פרשת יתרו מכינה אותנו למפגש השלישי של בני ישראל עם השכינה.
לאחר עשרת המכות, וגילוי היבשה בתוך הים בקריעת ים סוף, נכנסים בני ישראל למעמד הר סיני.
מהי מטרתו של מפגש זה? איזה סוג של קשר הוא אמור להביא?
התבוננות בפרשת יתרו מביאה אותנו לתפיסה מפתיעה שלא היינו מצפים במפגש עם חיים המגיעים לנו מן השמים.
פרשת מעמד הר סיני פותחת דווקא בהגעת יתרו למדבר. מה החשיבות של הגעה זו ומה הקשרה למעמד הר סיני, זאת נוכל ללמוד ממעשיו של יתרו מייד לאחר הגעתו.
לֶאֱכָל לֶחֶם לִפְנֵי הָאֱלֹהִים
"וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים" (שמות י"ח, י"ב).
מן הכתובים קשה להבין מה משמעות מעשה אכילת הלחם לפני האלוהים.
שאול, בהגעתו להכחיד את עמלק, פותח לנו פתח בדבר.
"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם – שנהנו מסעודתו משה ואהרן וכל זקני ישראל והרי מעלה עליו כאלו עשה חסד עם כל בני ישראל" (שמואל א', ט"ו, ו').
אף שבני יתרו שוכנים בתוך עמלק, טורח שאול לפתוח להם פתח הצלה.
הסיבה לדבר – החסד שעשו הקיני עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים.
באופן מפתיע מבאר רש"י שהמדובר הוא בסעודתו של יתרו, ממנה נהנו משה, אהרון וכל זקני ישראל.
אין ספק שאם בסעודה פשוטה היה המדובר, לא היה מקום לזכור עניין זה לבני יתרו, ולא היו זוכים זרעו של יתרו לשבת בלשכת הגזית . מן הזיכרון הארוך של שאול בעניין, אנו חייבים להבין שיתרו באכילתו לחם לפני האלוהים מקנה לעם ישראל ולמשה המגיע אליו, יכולת מיוחדת שלא יכלו להגיע אליה בעצמם, ביחסם עם השכינה.
התבוננות במשמעותו הקיומית של אכילת הלחם תלמד אותנו באילו כוחות אוחז יתרו ואיזה מצב נוצר בשימושו בכוחות אלו "לפני האלוהים".
לטעום "דעת" מהלחם
במסכת ברכות בהגדרתה את החיטה כ"עץ הדעת", היא גם מבארת מהי ה"דעת".
"אילן שאכל ממנו אדם הראשון חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן" – וזה נקרא עץ הדעת" (בברכות מ', ע"א).
במקביל, משמש מושג הלחם כביטוי לחיבור האישותי שבין האיש והאישה.
כך נוקט הכתוב ביחס ליוסף הנמצא בביתו של פוטיפר.
"וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל…" – היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה" (בראשית ל"ט, ו').
בלשון זו נוקט יתרו עצמו בהתייחסותו למשה.
"וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם – שמא ישא אחת מכם, כמה דאת אמרת (בראשית לט ו) כי אם הלחם אשר הוא אוכל" (שמות ב', כ').
גם כוח ה"דעת" המיוחס ללחם, מיוחס במקביל אף למעשה האישות.
"וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" (בראשית ד', א').
נמצאנו למדים שהלחם טומן בחובו כחומר גלם את כוח ההכרה השלם של האדם מרמתו הבסיסית של ידיעת האדם את הוריו, עד למצב ההכרה המורכב והמאוחד ביותר שיוצר האדם באופן בחירי – במעשה הנישואין.
הכנסת פרשת יתרו לפני מעמד הר סיני, מלמדת על מגמת התורה להכניס את ישראל למפגש עם האלוהות המגיעה מן השמים, עם כל כלי ההכרה, החוש והחוויה, על מנת שאופי החיבור לא יהיה רק שכלי, אלא יכלול את כל הווייתו של האדם כאדם בעל הכרה ודעת.
הכנת כלי החוש לקראת מעמד הר סיני, היא המאפשרת את הופעתה של תוצאה מפתיעה בעקבות המעמד.
לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות כ', י"ח – יט).
מפשט הכתוב נראה היה שמסקנת המעמד היא שכיוון שה' נגלה מן השמים, אין כל אפשרות לשכינה להופיע בכלי מוחש, אלא בכלי המחשבה ומקסימום הדיבור והכתוב. אולם תוספת הקטנה של – "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי", משנה לגמרי את המסקנה, ומביאה את רש"י במקום לבאר את הכתובים באופן מפתיע ביותר.
"אלהי כסף – בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הן לפני כאלהות.
ואלהי זהב – בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה, הרי הן לפני כאלהי זהב.
לא תעשו לכם – לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכם" (רש"י שם).
מלשון ה"אִתִּי" לומד רש"י שהשכינה אכן מופיעה דרך כלי מוחש, אולם כיוון שה' הופיע מן השמים, אין היא יכולה להופיע בכלי המוחש על פי בחירתו החופשית של האדם, אלא רק על פי גדרי הציווי שמן השמים.
השכינה אכן מופיעה דרך זהב כגון בכרובים, אולם לא דרך כרובים מכסף.
השכינה אכן מופיעה בצורה ובמספר – בשני כרובים, אולם לא בכל מספר אחר.
השכינה אכן מופיעה במקום, אולם רק בבית המקדש, ולא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
הבאת פרשת יתרו לפני פרשת מעמד הר סיני, מטרתה היא לפתוח את כלי ההכרה\הדעת, כוחות המוחש והחוויה למפגש עם האלוהי האין סופי המגיע מן השמים. מעשה "אכילת הלחם לפני האלוהים" הוא הפותח מהלך זה. הפיתוח הזה הוא שמאפשר בשלב הבא את יכולת השכינה להופיע בכלי המוחש. אולם כיוון שכלי המוחש האנושיים הם מוגדרים ובעלי קווי מתאר שאינם יכולים להחיל את האין סוף, רק כלי מוחש שהואדר כוחם מכוח הציווי האלוהי מן השמים, יכולים להיות בעלי קווי מתאר "מתמתחים" כך שיחילו את אין סוף החיים בלא לחונקו כפי מידתו של האדם. באופן זה סוגרת הפרשה את מעמד הר סיני בהציבה את הגבול – "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב".
אלו חיים יוצרת הופעת השכינה בכלי המוחש?
תשובה לכך מביא לנו הכתוב באופן מרומז מיד לאחר מכן בסוף הפרשה.
יש אבנים עם לב אדם
"וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" (שם, פסוקים כ"א, כ"ב).
אין ספק שהבאת הכתוב את איסור סיתות אבני המזבח בברזל וחיוב לעשות כבש חלק ומשופע למזבח, מצד תוכנן הספציפי אינה במקומה. וכי שתי הלכות אלו הן המייצגות את מהות מעמד הר סיני שדווקא אותן יש להביא עתה בסיום המעמד? כמו כן, הרי מיד בפרשה הבאה יביא הכתוב את פרטי המשפטים – וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", ומדוע שדינים אלו לא יובאו שם?
הבאתם של דינים אלו בכל אופן כסוגרי המעגל של פרשיית מעמד הר סיני, מחייבת להבין, שמעבר לתוכנן הספציפי, מגמתם היא החשובה, והיא המבטאת נאמנה את מגמת מעמד הר סיני.
התייחסות רש"י לשני הדינים, שופכת אור בעניין.
ביחס לאיסור השימוש בכלי ברזל בעשיית המזבח מבאר רש"י .
"שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין, שיונף המקצר על המאריך. ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל" (ד"ה ותחללה).
אולם הוא אינו מסתפק בהסבר זה, והוא מוסיף
"ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחבירו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות".
באופן תמוה מוסיף רש"י מה שנראה לכאורה כמו דרשה שלא מן העניין, שאם ביחס לאבנים שאינן רואות, שומעות ומדברות, הקפיד הכתוב שלא יניף עליהם ברזל, קל וחומר ביחס לאדם שפועל שלום בקרב עמו.
את אותו מהלך תמוה עושה רש"י גם ביחס לדין הכבש למזבח.
בשלב הראשון הוא מבאר את סיבת האיסור לבנות מדרגות למזבח.
"שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב (שמות כ"ח מ"ב) ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון" (ד"ה אשר לא תגלה ערותך).
אולם מיד לאחר הסבר זה הוא מוסיף.
"והרי דברים קל וחומר ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה".
גם פה עושה רש"י השוואה בין היחס לאבנים לבין היחס לאדם.
למרות, שרש"י בהשוואתו, טורח להדגיש בשני המקרים – "ומה אבנים הללו שאינם רואות וכו', ומה אבנים הללו שאין בהם דעת וכו', השוואותיו דווקא מדגישות בברור שדינים אלו של איסור סיתות אבן המזבח בברזל ואיסור העלייה על כבש המזבח במדרגות, הם דינים השייכים במהותם לסטאטוס היחס לאדם ולא לאבנים דוממות.
המסקנה העולה מכך ביחס למהלך אותו התוונו ממעשה אכילת הלחם של יתרו לפני האלוהים, ועד למסקנה "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם, לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב", היא מופלאה.
קניית עם ישראל את יכולת אכילת הלחם לפני האלוהים מיתרו, מביאה ליכולת השכינה לחול בדעת החושית ובכלים המוחשיים. בהיות השכינה אין סוף של חיים, מביאה חלותה ל"האנשת" החומרים והכלים להיות כבני אדם, עד כדי שדינם נגזר מדרך ההתנהגות הנצרכת מול האדם.
מעמד הר סיני, אינו אם כן כפי שנדמה מהלך המעלה את ישראל לשמים, להתנהל על פי מגמות הרוח חסר הממשות, אלא הפוך. הופעת השמים בארץ מביאה לכך שכוח החיים האין סופי המאפיין את ממד השמים, מצליח לחול ולהופיע בגורמי הארץ כלי הגוף והחומר עם כל מערכת הדעת והחושים המתלווים אליו. חלות זו מביאה ל"הקפצת" רמת החיים המופיעה בכל ממדי המציאות השונים, ומאנישה אותם והופכת אותם לחיים ברמה המקבילה לחיי האדם.
את ההכנה למהלך הזה הנוצר במעמד הר סיני, יוצר יתרו באכילתו לחם לפני האלוהים.
מגמה זו, היא גם התשתית שתופיע בשלב הבא בכל מערכת הדינים המאפיינים את התורה, ותחייב אותנו להגשמתה.