעמד הר סיני
"אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:(יט) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם: – בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הן לפני כאלהות…בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה, הרי הן לפני כאלהי זהב" (שמות כ', י"ח – י"ט).
הדיוק על פי ציווי התורה, הוא תנאי ליכולת נגיעה באלוהות.
השוני המהותי שבין מרחב פעולתו של עמלק לבין מרחב הפעולה האלוהי, הוא שמגדיר את העולם אליו מתייחס עמלק כעולם שמחוץ לענן.
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק – צא מן הענן והלחם בו" (שמות י"ז, ט').
בכדי להילחם בעמלק נצרך יהושוע לצאת מן הענן – העולם השלם הדווקאי שכל סעיף מסעיפיו עקרוני ובמקומו המיוחד.
אולם, הגדרת מרחב פעולתו של עמלק בעולם המקרה, עוד אינה מבארת את ייחודו. שהרי במרחב המקרה נמצאים למעשה כל העולם ועמי הגויים. כך ראינו שגאולת מצרים, מתייחסת לעולם המקרה – "אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ", אם כן, מה ייחודו של עם עמלק, שדווקא כלפיו מוסבת תשומת הלב למחות את זכרו?
נראה שתשובה לכך נוכל לקבל מהגדרתו כ"ראשית גויים".
רֵאשִׁית גּוֹיִם
בהתייחסותו של בלעם לעמלק הוא מכנה אותם כ"רֵאשִׁית גּוֹיִם"
"וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד" (במדבר כ"ד, כ').
תכונה זו היא התכונה המייחדת הן את ישראל והן את התורה.
כך מביאים חז"ל בפתיחת התורה –
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים – בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו".
כך הוא המקור בירמיהו.
"קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיקֹוָק רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב', ג').
וכך הוא המקור במשלי ביחס לתורה.
"ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז – קודם בריאתו של עולם" (משלי ח', כ"ב).
מן הכתוב במשלי, אנו למדים שה"ראשית" היא נקודת המוצא שלפני הבריאה. נקודת המוצא הראשונית שלפני ההתפרטות לפרטים, המחשבה שלפני היצירה.
הגדרה זו, מובנת היא ומתאימה לתורה שהיא המחשבה או חוקיות העולם שלפני יצירתו, או אפילו לישראל, שאף שהמדובר בעם ממשי שיש לו מאפיינים מקבילים לאלו של עמים אחרים, גדר קיומו העיקרי נמצא במרחב המחשבה, עם כל הקושי שיש לעם כזה להגיע למימוש מלא.
אולם הגדרה שכזו לכאורה אינה מתאפשרת ביחס לעם גוי, שבמהותו שייך למרחב הקיום הפיזי ולא המחשבתי.
הגדרת עמלק כ"ראשית" מחייבת להבין שכפי שהמחשבה מהווה את הראש לממשות הפיזית המתפרטת ממנה, כשראשוניותה, קודמת לממשותה, קיימת ראשוניות גם בממד הפיזי עצמו שאותו נגדיר כמסה פיזית צפופה בצפיפות אין סוף המקבילה ההופכית של אין סופיות המחשבה.
דמיון לאין סופיות שכזו נוכל למצוא באבן השתייה ממנה הושתת העולם (יומא נ"ד ע"ב). וכן בפרי בשלב החנטה המופיע בחודש אדר [כפי שמבאר רש"י על ראש השנה לאילן שצריך היה להיקבע בראש חודש אדר – עדיין לא הגיע זמן החנטה, ולא היה להם לקבוע ראש השנה עד אדר" (רש"י ראש השנה יד ע"א ד"ה מאי קאמר)].
ראשוניות זו שבעמלק, היא המאפשרת לו לעצב את צורתו וגבולות המתאר שלו באופני הופעה שונים.
ככנעני –
"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל – זה עמלק…ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען…" (במדבר כ"א, א').
וכעמוני –
"וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן בָּאוּ בְנֵי מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים עַל יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה – זה עמלק ולמה נקראו עמונים לפי ששינה כסותו ולשונו כעמונים ונתערבו בהם ובא להלחם בישראל" (דברי הימים ב', כ', א').
מסיבה מצויים ישראל להחרים את עמלק "מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל א', ט"ו א').
דברי רש"י במקום המבארים "שהיו בעלי כשפים ומשנין עצמן ודומין לבהמה" יוסברו כתכונה הקיימת בעמלק מכוח ה"ראשית" שבהם לעצב את צורתה ולהרחיב את גבולות הופעתה אף ברמה של חי, ולא רק של אדם.
את היכולת הזו מביע הכתוב בדברים באופן שונה –
"תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק – מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה" (דברים כ"ה, י"ט).
היכולת של עמלק להטביע את שמו באופן משמעותי גם על הבהמות, נובע מכוחו שאינו מצד צורתו, אלא מצד ראשיותו.
ברור שהגדרת עם שכזה, שיישותו המהותית היא חומר, אולם במצב צבירה ראשוני המאפיין מחשבה, שאין לה גבולות מתאר מעוצבים, היכולת להאבידו מן העולם אינה אפשרית. שהרי מוות מתייחס במהותו לקווי המתאר של החיים, לשלב הנוצר מן הראשית, ולא לראשית עצמה. יכולת ההשתלטות על ראש של חיים, יכול להיות רק על ידי התחברות אליו, כך שקווי מתאר החיים היוצאים ממנו יעוצבו מעתה מכוחנו אנו.
מהלך זה הוא הנעשה בזכירת עמלק..
בהבאת השו"ע את חיוב זכירת מחיית עמלק, מביא המשנה ברורה את הפסוק שלכאורה הכי לא מתאים למעשה מחייה.
"…וקורין אותה (פרשת זכור) בשבת שלפני פורים…כדי להקדים זכירת מחיית עמלק לעשייתה וכדכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים" (שו"ע אורח חיים סימן תרפה סעיף ב' משנה ברורה שם).
לשון זו של "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים" מיוחסת במגילה לימי הפורים, עליהם אומר הכתוב בסופו – "וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם" (אסתר ט', כ"ח).
נמצאנו למדים שזכירת עמלק היא היא מחייתו, מתוך נתינה לראש חיים זה את צביונם של ישראל. ממילא היא גם המשך קיומו.
הופעת "ראש" החיים האלו במרחב החיים הפיזי, הוא שיאפשר בהמשך את הופעת האין סוף גם בהתפרטות החיים הללו, דרך החומר והגוף המובילים ללא עוררין את השכינה במעשה המגילה.