ארבעה פרשיות יש לנו בין חודש אדר וחודש ניסן. פרשת "שקלים" פרשת "זכור", פרשת "פרה" ופרשת ה"חודש".
כך אומרת המשנה במגילה
" ראש חדש אדר שחל להיות בשבת – קורין בפרשת שקלים…בשניה זכור, בשלישית פרה אדומה, ברביעית החדש הזה לכם" (מגילה כ"ט ע"א).
אין ספק שפרשיות אלו לא לחינם נקבעו. אני נצרכים לבחון מה בונות פרשיות אלו במהלך שבין חודש אדר לחודש ניסן, ואיך הן משתלבות במהלך הזמנים.
הכרזת השקלים לקורבנות הציבור
הסיבה שמביא השו"ע לקביעת פרשת השקלים, נראית על פניה טכנית לחלוטין.
"אמרה תורה יש לך חודש שאתה צריך לחדשו בהבאת עולות תמידין ומוספין מתרומה חדשה וזהו ניסן… לכך מקדמינן ומשמיעין על השקלים באדר הסמוך לו שיביאו שקליהם בר"ח ניסן ואנו משלמין פרים שפתינו בקריאת הפרשה של כי תשא דכתיב בה ענין השקלים" (שו"ע אורח חיים סימן תרפה סעיף א').
כיוון שישנו חיוב להקריב מניסן מתרומה חדשה, מקדימין ומשמעים על נתינת מחצית השקל מכל אחד מישראל, ע"מ שלקראת חודש ניסן ניתן יהיה לקנות מכסף זה את קורבנות הציבור לשנה החדשה.
על פי הבנה זו לכאורה כל תהליך איסוף הכספים כולל ההכרזה בעניין, הוא אמצעי בלבד לקניית הקורבנות. אם כך הוא הדבר, לא מובן מדוע שיקבעו חז"ל שבת מיוחדת לעניין שכזה?
מחצית השקל כקורבן
פתח להבנה שהשקלים אינם אמצעי אלא מטרה בפני עצמה, מביא השו"ע עצמו בסיימו את דבריו בלשון "ואנו משלמין פרים שפתינו בקריאת הפרשה של כי תשא דכתיב בה ענין השקלים". לשון זו אנו מכירים ביחס להקרבת הקורבנות. בעקבות חורבן הבית הפכה התפילה ותפילת המוספין כתחליף למעשה ההקרבה. אולם השו"ע אינו מהסס לנקוט בלשון זו אף ביחס לשקלים, לשון הנותנת למעשה לשקלים מעמד שווה ערך של קורבן!
פתח נוסף המחזק את מעמדם העצמי של השקלים אנו מקבלים מתוכן הקריאה שאנו קוראים בשבת שקלים.
אם היינו מצפים שהקריאה תעסוק בנושא המדובר – איסוף מחצית השקל לשם קניית קורבנות הציבור, הרי התבוננות בפרשה מראה שהיא עוסקת בנושא אחר לגמרי.
"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיקֹוָק בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ…לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שמות ל', י"ב – ט"ו).
מן הכתוב עולה שכסף מחצית השקל המדובר הוא כסף הניתן כאשר עולה רצון אצל מנהיגי ישראל לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם. הוראת הכתוב היא שמניה שכזו מצריכה במקביל נתינה של מחצית השקל שהוא כופר נפש – כפרה, מפני סכנת הנגף שיש במעשה המנין (עיינו רש"י המבאר בשונה מן הפשט ולא כאן המקום להאריך).
פרשת "כי תישא", כלל אינה מדברת על אותם מחצית השקל הניתנים לפני חודש ניסן לשם חידוש הקורבנות. אנו נצרכים על כן להבין שקישורה אלינו היא מצד הגדרתה את מהות מחצית השקל.
מפרשיה זו אנו למדים שלמחצית השקל ישנו מעמד של "כופר" ו"כפרה" בדיוק כפי שיש לקורבנות.
על כוח הקורבנות להוות כפרה על ישראל אנו למדים בויקרא
כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר – תבוא נפש ותכפר על הנפש" (ויקרא י"ז, י"א).
לכאורה הקבלה זו שבין נפש לנפש (שגם היא אינה פשוטה), אינה קיימת ביחס למטבע שהוא חומר עובר לסוחר? המשמעות המקסימאלית אותה נוכל לתת לכסף הוא רק מצד שזאת נתינה מרכושו של האדם, ועל כן נחשב הדבר כמגיע ממנו – מעצמותו. אולם לא כך נראה מפרשת כי תישא המקפידה ביותר שנתינת מחצית השקל תהיה שווה הן לעשירו הן לעני –
"הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל".
הקפדה זו נותנת משמעות למטבע מצד עצמו ולא לערך הממוני שלה. לו הנתינה מרכושו של האדם היא זו שהייתה עומדת על הפרק, לא יכול היה מטבע שכזה להוות כפרה שווה לאדם העמיד ולאדם העני, שהרי לעמיד לא נחשבת נתינה שכזו לכלום.
האם ישנה הגדרה עצמית למטבע מחצית השקל כפי שיש לקורבן מצד עצמו? האם ניתן למצוא במטבע כוח המקביל לכוחו של הקורבן לבוא נפש תחת נפש?
מטבע של אש
התבוננות בהתמודדות משה מול מעשה מחצית השקל, תעזור לנו להאיר פרשה זו.
בציווי ה' למשה נוקט ה' בלשון על הצבעה.
"זֶה יִתְּנוּ …מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ".
רש"י במקום מבאר
"שהראה לו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואומר לו כזה יתנו".
מדוע צריך היה משה שיראו לו את המטבע באש? וכי אין הוא יכול לעשותה לבדו?
מן הכתובים מצינו, שתבנית של אש נראית למשה באותם הדברים שהתקשה בהם לעשותם. כך היה במעשה המנורה
"ְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה…(וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר – ראה כאן בהר תבנית שאני מראה אותך, מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה, עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש" (שמות כ"ה, ל"א- מ').
על פניו נראה היה שאם המנורה המורכבת מ"קשה זהב טהור יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ" אכן נצרכת בנייתה להדרכה, לא כך הדבר במטבע פשוט?
אולם משום מה, גם למחצית השקל נצרך משה להדרכה. לא רק זאת, התו"ס במנחות מבאר לנו, שהקושי של משה ליצור את מטבע מחצית השקל היה קשה עוד יותר מאשר מעשה המנורה.
"שלשה דברים היו קשין לו למשה, עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, ואלו הן: מנורה, וראש חדש, ושרצים – …ויש לתמוה דלא חשיב מחצית השקל דכתיב זה יתנו ואמרינן (שקלים דף ג ומ"ר) כמין מטבע של אש הראהו למשה ויש לומר דלא שייך התם נתקשה אלא משום דלא הוה ידע בשום ענין אם לא היה מראהו" (מנחות כ"ט, ע"א).
הגמרא מביאה שלשה דברים שהיו קשים למשה – המנורה, מולד הלבנה והשרצים. על כך שואל תו"ס, מדוע הגמרא אינה מביאה גם את מחצית השקל, שגם בו הראה לו ה' מטבע של אש? תשובת תו"ס היא מדהימה ביותר – שהדוגמאות שמביאה הגמרא הן על אותם הדברים שמשה התקשה בהם. אולם ביחס למחצית השקל לא היה למשה כלל מושג איך להתחיל, אם לא היה מראהו.
יוצא אם כן שהקושי ליצור את מחצית השקל היה גדול הרבה יותר ממעשה המנורה. ברור שמסקנה שכזו מרחיקה אותנו לגמרי מן ההבנה שהקושי הוא קושי של יצירה תכנית של צורה, שהרי עשיית מטבע היא קלה הרבה יותר מעשייתה המורכבת של מנורה.
מה אם כן הקושי עימו מתמודד משה, קושי שבמטבע מחצית השקל מגיע עד כדי אי יכולת נגיעה כלל בדרך יצירתה?
על כך עומד המדרש.
שכינה בחומר ומשקל "עובר לסוחר"
"…שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה, והרתיע לאחוריו, כיון שאמר לו ונתנו איש כופר נפשו, אמר משה…מי יוכל ליתן כופר נפשו…הראה לו הקב"ה למשה מטבע של אש… וכן כשאמר לו הקב"ה למשה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה ח), אמר משה מי יוכל לעשות מקום מקדש ששכינה ישרה בתוכו, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מ"א =מלכים א'= ח כז), אמר ליה הקב"ה כשאני רוצה כל העולם אינו יכול להחזיק כבודי, ולא אחד מן שמשיי, אלא אני איני מבקש ממך אלא עשרים אמות בצפון, ועשרים אמות בדרום, ושמונה במערב, הוי יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, שנתלונן בצלו" (מדרש תהלים מזמור צא ד"ה [א] יושב בסתר).
אנו רואים אם כן שהקושי של משה הוא אינו במצד המעשה הטכני של יצירת הכלים, אלא ביכולת ליצור כלי ששכינה תוכל להופיע דרכו. בכך נצרך משה בעזרתו של ה' המופיע בכלים את בחינת ה"אש" שלולא היא, לא יכולים היו הכלים הגשמיים להחיל שכינה דרכם.
מדברי התו"ס במנחות אנו למדים שהקושי הגדול ביותר שהיה למשה הוא להופיע שכינה דרך מטבע מחצית השקל.
סיבת הדבר היא ברורה. בעוד ששאר הכלים הם נבדלים וייחוסם לשכינה הוא דווקאי, הרי מחצית השקל היא מטבע העובר לסוחר, היכולת להופיע שכינה בכלי שרמת השייכות שלו לעולם ההוווי הוא כה גדול, אינה נתפסת כלל.
הופעתו של ה' באש אף במטבע, פורצת את גבול הופעת השכינה לא רק בכלים הנבדלים אלא לכיוון כל עולם החומר של העולם הזה. דיוק בדברי רש"י מלמד שהופעת ה' את המטבע באש לא הייתה רק מצד צורתה, אלא אף במשקלה.
"הראה לו כמין מבטע של אש ומשקלה מחצית השקל".
גם שם המטבע – "שקל" על שם המשקל, מתייחס בברור למהותה מצד משקל החומר שבה.
פרשת שקלים, משמעותה היא אם כן עצומה ביותר.
אם ברמה הבסיסית יכולת הופעת השכינה הייתה בכלי המקדש הנבדלים או בקורבנות המוקרבים בבית המקדש, שרק שם מתגלה יכולת נפש הבהמה להיות תחת נפש האדם, הרי מטבע מחצית השקל מצליח להופיע עוצמת חיים אין סופית – "אש שכינה" במציאות של חומר ומשקל הקרובים הרבה יותר לעולמו ה"עובר לסוחר" של האדם. אמנם גם פה יקרא השקל "שקל הקודש," אולם הקודש שבו יהיה רק מצד תחימתו במשקל מסוים, הגבלה פעוטה ביחס לפריצתה של השכינה אל עבר עולמו של האדם.
בנוגע לקושי של משה על הופעת שכינה בכלים מסויימים,כבוד הרב אומר לגבי מחצית השקל שמשה לא מבין כיצד כלי שכל כך מעורב בעולמו הגשמי של האדם יכול להופיע שכינה, והרי הרב הדגיש בעצמו שמהות מחצית השקל אינה מיוחסת מצד הרכוש שהרי אצל אדם עשיר השווי קטן מזה של העני.אז אם כך הקושי אינו מצד הזיקה לעולמו של האדם אלא הפוך.דוקא חוסר הזיקה יוצרת את הקושי.הרי מחצית השקל אפשר לומר שזה פחות משווה פרוטה לכאורה.שזה המינימום ביצירת הקידושין באשה.כי האשה נהנית ממנה.יוצא שדוקא החיבור של הכלי לעולמו של האדם,הוא המאפשר לאדם להבדיל את הכלי ולקדש אותו.