פרשת בשלח מלמדת אותנו שדרך המפגש הישיר של הטבע עם שם ה' המפורש שהביאה לעשרת המכות, אין בה בכדי לסגור את המעגל בתהליך האיחוד שבין ישראל ואלוהיו.
וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל
ביציאתם לחופשי קובע הכתוב כי – "לֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות י"ג, י"ז).
על כן מסב הקב"ה את עם ישראל המדבר – "וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף" (פסוק י"ח).
אולם באופן מפתיע בניגוד להבנה שהיינו יכולים לחשוב שסיבת הדבר היא החשש מפחד בני ישראל מן המלחמה, הרי הכתוב ממשיך ומבאר לנו –
"וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ומבאר לנו רש"י במקום – "אין חמושים אלא מזויינים".
אם עלו ישראל חמושים ממצרים, אין ספק שלמלחמה התכוננו. שאם לא כן, אם החשש ש"בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" הוא נכון, מדוע הם עולים מזוינים?
ביאורו הנוסף של רש"י ל"וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" רק מוסיף בלבול לעניין
"דבר אחר חמושים אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה".
על פי ביאור זה, "חֲמֻשִׁים" הוא מלשון "חמישית". הכתוב מציין לנו שבפועל רוב עם ישראל מת במצרים ורק חמישית ממנו עולים. כיוון שאין אנו עוסקים ב"פרשנות לשונית" אלא בהגדרת מציאות, לא ברור איזה קשר יכול להיות לעובדת עליית עם ישראל ממצרים מזויינים, לבין עלייתם ממצרים אך ורק חמישית ממספרם?
התרגום יהונתן באותו העניין, מביא לנו זווית נוספת שבראיה ראשונית, אינה תורמת בלשון המעטה להבנת דרך ההנהגה המלווה את ישראל ביציאתם ממצרים.
תרגום יהונתן: "…ארום אמר ה' דלמא יתהוון עמא במיחמיהון אחוהון דמיתן בקרבא מאתן אלפין גוברין בני חילא משבטא דאפרים מאחדין בתריסין ורומחין ומאני זיינין ונחתו לגת למיבוז גיתי פלישתאי ובגין דעברו על גזירת מימרא דה' ונפקו ממצרים תלתין שנין קדם קיצא איתמסרו בידא דפלישתאי וקטלונון הינון הוו גרמיא יבישיא דאחי יתהון מימרא דה' על ידא דיחזקאל נביא בבקעת דורא ואין יחמון כדין ידחלון ויתובון למצרים".
תרגום: הרי אמר ה' שמא יתחרטו עם ישראל כשיראו את אחיהם שמתו בקרב, מאתיים אלף גברים בני חייל משבט אפרים שעלו בכלי זין לגת לרשת את פלשתים ומפאת שעברו על גזירת ה' ועלו ממצרים שלושים שנה קודם הקץ, נמסרו ביד הפלשתים והרגום. הם העצמות היבשות שהחיה יחזקאל הנביא על פי ציווי ה'.
על פי התרגום, "בראותם מלחמה" זו מלחמת אפרים בפלישתים שיצאו ממצרים שלושים שנה לפני הקץ. הפחד של ישראל, הוא אם כן פחד ממלחמה, כדוגמת מלחמת בני אפרים היוצאים ממצרים בכוחות עצמם לפני הקץ. שם נראה, שלה היה כל פחד, אלא הפוך – אמביציית יתר!
מה אם כן הסיבה להפניית ה' את ישראל אל המדבר? האם מתוך הפחד שיש לישראל מן המלחמה? ואם אכן כך הדבר, מדוע הם עולים חמושים? מהו הקשר בין עלייה זו של ישראל לבין עלייתם של בני אפרים? ואיך כל הנ"ל מתחבר למותם של ארבעה חמישיות של ישראל במכת החושך?
נראה שהפתרון לשאלות אלו, תלוי דווקא בביאור הקשר והחיבור שבין החשש "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה", לבין "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל". אף שנראה שדברי הכתוב האלו סותרים אחד את השני, בבסיסם הם דווקא אחוזים זה בזה.
יש להבין שעליית ישראל חמושים ממצרים, מציינת את מגמתם של ישראל בדרך התנהלותם על הארץ. על פי ישראל, הדרך האמיתית להתקדם ליעד של ארץ ישראל הוא בדרך המלחמה והפעולה בכלי זין.
דווקא דבקותם במגמה זו היא המביאה להם את חולשתם והחשש "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה".
בהיותם מכוווננים לדרכי המלחמה הם מבינים את היתרון העצום שיש למצרים אליהם במישור פעולה זה.
שייכותם של ישראל לתפיסת המלחמה הארצית המזוינת, מבארת גם את עובדת מות ארבעה חמישיות של ישראל במכת החושך.
אותה שייכות של ישראל לעולם בו ההתקדמות היא בדרך המאמץ האנושי ומעשה המלחמה המזוין, היא גם אותה שייכות לעולם המציאות הריאלית של מצרים. היציאה ממצרים דרך עשרת המכות שהינם התערבות בוטא של כוח החיים האין סופי שמן השמים במציאות, אינה תואמת דרך תפיסה זו. על כן ישראל העולים ממצרים מזוינים, ישראל הפוחדים ממלחמה, הם אותם ישראל הנמצאים רובם ככולם תחת התפיסה הריאלית המצרית ושאינם זוכים כלל לצאת ממצרים.
יוצא אם כן, שגם החמישית שכן יוצאת ממצרים, היא בסופו של דבר בעלת אותו גוון הכרה של אלו שנשארו ומתו, אלא שבהם התנוצצה היכולת לקפוץ מעל למערכת הריאלית המצרית, הגם שביציאתם החוצה אף הם יוצאים על בסיס אותה התפיסה עם כלי זיין מצד אחד, ופחד מפני המלחמה מצד שני.
מגמה זו של ישראל להוביל את עצמם לתכליתם מכוח עצמם בדרכי הפעולה הריאליות, היא זו גם המוליכה את שבט אפרים הדוחקים את הקץ ועולים תוך כדי לחימה עם פלשתים ונופלים. גם פה מופיע אותו מאפיין חשיבה ופעולה. אלא שכאן מופיע הדבר במאפיין האקטיבי הפועל את הגאולה מכוח עצמו, ולא מצד החשש מן המלחמה העולה מפשט הכתובים, בד בבד עם הכנתם כלי זין.
המשוואה המחברת בב"בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה", בין מלחמת אפרים המקרבים את הקץ לפני זמנו, לבין הפחד מפני אפשרות למלחמה, מלמדת שהמדובר פה באותה הבעיה, אולם מכיוונים מנוגדים. דבקותם של ישראל בדרך ההתנהלות האנושית, אינה יכולה "לספק את הסחורה" בשלב הזה במהלך המורכב המחבר בין האלוהות ובין הארץ. על כן מנהל הקב"ה את המשכה של הגאולה "דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף".
אולם מנגד גם ברור שמול מגמה שכזו של ישראל המשאירה מאחור ארבעה חמישיות מן העם, והמובילה את החמישית הנותרת עם כלי זין ופחד מן המלחמה בד בבד עם רצון עז לפרוץ ולהביא את הקץ בעצמם גם טרם זמנו, לא יכול הקב"ה להוביל את הגאולה על פי דרכי השמים. הובלה המתדמה לזו המופיעה בעשרת המכות אינה אפשרית בהיותה רחוקה מידי ובלתי תואמת מידי את דרכי המציאות עליהם דבוקים ישראל.
הצורך הזה לשביל האמצע הוא המוביל את מהלך הגאולה הבא של ישראל דרך קריעת ים סוף.
כמו במִלְחָמָה
מול נסיות עשרת המכות שבינה לבין התמודדות בין עמים אין ולא כלום, הרי בים סוף מופיע ה' כאיש מלחמה
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'…ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות י"ד, י"ג -י"ד).
וכך בשירת הים – ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ" (שמות ט"ו, ג').
גם המהלך לקראת בקיעת הים מתדמה בהתנהלותו לדרכי המלחמה.
"וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם – להבדיל בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, ולקבל חצים ובליסטראות של מצרים" (שמות י"ד, י"ט).
וכך הוא הדבר בתוך הים.
"וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְקֹוָק אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם:(כה) וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת" (שם פסוק כ"ד).
גם מעורבות ישראל ביצירת התהליך הניסי גודלת. מול דבריו של משה ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן, אומר לו הקב"ה
"… מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות י"ד, ט"ו).
בני ישראל נדרשים להכנס אל הים, ורק אז נבקעים המים.
דרישה זו היא המביאה את נחשון בן עמינדב לקפוץ תחילה אל הים
"…קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה…ועליו מפרש בקבלה: הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד וגו' (תהלים סט) (סוטה ל"ו, ע"ב).
עד שלא הגיע נחשון לידי סכנת טביעה גמורה, לא התממשה ההשגחה האלוהית הבוקעת את המים.
קביעת החירות בארץ
קירבה זו של מעשה קריעת ים סוף למעשה המלחמה, היא גם זו הגורמת לכך שתוצאתה של פעולה זו תהיה קבועה יותר וקרובה יותר לתוצאת ההכרעה המלחמתית.
יציאתם של ישראל ממצרים נחשבת היא עוד ליציאה זמנית ורעועה יציאה לשלושת ימים.
כך מגדיר את הדבר משה עצמו –
"דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ" (שמות ח', כ"ג).
כך גם מגדיר פרעה הרודף אחרי ישראל מיד עם תום שלושת הימים
"וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם – וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי" (שמות יד, ה').
לעומת זאת, נס קריעת ים סוף הופך את מצב היציאה לקבוע.
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְקֹוָק אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות י"ד, י"ג).
כך גם ביחס לרכוש.
הנהגת המציאות בעשרת המכות אינה מסוגלת להכיל עצמה על הרכוש והיא נאלצת לבקש את עזרת ישראל בדבר –
"דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב – אין נא אלא לשון בקשה" (שמות י"א, ב').
כך גם הרכוש שהוציאו ישראל ממצרים לאחר עשר המכות הוא עוד בגדר "שאילה"
"וַיקֹוָק נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" (שמות י"ב, ל"ו).
לעומת זאת, גאולת קריעת ים סוף מכילה את האלוהי גם על הרכוש עד כדי שמשה נאלץ להסיע את ישראל בעל כורחם מפאת השלל הרב.
"וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף – הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, שנאמר (שיר השירים א', י"א) תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף, לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם" (שמות ט"ו, כ"ב).
נמצאנו למדים שאף שקריעת ים סוף מעשה ניסים הוא, שייכותו לדרכי ההתנהלות האנושית קרובה היא יותר מזו של עשרת המכות. היא מחוללת על ידי האדם במעשה מסירות הנפש שלו, כדוגמת זה הקורה במעשה המלחמה, מהלכה דומה לזה של מהלך מלחמתי בין עמים ואף תוצאתה היא תוצאה של תבוסה מלחמתית, תבוסה סופית השוללת את כל כוחו ורכושו של העם המובס.
אין סוף חיים מן הארץ
הצורך להופיע שכינה המתנהלת בדרכים הקרובות יותר לדרכי ההתנהלות בארץ, על מנת שתוכל להכיל בתוכה את כל גדרי הקיום, הממשות ואוצר החיים המצרי, מצריך מאין סוף החיים להופיע מנקודת מוצא שונה מזו שהופיעה בעשרת המכות.
אם בעשרת המכות מופיעה עוצמת החיים הזו מן השמים –
"וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים" (שמות י"ט, ד').
הרי מהלך קריעת ים סוף מגלה וחושף לישראל את מקור החיים שמן הארץ
"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות י"ד, כ"ט).
עיון בדרכו של יונה במצולות הים במעי הדגה מלמד שהיבשה הנגלית לישראל בתוך הים, אינה כפי שניתן היה לדמיין בסרטים הוליוודיים, אלא גילוי של נקודת מוצא החיים מתחת למים המקבילה לזה שמן השמים.
"והראהו שבילי ים סוף שעברו ישראל בתוכם, שנ' סוף חבוש לראשי, וראהו מקום שנשברי הים וגליו יוצאין, שנ' כל משבריך וגליך עלי עברו, והראהו עמודי ארץ במכונה, שנ' הארץ בריחיה בעדי לעולם, והראהו שאול תחתית, שנ' ותעל משחת חיי, והראהו גיהנם שנ' מבטן שאול שועתי, והראהו תחת היכל ה', שנ' לקצבי הרים ירדתי, מכאן אנו למדים שירושלם על שבעה הרים היא עומדת, וראה שם אבן שתיה קבועה בתהומות…" (פרקי דרבי אליעזר פרק ט').
שבילי ים סוף נמצאים באותה הישורת עם "עמודי הארץ" ו"אבן השתיה", מהם מושתת העולם.
אם הנגיעה בנקודת המוצא הקיומית שמן השמים, מביאה לקלות וריחוף כמלאכים, הרי הנגיעה בארץ שמתחת למים, מביאה לכבדות אין סופית המזכירה בדמיון חיצוני את דרך פעולתו של "חור שחור" בעל המסה האין סופית.
כך מתאר הכתוב את מפגשם של מצרים עם הארץ שמתחת למים
"וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת – בהנהגה שהיא כבדה וקשה להם" (שמות י"ד, כ"ה).
האיזון העדין
נמצאנו למדים שבשלב השני של יציאת ישראל ממצרים, ממשיכה דרך הנהגתו של ה' להיות נבדלת ואינה חוזרת עוד להתנהל בדרכי המלחמה הרגילות, מתוך אי יכולת ישראל להביע בכלים הללו את תכני החיים החדשים המגיעים להם מכוח שם ה' המפורש החל עליהם.
אולם, על מנת לאזן בין גילוי חיים חדש זה לבין טבעם הבסיסי המצרי של ישראל, מופיע האין סוף בגילויו הנוכחי בקריעת ים סוף – מן הארץ. הוא מתנהל על פי דרכי פעולה מציאותיות יותר ועל כן, תוצאתה של חלות שכינה זו היא ממשית, וקבועה יותר.
מכאן יצטרכו ישראל להתמודד באופן קבוע באיזון הדקיק הזה שבין דרכי ההתנהלות הנבדלות הנצרכות מפאת גילויי החיים הבלתי מציאותיים שהם נחשפים מולם. לבין דרכי ההתנהלות המציאותיות המחויבות על מנת שפירות השכינה יהיו אכן ממשיים וקבועים.
מטבע הדברים, התמודדות זו לא תפסח כנראה גם עלינו…!