במסכת ראש השנה מגדירה המשנה את ט"ו בשבט כאחד מארבעת ראשי השנים
"ארבעה ראשי שנים הם…באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו…".
קביעת שם "ראש השנה" לט"ו בשבט בצוותא עם ראש השנה של תשרי, מחייבים אותנו לבחון לעומק את משמעותו והשלכותיו של "ראש השנה לאילן".
האם יתכן שאף יום זה מהווה נקודת מוצא קיומית של העולם, כפי שראש השנה של תשרי מהווה כיום הדין? האם הגיוני שגם יום זה מכריע לקיומו של האדם?
לשם כך, אנו צריכים לבחון מהו ערוץ החיים הנקרא "אילן" ואיזה ממד של חיים הוא מעניק לנו.
לחם ב"גובה" של עץ
התבוננות בחג הביכורים – חג פירות האילן מראה באופן מפתיע, שהקורבן המובא למען יתברכו פרות האילן, הוא דווקא מחיטה ולא מפירות.
"הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן" (ראש השנה ט"ז ע"א).
חז"ל במקום העומדים על הקושי הזה מבארים באופן בלתי רגיל שהחיטה עץ היה נקרה כשהופיע כעץ הדעת לפני חטא האדם.
מה משמעות זקיפות הקומה הזו של החיטה כעץ? האם בגובה פיזי המדובר?
על כך אנו למדים ממהלך איבוד הנחש את זקיפות קומתו.
בקללו את הנחש אומר לו ה' – "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ" (בראשית ג', יד). מבאר רש"י – "רגלים היו לו ונקצצו". על כך מוסיפה התוספתא – "אני אמרתי תלך בקומה זקופה כאדם עכשיו שלא רצית על גחונך" (סוטה פרק ד' הלכה יז).
ברור ש"זקיפות קומה כאדם" אינה מסתכמת בעיקרה בגובה הפיזי אלא בעמדת כוח ובמרכזיות ההשפעה. נפילת זקיפות הקומה של הנחש ושל החיטה כעץ הדעת, משמעותה היא אם כן, איבוד מרכזיות כוחם בעולם המתהווה לאחר חטא האדם.
ההתייחסות לחיטה כעץ והבאתו כקורבן על פירות האילן בבית המקדש, מלמדות על יכולת בית המקדש להביע בחיטה ובתוך כך גם בשאר פירות האילן, את הסטאטוס הקדום שהיה בפירות האילן לפני חטא האדם.
מהו הכוח הקיומי המופיע בחיטה? ולאיזו עוצמה של השפעה היא אמורה להגיע כשהיא מופיעה בזקיפות קומה? זאת נוכל ללמוד מהגדרת עץ החיטה כעץ הדעת.
זקיפות מערכת החיים החושית
מהי הדעת?
על כך עומדת הגמרא בברכות
"אילן שאכל ממנו אדם הראשון חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן – וזה נקרא עץ הדעת" (ברכות דף מ' ע"א).
מכאן אנו למדים שה"דעת" הוא כוח ההכרה הבסיסי ביותר של החיים המתחיל בהכרת האדם את הוריו.
ברמה המורכבת יותר, מיוחס הלחם הנוצר מן החיטה לרמת ההכרה שבמעשה האישות.
וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל – "היא אשתו אלא שדבר בלשון נקיה" (בראשית ל"ט, ו').
הלחם אם כן, הוא הנשא של כוחות הקיום והחוויה הבסיסיים ביותר שבאדם, המופיעים הן כהכרת חיים בסיסית בקשר ההורות והן כהכרת חיים בסיסית שבקשר האישות.
חזרת החיטה והלחם לזקיפות קומה כזקיפות קומתו של האדם בהוויית "פירות האילן" משמעותה היא אם כן חריפה ביותר. יכולת רמת ההכרה החושית להיות הגורם המוביל את האדם. זאת כנגד המציאות הנוכחית שבו השכל הוא המוביל את האדם בהתוויית דרכו, כשכוחות החוויה והחוש, נחשבים נמוכים ו"בהמיים".
חגיגת טו בשבט אינה אם כן, חגיגה של פרות יבשים מתורכיה, וגם לא טקס נטיעות של הקרן הקיימת לישראל. אם ברמת החיים הקיימת כיום אנו מתחברים להוויית החיים האלוהית דרך המחשבה והדיבור (לימוד תורה, תפילה וכו'), הרי בעולם בו החיטה היא עץ והכוח המזין את החיים הוא פרי העץ, מערכת ההכרה החושית, ההרגשות והגוף הם אלו המובילים ומקיימים את הערכים האלוהיים. נקודת המוצא ליכולת זו מופיעה בט"ו בשבט, בעליית השרף באילנות. משם אנו אמורים להוציא אותה אל הפועל עד להופעתה כפרי בשל.