פרשת יתרו מכינה אותנו למפגש השלישי של בני ישראל עם השכינה.
לאחר עשרת המכות, וגילוי היבשה בתוך הים בקריעת ים סוף נכנסים בני ישראל למעמד הר סיני.
מהי מטרתו של מפגש זה? איזה סוג של קשר הוא אמור להביא?
התבוננות בפרשת יתרו מביאה אותנו לתפיסה מפתיעה שלא היינו מצפים במפגש עם חיים המגיעים לנו מן השמים.
אין מוקדם ומאוחר בתורה
העובדה המחייבת להתייחס להגעת יתרו כמגמה עקרונית מעצימה לקראת מעמד הר סיני, היא שמיקום פרשיית יתרו בתורה אינו תואם את זמן התרחשותה ההיסטורית.
במסכת זבחים נמצאת שאלת מיקום הגעת יתרו במחלוקת האם הייתה לפני או אחרי מתן תורה.
"איתמר: בני ר' חייא ור' יהושע בן לוי, חד אמר: יתרו קודם מתן תורה היה, וחד אמר: יתרו אחר מתן תורה היה" (זבחים קט"ז, ע"א).
במקביל, פרשיית עצת הדיינים של יתרו ("וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב" – שמות י"ח, י"ג) מיוחסת ללא כל מחלוקת לזמן שאחר מתן תורה, כיוון שלפני מוצאי כיפור לא שפט משה את העם.
"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם – מוצאי יום הכיפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן ההר. ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכיפורים, שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר (פסוק טז) והודעתי את חקי וגו', ומשנתנה תורה עד יום הכיפורים לא ישב משה לשפוט את העם… ואין פרשה זו כתובה כסדר…אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא, שילוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שניה…" (שמות י"ח, י"ג ורש"י שם).
הבאת פרשיית יתרו שלא במקומה, שוללת את האפשרות לראותה כמציאות היסטורית שהתרחשה באופן מקרי בצמוד למעמד הר סיני, שהרי לא כך היה הדבר ביחס לעצת יתרו על הדיינים. גם ביחס לפרשת הגעת יתרו אל משה, לא יתכן לראות את המחלוקת בגמרא במחלוקת במציאות מתי אכן הגיע יתרו למדבר, שהרי אם כך הדבר, אין זו מחלוקת, אלא טעות של אחד מן הצדדים בידיעת המציאות.
מיקומה ה"לא היסטורי" של פרשיה זו מחייב על כן להבין שהיא כולה מגדירה הדרכה ותשתית לקראת מעמד הר סיני. יותר מכך. מכאן אנו נצרכים להבין שכל הפרשיות הקשורות למעמד הר סיני מפרשת יתרו הקודמת לה ולאחריה הפרשיות הבאות, לא נועדו גם הן לספר לנו כל סיפור היסטורי, אלא הן מהוות הדרכה של תורה שאינה שונה מכל הדרכה הקיימת במצוות התורה.
משמעות הדבר היא, שפרשת הגעת יתרו מדריכה אותנו כאן ועכשיו כיצד לגשת אל מעמד הר סיני, ומבארת לנו שאל המעמד הזה יש לגשת עם הכלים אותם אנו מקבלים מן המפגש עם יתרו.
באילו כלים המדובר אם כן?
הכלי הראשון אותו מבליט הכתוב, הוא – הגעת יתרו אל משה עם אשתו ושני בניה כ"משפחה".
חֹתֶנְךָ, ְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָּ
"וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה. וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ" (שמות י"ח, ב' – ו').
אין ספק שביאור שמותם של בני משה כלל אינו במקומו. את הולדת גרשום כבר הביא הכתוב בפרשת נישואיה של צפורה עם משה.
"וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה. וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שמות ב',כ"א – כ"ב).
על הולדת אליעזר לא שמענו אלא בעקיפין בתיאור הכתוב את לקיחת משה את בניו למצרים. שם לא טורח הכתוב להביא את שמו.
"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם" (שמות ד',כ').
גם דברי יתרו עצמו חוזרים ומדגישים שהגעתו היא דווקא מן הצד המשפחתי של משה.
"וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ".
דיוק בהמשך הפסוקים, מלמד שמשה אינו יוצא אלא אל יתרו
"וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ" (שמות י"ח, ז').
המדרש אף מקצין ומלמד אותנו שאף אל יתרו, יוצא משה מפאת ציוויו של ה' ולא מעצמו.
"ויקח יתרו חתן משה וגו' ואת שני בניה (שמות י"ח ב' וג'), שיגר אצלו שליח, אמר לו, משביע אני עליך בשני בניך…משביע אני עליך באלהי אביך שתצא לקראתי ותקבלני בסבר פנים יפות, ועדיין לא יצא לקראתו עד שאמר לו הקב"ה, משה משה צא לקראתו וקבלהו בסבר פנים יפות, ומיד יצא משה, שנאמר ויצא משה לקראת חתנו וגו' (אליהו רבה פרשה ו ד"ה מפני מה זכה).
מדוע, נצרך יתרו להרבות בפיתוי על מנת להביא ליציאתו של משה אליו?
מדוע נצרך משה לקבל ציווי מן השכינה ליציאתו?
תשובה לכך נוכל לקבל, ממעשיו של יתרו מייד לאחר הגעתו.
לֶאֱכָל לֶחֶם לִפְנֵי הָאֱלֹהִים
"וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים" (שמות י"ח, י"ב).
מן הכתובים קשה להבין מה משמעות מעשה אכילת הלחם לפני האלוהים.
שאול, בהגעתו להכחיד את עמלק, פותח לנו פתח בדבר.
"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם – שנהנו מסעודתו משה ואהרן וכל זקני ישראל והרי מעלה עליו כאלו עשה חסד עם כל בני ישראל" (שמואל א', ט"ו, ו').
אף שבני יתרו שוכנים בתוך עמלק, טורח שאול לפתוח להם פתח הצלה. הסיבה לדבר – החסד שעשו הקיני עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים.
באופן מפתיע מבאר רש"י שהמדובר הוא בסעודתו של יתרו, ממנה נענו משה, אהרון וכל זקני ישראל.
הגמרא אף מלמדת אותנו שבזכות כוח אכילת הלחם של יתרו (המזמין את משה אליו), זוכים בני יתרו לשבת בלשכת הגזית.
"בשכר קראן לו ויאכל לחם, זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית" (סנהדרין ק"ד ע"א).
אין ספק שאם בסעודה פשוטה היה המדובר, לא היה מקום לזכור עניין זה לבני יתרו, ולא היו זוכים זרעו של יתרו לשבת בלשכת הגזית .
מן הזיכרון הארוך של שאול בעניין, ומן המעורבות של צאצאי יתרו בקביעת עולמם של ישראל כחלק מן הסנהדרין הגדולה, אנו חייבים להבין שיתרו באכילתו לחם לפני האלוהים מקנה לעם ישראל ולמשה המגיע אליו, יכולת מיוחדת שלא יכלו להגיע אליה בעצמם, ביחסם עם השכינה.
התבוננות במשמעותו הקיומית של אכילת הלחם תלמד אותנו באילו כוחות אוחז יתרו ואיזה מצב נוצר בשימושו בכוחות אלו "לפני האלוהים".
לטעום "דעת" מהלחם
במסכת ברכות בהגדרתה את החיטה כ"עץ הדעת", היא גם מבארת מהי ה"דעת".
"אילן שאכל ממנו אדם הראשון חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן" – וזה נקרא עץ הדעת" (בברכות מ', ע"א).
במקביל, משמש מושג הלחם כביטוי לחיבור האישותי שבין האיש והאישה.
כך נוקט הכתוב ביחס ליוסף הנמצא בביתו של פוטיפר.
"וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל…" – היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה" (בראשית ל"ט, ו').
בלשון זו נוקט יתרו עצמו בהתייחסותו למשה המציל את בנותיו
"וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם – שמא ישא אחת מכם, כמה דאת אמרת (בראשית לט ו) כי אם הלחם אשר הוא אוכל" (שמות ב', כ').
גם כוח ה"דעת" המיוחס ללחם, מיוחס אף למעשה האישות.
"וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" (בראשית ד', א').
נמצאנו למדים שהלחם טומן בחובו כחומר גלם את כוח ההכרה השלם של האדם מרמתו הבסיסית של ידיעת האדם את הוריו, עד למצב ההכרה המורכב והמאוחד ביותר שיוצר האדם באופן בחירי – במעשה הנישואין.
כך מגדיר התניא את כוח הדעת ביחס לאין סוף.
"וחב"ד נקראו אמות ומקור למידות…וביאור העניין כי הנה השכל שבנפש המשכל' שהוא המשכיל כל דבר נקרא בשם חוכמה כ"ח מ"ה וכשמוציא כחו אל הפועל שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו נקרא בינה…והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה ואינו מסיח דעתו כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת א"ס ב"ה הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות" (תניא ליקוטי אמרים פרק ג').
מסקנה
הכנסת פרשת יתרו לפני מעמד הר סיני, המקנה לישראל את היכולת לאכל לחם לפני האלוהים, מלמדת על מגמת התורה להיכנס למפגש עם האלוהות המגיעה לנו מן השמים, עם כל כלי ההכרה, החוש והחוויה, על מנת שאופי החיבור לא יהיה רק שכלי, אלא יכלול את כל הווייתו של האדם כאדם בעל הכרה ודעת.
הגעתו של יתרו לקראת מעמד הר סיני עם צפורה אשת משה ושני בניה, והדגשתו את הצד המשפחתי של משה בפנייתו אליו, היא אם כן חלק מן המהלך הזה.
מן הכתובים אנו רואים, שמגמה זו אינה מגיעה מישראל אלא מגורם כוח חיצוני גויי – יתרו, שלמעשה ממנף את כוח הדעת הבראשיתי המגיע לאדם דרך המריית ציוויו של הקב"ה (אכילת עץ הדעת), להוות גורם מרכזי במפגש של עם ישראל עם האלוהות.
הכנסת כוח הדעת כגורם מרכזי במפגש עם השכינה, והשימוש בכוח שהגיע בראשיתו דרך מעשה של עברה, מחזירה אותנו אל החשש שראינו אצל משה ביציאתו לקראת יתרו.
לאכל לחם לפני ה' – בזהירות
כפי שכבר הזכרנו בתחילה, נצרך יתרו להשתדלות מרובה על מנת שמשה יצא לקראתו. במדרש אף ראינו שמשה אינו יוצא לקראת חותנו אלא לאחר ציווי מפורש של ה' אליו.
אף ביחס לאכילת הלחם לפני האלוהים, מעלים מאיתנו הכתוב את שיתופו של משה במהלך הזה.
"וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים" (שמות י"ח, י"ב).
אמנם רש"י במקום מבאר שמשה אינו כתוב כיוון שהיה משמש לפניהם.
"ומשה היכן הלך, והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד, אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם" (רש"י ד"ה ויבא אהרן).
אולם מן הפשט נראה שאף שמשה הוא המכניס את יתרו להיות גורם כוח מרכזי לקראת מעמד הר סיני, משה עצמו נמנע מלהיכנס בעצמו למהלך הזה.
עובדה זו תגרום לכך שמפגשו של משה עם התורה יהיה נבדל יותר מזה של ישראל, והוא יהיה מחויב לפרוש מן האישה.
"לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" (דברים ה', כ"ו – כ"ז) – אמרתי לו לפרוש מן האשה. והיכן אמרתי לו, בסיני לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמוד עמדי" (רש"י במדבר י"ב, ח').
הימנעות זו מלמדת על המחיר שעלולה מגמה זו לגבות במפגש שבין האלוהות לכוח ההכרה והחוש הארציים, שמחייב שלפחות משה עצמו "מקבל התורה" יישאר מחוץ למהלך.
מה הסכנה שבאכילת לחם לפני האלוהים? מה היא יכולה לגרום?
התבוננות בקישורו הראשוני של משה עם יתרו מבאר את הסיבה לדבר.
חֲתַן דָּמִים
ביציאתו של משה מיתרו למצרים, יוצא משה ברשותו של יתרו.
"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם…" (שמות ד', י"ח).
רש"י במקום מבאר שסיבת הדבר היא שבועתו של משה שלא יזוז אלא ברשותו.
"וישב אל יתר חתנו – ליטול רשות, שהרי נשבע לו…".
כך מופיעה השבועה בכתובים.
"וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ – "…ומדרשו לשון אלה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו" (שמות ב', כ"א).
ברור, ששבועה זו של משה וחזרתו לקבל את רשותו של יתרו ליציאתו ממצרים, אינה סתם בגדר נימוס. יציאה של אדם ברשותו של אחר, נותנת לנותן הרשות שליטה ומעורבות ביציאת השני. אם לכך הסכים משה, סימן שהייתה לו לכך סיבה טובה…!
פרשיית המילה של משה בהיותו במלון בדרך למצרים, מלמדת עד כמה נשלט היה משה בידי יתרו.
"וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי" (שמות ד', כ"ד – כ"ה).
רש"י במקום מבאר שגזרת המוות על משה נבעה מכך שלא מל את אליעזר בנו
"ויבקש המיתו – המלאך למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו…".
אולם תרגום יהונתן מבאר שדווקא את גרשום בנו לא מל משה מפאת התנאי שהתנה יתרו עם משה שאת בנו הראשון לא ימול. לעומת זאת, אליעזר כבר כן מל משה כפי התנאים שהתנו ביניהם.
"והוה בבית מבתותא וערע ביה מלאכא ה' ובעה למקטליה מן בגלל גרשום בריה דלא הוה גזיר על עיסק יתרו חמוי דלא שבקיה למגזריה, ברם אליעזר הוה גזר בתנאה דאתניו תרויהון".
תרגום: בהיות במלון, פוגש בו מלאך ה' ומבקש להמיתו, בגלל גרשום בנו שלא נימול מפאת יתרו חותנו שלא נתן לו למולו. אולם אליעזר היה נימול על פי התנאי שהתנו שניהם.
המכילתא מביא את הדבר בלשון חריפה עוד יותר.
"בשעה שאמר משה ליתרו תן לי ציפורה בתך לאשה, אמר לו יתרו קבל עליך בן שיהיה לך תחילה, יהיה לע"ז מכאן ואילך לשם שמים, וקבל עליו…" (מכילתא יתרו א' א').
ונראה, שהתייחסות פשטנית לכל המהלך הזה לא תתכן. שהרי לא ניתן לקבל שמשה הסכים לעבוד עבודה זרה בחזרתו למצרים, או אפילו סתם התרשל במילת בנו.
אנו נצרכים להבין שהמהלך הזה של משה קשור להשפעה שמשפיע יתרו על משה בהיותו אצלו במדיין, השפעה אותה רואה משה כקריטית בחזרתו שלמצרים לגאול את ישראל. על כן חשובה למשה הסכמתו של יתרו והיציאה למצרים ברשותו עם כל כוח השפעתו, עד כדי הסכמתו שלא למול את בנו מכוח דרישתו של יתרו.
בכדי להבין את שורש העניין, נחזור לזמן הגעתו של משה ליתרו.
קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם
הגעתו של משה ליתרו, באה מיד לאחר שנודע דבר הריגתו של משה את המצרי בשם המפורש
"…וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה" (שמות ב' – טו).
על דרך הריגתו של משה בשם המפורש לומד רש"י מדברי אחד הניצים האומר למשה – "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי". מכך לומד רש"י.
"מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש".
בבריחתו למדיין מתיישב משה על הבאר
"וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר" (שם, פסוק ט"ז).
אם תמוה היה לנו מדוע דווקא על הבאר יושב משה בבריחתו מפרעה, הרי רש"י במקום מגדיל עוד יותר את תמיהתנו בבארו שבישיבה זו מצפה משה שמשם יגיע לו זיווגו.
"וישב על הבאר – לשון ישיבה, למד מיעקב שנזדווג לו זווגו על הבאר".
מכאן אנו חייבים ללמוד שבריחתו של משה למדיין אינה מקרית. אלא מטרה יש עימה הקשורה קשר אדוק לסיבת בריחתו ממצרים.
משה אכן משיג את מטרתו. יתרו קורא לו אל ביתו.
"וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" (שמות ב', כ').
נראה שמעורבות יתרו באכילת הלחם הן ביחס למשה ("קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם") והן ביחס לישראל ("וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים"), מבארים שאין המדובר בעניין מקרי אלא ביכולת ייחודית של יתרו. זימונו של משה לאכל לחם, היא אם כן זימון לחבירה עם כוחו הייחודי של יתרו.
כפי שהסברנו, יכולת אכילת הלחם של יתרו מלמדת על שייכות הווייתו של יתרו לעולם ההכרה, החושים והתחושות המהווים את תשתית קיומו של האדם בהוויה החומרית (כוח ההכרה ההולדתי וכוח ההכרה האישותי, כפי שהזכרנו). מגמת חיים זו סותרת בעליל את דרך פעולתו של משה הפותר את הקונפליקט מול מצרים בשם ה' הפורש. דרך פעולה זו אינה פועלת כלל על פי כללי חוקי ומגמות המציאות, אלא משליטה וכופה עליה דיבור מן העולם העליון.
בריחתו של משה מפני פרעה היא אם כן תוצאה של כישלונו מלקדם את גאולתן של ישראל בדרך ארץ. ממגמת בריחתו, לבאר המים במדין למצוא את זיווגו, אנו למדים ששם מחפש משה את השלמתו, על מנת שיהיה בכוחו לשוב אל מצרים.
כיוון שנכשל בהתמודדותו מול עבדות מצרים בתגובה קיצונית הרחוקה מידי מהוויית המציאות, חובר משה ליתרו כוהן מדיין, שכל מהותו היא בשיתוף כוחות ההכרה והחושים במערכת ההוויה האלוהית.
כיוון שקניין משה את כוחו של יתרו, קריטי ליכולתו של משה לחזור ולגאול את ישראל בדרך ארץ, מקפיד משה לחזור למצרים ברשותו של יתרו.
על פי המהלך שהיתוונו, הסכמתו של משה לתנאו של יתרו שלא ימול את בנו הבכור, לא רק שאינה זלזול במצוות ה' על המילה, אלא היא מעשה של מסירות נפש להצלתם של ישראל.
יש להבין שעל פי יתרו הרואה בכוחות ההכרה והחושים את כלי המפגש עם האלוהי, כל פגיעה בכוח החוויה והחוש היא פגיעה בשלמות האדם בהופעת כוחו האלוהי. בתוך כך נכלל גם מעשה המילה הפוגם בשלמות כלי הפריון והקיום של האדם. בעוד על פי התורה החיבור שבין המציאות לבין האלוהות, מחייב פגימה מסוימת בשלמות הוויית החוש (מעשה שהינו ביחס לעולם האלוהי העליון פעולה של הסרת אטימות\העורלה כלפי החיים המגיעים מן השמים), הרי חיבורו של יתרו להוויה האלוהית מחייבת לדידו את שלמות הוויית הגוף לכל צדדיו. מסיבה זו בהתחברותו של יתרו למשה, הוא מחייב שלמות גופנית מלאה בלא כל פגימה בהופעתו הגופנית של הבכור, ורק מן הילד השני ליצור את פתח המילה כלפי שמים. מגמה זו אף שלשם שמים היא מגיעה מצידו של יתרו, הרי ביחס לאיזון המחויב בין הוויית השמים שבנו לבין הוויית הגוף והחומר שבנו, היא נחשבת כ"עבודה זרה". על כן הסכמתו של משה לא למול את בנו הראשון (או השתהותו של משה מלמול את בנו השני, שאף היא מכוח השפעתו של יתרו על משה היא מגיעה), נחשבת כהסכמה למסור את בנו לעבודה זרה ומביאה לגזירת דין מוות על משה.
ההשפעה החזקה כל כך של יתרו על משה, המגיעה להשלכה הקיצונית כל כך בחזרתו למצרים עד כדי סכנת איבודו של משה מן העולם, גורמת לכך שבסופו של דבר מגיע משה למצרים בלא משפחתו וללא כוחו של יתרו.
אמנם, הכתוב מסתיר את הדבר בפרשת הגעתו של משה למצרים. מיד לאחר הצלתה של ציפורה את משה בכריתת עורלת בנה, מביא הכתוב את מפגש משה עם אהרון, בלא להזכיר מאום ביחס לציפורה ובניה.
"וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ" (שמות ד', כ"ה – כ"ז).
אולם דווקא פרשת יתרו השבה ועוסקת בחיבור יתרו לעם ישראל לפני מעמד הר סיני, חושף בעקיפין את עובדת פירודו של משה מציפורה וממשפחתו כל זמן גאולת מצרים עד עתה.
"וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ…וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים" (שמות י"ח, ב' – ה').
שילוח ציפורה מבואר על פי רבי אלעזר המודעי כמעשה גירושין לכל דבר.
"ויקח יתרו חתן משה את צפרה אשת משה אחר שלוחיה …ר' אלעזר המודעי אומר אחר שפטרה באגרת נאמר כאן אחר שלוחיה ונאמר להלן וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושילחה מביתו (דב' כד א) מה שילוח האמור להלן גט אף שילוח האמור כאן גט" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק י"ח פסוק ב').
נמצאנו למדים שערוב כוחו של יתרו – כוח הדעת וההכרה החושיים בתהליך הופעת השכינה, שנמנע בשלב היציאה ממצרים, שב ומופיע עתה לקראת מעמד הר סיני. אולם סממני הקושי שהופיעו במשה ביציאתו אז על החמור, מביאים להסתייגות משה גם הפעם, הסתייגות הנובעת מן החשש של השתלטות כוחות ההכרה והחוויה החושיים מ"כלים" להופעתה המושלמת של השכינה באדם, להוות מטרה בפני עצמה.
הקושי והסיכון שבצרוף כוח החיים שביתרו למעמד הר סיני, אותם זיהינו ביחס למשה, מופיעים במקביל גם ביחס לכל ישראל.
ביטוי לכך נוכל לקבל מהתבוננות על כוחו של יתרו מזווית ראייה נוספת. מצד היותו מפטם עגלים לעבודה זרה.
עבודת פיטום העגלים
את יכולתו של יתרו "לאכל לחם לפני האלוהים" מביאים לנו חז"ל מזווית אחרת, דרך עבודת פיטום העגלים של יתרו.
בהגעתו של יתרו למשה, הוא מרמז על כך שעבד כל עבודה זרה שבעולם:
"עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים – מלמד שהיה מכיר בכל עבודה זרה שבעולם שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה" (שמות י"ח, י"א).
מכינוי שמו "פּוּטִיאֵל", לומדים חז"ל שעבודתו הייתה ב"פיטום עגלים".
"וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה – מזרע יתרו שפטם עגלים לעבודה זרה. ומזרע יוסף שפטפט ביצרו" (שמות ו', כ"ה).
מכך אנו למדים שהתמקדותו של יתרו לא הייתה בעבודה זרה זו או אחרת, אלא בעבודת פיטום העגלים ששרתה את כל העבודות זרות.
איזו עבודה היא זו, ומה היא תורמת לכל אלוהות שאותה היא משרתת. זאת נוכל לראות מעבודת העגל אותו עושים ישראל מיד לאחר מעמד הר סיני
"…וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ל"ב, ד').
הכוזרי בהתייחסותו למעשה זה, מבאר שהעגל הינו "נעבד מוחש" דרכו רצו ישראל שתעבור השכינה.
"…אך גם הם לא כחשו באלוהותו של מוציאם מארץ מצרים, הם בקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמוז… חטאת העם הייתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה, דבר שנאסר עליהם ובזה שיחסו כוח אלוקי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם, בלי אשר באה על כך מצות האלוה…לעומת זה, אותן התמונות שהתירן האלוה – הכרובים…" (כוזרי מאמר ראשון סעיף צ"ז).
ממשמעות העגל של ישראל, נוכל להשליך לעבודת פיטום העגלים של יתרו. פיטום העגלים, הוא היכולת להביא להופעת כוחות האלים בתוך עולם המוחש, עולם החוויה והחוש. עולם זה הוא למעשה אותו עולם ההכרה שזיהינו במעשה אכילת הלחם של יתרו, כשפיטום העגלים הוא הביטוי המקביל במישור החי, למעשה אכילת הלחם הקיומית של האדם.
ההקבלה הזו שבין מעשה אכילת הלחם שאוכל יתרו לפני האלוהים, לבין כוחו בפיטום העגלים, מביא למסקנה נוראה ומפחידה ביותר.
אם יתרו הוא המאפשר לעם ישראל להגיע במעמד הר סיני ליכולת הכרה ו"ידיעת" האלוהות בחוש ובמוחש, הקניית היכולת הזו בהכרח היא גם זו הזורעת את זרע התשוקה של ישראל לעבוד את ה' דרך מעשה העגל. שהרי עבודת העגל היא אותה הדרישה לנעבד מוחש.
איפה אם כן עובר קו ההבדל הדק שבין מגמתו הייחודית המופלאה של יתרו, המגיעה עד כדי כך שפרשת מעמד הר סיני נקראת כולה על שמו – פרשת יתרו, לבין חתירה למעשה המחשה והכרה העוברים את הגבול שבמקום להביא להרחבת והטמעת האלוהות בכל נימי החיים, היא מביאה לצמצום וחנק האין סוף בגבולות החוויה והחיות האנושית?
תשובה לדבר נראה שניתן לקבל מסוף פרשת יתרו, שם מביאה התורה את ה"מסקנה" הנובעת ממעמד הר סיני.
לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות כ', י"ח – יט).
מפשט הכתוב נראה היה שמסקנת המעמד היא שכיוון שה' נגלה מן השמים, אין כל אפשרות לשכינה להופיע בכלי מוחש, אלא בכלי המחשבה ומקסימום הדיבור והכתוב. אולם תוספת הקטנה של – "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי", משנה לגמרי את המסקנה.
"אלהי כסף – בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הן לפני כאלהות.
ואלהי זהב – בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה, הרי הן לפני כאלהי זהב.
לא תעשו לכם – לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכם" (רש"י שם).
מלשון ה"אִתִּי" לומד רש"י שהשכינה אכן מופיעה דרך כלי מוחש, אולם כיוון שה' הופיע מן השמים, אין היא יכולה להופיע בכלי המוחש על פי בחירתו החופשית של האדם, אלא רק על פי גדרי הציווי שמן השמים.
על כן, השכינה אכן מופיעה דרך זהב כגון בכרובים, אולם לא דרך כרובים מכסף.
השכינה אכן מופיעה בצורה ובמספר – בשני כרובים, אולם לא בכל מספר אחר.
השכינה אכן מופיעה במקום, אולם רק בבית המקדש, ולא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
הכוזרי אותו הבאנו ביחס לחטא העגל של ישראל, מביא הגבלה זו באופן כמעט זהה.
"חטאת העם הייתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה, דבר שנאסר עליהם ובזה שיחסו כוח אלוקי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם, בלי אשר באה על כך מצות האלוה".
המשמעות ביחס למהלך הפותח את פרשת מעמד הר סיני היא ברורה.
הבאת פרשת יתרו לפני פרשת מעמד הר סיני, מטרתה היא לפתוח את כלי ההכרה\הדעת, כוחות המוחש והחוויה למפגש עם האלוהי האין סופי המגיע מן השמים. מעשה "אכילת הלחם לפני האלוהים" הוא הפותח מהלך זה. הפיתוח הזה הוא שמאפשר בשלב הבא את יכולת השכינה להופיע בכלי המוחש. אולם כיוון שכלי המוחש האנושיים הם מוגדרים ובעלי קווי מתאר שאינם יכולים להחיל את האין סוף, רק כלי מוחש שהואדר כוחם מכוח הציווי האלוהי מן השמים, יכולים להיות בעלי קווי מתאר "מתמתחים" כך שיחילו את אין סוף החיים בלא לחונקו כפי מידתו של האדם. באופן זה סוגרת הפרשה את מעמד הר סיני בהציבה את הגבול – "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב".
מהי התוצאה הנוצרת מגילוי שכינת האין סוף בכלי המוחש?
זאת מביא לנו הכתוב באופן מרומז אבל מפתיע מיד לאחר מכן בסוף הפרשה.
יש אבנים עם לב אדם
"וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" (שם, פסוקים כ"א, כ"ב).
אין ספק שהבאת הכתוב את איסור סיתות אבני המזבח בברזל וחיוב לעשות כבש חלק ומשופע למזבח, מצד תוכנן הספציפי אינה במקומה. וכי שתי הלכות אלו הן המייצגות את מהות מעמד הר סיני שדווקא אותן יש להביא עתה בסיום המעמד? כמו כן, הרי מיד בפרשה הבאה יביא הכתוב את פרטי המשפטים – וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", ומדוע שדינים אלו לא יובאו שם?
הבאתם של דינים אלו בכל אופן כסוגרי המעגל של פרשיית מעמד הר סיני, מחייבת להבין, שמעבר לתוכנן הספציפי, מגמתם היא החשובה, והיא המבטאת נאמנה את מגמת מעמד הר סיני.
התייחסות רש"י לשני הדינים, שופכת אור בעניין.
ביחס לאיסור השימוש בכלי ברזל בעשיית המזבח מבאר רש"י .
"שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין, שיונף המקצר על המאריך. ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל" (ד"ה ותחללה).
אולם הוא אינו מסתפק בהסבר זה, והוא מוסיף
"ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחבירו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות".
באופן תמוה מוסיף רש"י מה שנראה לכאורה כמו דרשה שלא מן העניין, שאם ביחס לאבנים שאינן רואות, שומעות ומדברות, הקפיד הכתוב שלא יניף עליהם ברזל, קל וחומר ביחס לאדם שפועל שלום בקרב עמו.
את אותו מהלך תמוה עושה רש"י גם ביחס לדין הכבש למזבח.
בשלב הראשון הוא מבאר את סיבת האיסור לבנות מדרגות למזבח.
"שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב (שמות כ"ח מ"ב) ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון" (ד"ה אשר לא תגלה ערותך).
אולם מיד לאחר הסבר זה הוא מוסיף.
"והרי דברים קל וחומר ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה".
גם פה עושה רש"י השוואה בין היחס לאבנים לבין היחס לאדם.
למרות, שרש"י בהשוואתו, טורח להדגיש בשני המקרים – "ומה אבנים הללו שאינם רואות וכו', ומה אבנים הללו שאין בהם דעת וכו', השוואותיו דווקא מדגישות בברור שדינים אלו של איסור סיתות אבן המזבח בברזל ואיסור העלייה על כבש המזבח במדרגות, הם דינים השייכים במהותם לסטאטוס היחס לאדם ולא לאבנים דוממות.
המסקנה העולה מכך ביחס למהלך אותו התוונו ממעשה אכילת הלחם של יתרו לפני האלוהים, ועד למסקנה "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם, לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב", היא מופלאה.
קניית עם ישראל את יכולת אכילת הלחם לפני האלוהים מיתרו, מביאה ליכולת השכינה לחול בדעת החושית ובכלים המוחשיים. בהיות השכינה אין סוף של חיים, מביאה חלותה ל"האנשת" החומרים והכלים להיות כבני אדם, עד כדי שדינם נגזר מדרך ההתנהגות הנצרכת מול האדם.
מעמד הר סיני, אינו אם כן כפי שנדמה מהלך המעלה את ישראל לשמים, להתנהל על פי מגמות הרוח חסר הממשות, אלא הפוך. הופעת השמים בארץ מביאה לכך שכוח החיים האין סופי המאפיין את ממד השמים, מצליח לחול ולהופיע בגורמי הארץ כלי הגוף והחומר עם כל מערכת הדעת והחושים המתלווים אליו. חלות זו מביאה ל"הקפצת" רמת החיים המופיעה בכל ממדי המציאות השונים, ומאנישה אותם והופכת אותם לחיים כאילו היו הם אדם.
את ההכנה למהלך הזה הנוצר במעמד הר סיני, יוצר יתרו באכילתו לחם לפני האלוהים.
מגמה זו, היא גם התשתית שתופיע בשלב הבא בכל מערכת הדינים המאפיינים את התורה, ותחייב אותנו להגשמתה.
האם אכילת יתרו ואהרון היה ביום הכיפורים ואם אפשר מקור לדבר