תרומה של מי?
מהם יחסי הכוחות במשכן ובמקדש בו מתעתד ה' לשכון?
דברי ה' "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, ח') מלמדים שציוויי ה' בפרשת תרומה, נועדו לעצב עקרונות כלליים בשכינת ה' בתוך ישראל, ולא רק את המבנה הזמני של המשכן.
דברי הכתוב בתחילתו, מלמדים שמבנה המקדש בנוי על תרומתן של ישראל.
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כ"ה ב').
אולם מיד לאחר מכן ממשיך הכתוב "…תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". לשון זו תמוהה היא, שהרי היא מייחסת את התרומה להיות תרומתו של ה'? הכתוב צריך היה לכאורה לנקוט בלשון " תִּקְחוּ אֶת תרומתכם"?
המשך דברי הכתוב אף הם יוצרים הגבלה קשה אם לא ביטול של מגמת התרומה בצוותו –
"וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת…".
קביעת הכתוב לכתחילה אילו חומרים להביא למשכן הופכת לכאורה את התרומה להיות ציווי ולא תרומה מכוח רצונו של האדם.
מה אם כן מגמתו של הכתוב בהתבססותו על תרומת ישראל בבניית המשכן, האם אכן רצון חופשי של האדם יש פה בבניין המקדש בתהליך שכינתו של ה' בתוך ישראל?
אם אכן שכינת ה' בישראל חייבת ציווי ופרוט מאת האלוה, מדוע לנסות ולכסות זאת במעשה נדבה שאינו כזה?
נמכרתי לכם
התבוננות נוספת בלשון – וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". מורה אף על זיקה ותלות של ה' בתרומה זו.
לשון ה"לי", מורה על צורך התרומה למענו של ה'.
המדרש מבאר שסיבת הדבר היא, מכירת ה' את עצמו לישראל בנתינתו להם את התורה.
"ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה…כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש" (שמות רבה פרשה לג ד"ה א ויקחו לי).
דברי הקב"ה "מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה" מציבים לנו מצב בלתי יאמן שנתינת התורה לישראל מציבה את שכינת ה' בארץ באופן שישראל הם השולטים על הופעתה. שליטת ואחריות ישראל על המשפטים (אותם מביא הכתוב בפרשה הקודמת), נותנות לישראל את השליטה והאחריות אף על שכינת ה' במקדש. מגמה זו מופיעה בכתוב בפרשת תרומה בלשון המדגישה את צורך ה' בתרומה זו – "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". מכאן גם עולה הצורך הטבעי שמקדש זה יבנה מתרומתם של ישראל, מרצונם החופשי – שיא עוצמת כוחו של האדם.
אולם יחד עם לשון זו מופיעות שתי לשונות נוספים.
תרומה שהיא שלי
הלשון האחת – "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".
לשון זו למעשה מנכסת את התרומה לה', כתרומה שלו.
עד כדי כך בולטת שליטת ה' בתרומה זו שמלשון "תְּרוּמָתִי" לומד המדרש –
"מאחר שהתנדב מלבו, תקחו את תרומתי בעל כרחו" (פסיקתא זוטרתא שמות פרק כה ד"ה ב דבר אל).
אף שהמדרש מתייחס למצב של אדם שהתנדב כבר תרומה, הצורך להגיע לתרומה שיש בה כפייה, נובע מלשון הכתוב המנכס את התרומה לה' – "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".
תרומה שהיא ציווי
הלשון הנוספת המגדילה עוד יותר את משקל הקב"ה בתרומה היא – "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם".
לשון זו, לכאורה מעקרת את הנדבה והרצון הטוב שבתרומה והופכת אותה לכאורה לציווי ככל שאר ציוויי התורה.
נשאלת אם כן השאלה, מה מעמד התרומה ממנה בונים ישראל את המקדש?
כוחו של מי הוא הדומיננטי בהופעת השכינה?
תרומה מהר סיני.
נראה שתשובה לדבר נוכל לקבל דרך שאלת מיקום פרשת התרומה בסדר פרשיות התורה, האם נאמרה לאחר עלייתו של משה להר סיני, או לאחר ירידתו של משה ביום כיפור בקבלתו את הלוחות השניים.
על פי פשט הפסוקים, פרשת תרומה מגיעה לאחר עלייתו של משה אל ההר (בסוף פרשת משפטים).
"וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כ"ד, י"ח – כ"ה, ב').
על פי הבנה זו המשכן הוא חלק מן התוכנית האלוהית המקורית – החוכמה האלוהית הניתנת למשה בהיותו בהר סיני לקבל את התורה.
אולם נראה שאת ציווי המשכן, ממקמים חז"ל גם אחרת.
תרומה מהעגל
לאחר שהכתוב מביא את תכני וציוויי התורה בפרשות משפטים, תרומה, תצווה וכי תישא, לאחר פירוט מבנה המשכן וכליו, מסיים הכתוב את המהלך כולו בנתינת ה' למשה את לוחות הברית
"וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (שמות ל"א, י"ח).
נראה היה באופן פשוט לראות את כל הציוויים שנכתבו עד עתה כדברים שנאמרו למשה בהר, אולם רש"י דווקא פה מבאר לנו שכל ציוויי המשכן רק לאחר יום כיפור נאמרו.
"אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן" (רש"י שמות ל"א, י"ח).
אילו כוחות כנוסים בתרומה שכזו המגיעה לאחר חטא העגל? זאת ניתן ללמוד מן הירושלמי המתייחס לכוחם של ישראל לתרום.
"אמר רבי בא בר אחא אין את יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת נתבעין לעגל ונותנין נתבעין למשכן ונותנין" (ירושלמי שקלים פרק א ה"א).
את אותם הכוחות שתורמים ישראל לעגל, הם תורמים לאחר מכן למשכן. על פי הבנה זו כל תרומת המשכן, היא ניתוב כוחותיהם ומגמתם של ישראל שהופיעו בחטא העגל, להיות חלק ממעגל הופעת השכינה, גם אם לא תוכנן כך לכתחילה.
להופיע שכינה במוחש
מדברי ספר הכוזרי אנו למדים שמגמתם של ישראל במעשה העגל להרחיב את הופעת השכינה עד כמה שאפשר בממדי המוחש.
"…אך גם הם לא כחשו באלוהותו של מוציאם מארץ מצרים, הם בקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמוז… חטאת העם הייתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה, דבר שנאסר עליהם ובזה שיחסו כוח אלוקי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם, בלי אשר באה על כך מצות האלוה…." (כוזרי מאמר ראשון סעיף צ"ז).
מיקום ציווי המשכן לאחר פרשת חטא העגל, מייחס אם כן, את ציווי המשכן, כתוצר המאמץ שעושים ישראל בחטא העגל להרחיב את הופעת ה' אף במוחש.
הרצון האלוהי ורצון האדם מעורים זה בזה
אולם אם אנו חוזרים אל פשט הכתובים, המביאים את כל פרשת תרומת המקדש, כהמשך לעליית משה אל הר ארבעים יום וארבעים לילה, כאן מתאימה מסקנת הכתובים שלאחר מעמד הר סיני –
"אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות כ', י"ח – י"ט).
כיוון שהכתוב אינו אומר "לא תעשון לכם אלוהי כסף וכו', אלא "לא תעשון אִתִּי, לומדים מכך חז"ל שאמנם השכינה מופיעה דרך כסף וזהב, אך רק על פי ציווי.
"בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הן לפני כאלהות…בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה, הרי הן לפני כאלהי זהב" (רש"י במקום).
הופעת השכינה מן השמים, מאפשרת את הופעתה במוחש רק במחוזות הציווי, ולא כפי רצון האדם. רק באופן זה יכולים הגוף והחומר להצליח "למתוח" עצמם מעבר לתחימת גבולותיהם, להופיע אין סוף חיים.
ברור, שהדגש מקור החיים שמופיע בהר סיני מן השמים, מצמצם את מרחב האפשרויות להופעת ה' במוחש, ומדגיש מגמה הפוכה לזו שראינו שמופיעה מכוח חטא העגל.
איך ניתן אם כן לגשר בין המגמה המצמידה את בניית המשכן והכלים שבו למאמר ה' בהר סיני, לבין המגמה המחברת אותם לפריצת ישראל את גבול הציווי במעשה העגל לכיוון המוחש?
נראה שהתשובה לכך נמצאת בלשונות התרומה השונות שראינו בתחילת פרשת תרומה.
מבנה השכינה בנוי משני יסודות המכהנים בצוותא.
תרומת ישראל – ביסוד זה, ה' "מכור" לישראל ושכינתו תלויה בדרך הופעתה על ידי ישראל ("וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה"). פאן זה שבבניין המשכן מבליט את מגמת ישראל בו, המעצימים את הופעת ה' במוחש דרך בחירתם החופשית. בפאן זה, קיימותן ה"אלמוות" של תרומת ישראל עם מימד ה"עגל" שבה, יהיה מכוח שיעבוד השכינה לישראל, במעשיהם.
בד בבד מעורב בבניין המשכן הפאן השני בו קורא ה' לתרומה – תְּרוּמָתִי", ובו הוא מצווה על התרומה – "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ".
הציווי, מאזן את מגמת ה"תרומה" של ישראל ומגביל את מרחב ההופעה במוחש רק מכוח הציווי בלבד, ולא מעבר לו. רק שילוב בין שתי דרכי הופעת השכינה הללו, יכול להביא לשכינת ה' המושלמת בארץ, מתוך שרק כך לא מסורס שום צד מצדדי המרכיבים את השכינה – הקב"ה וישראל.