אולם באיזה אופן נפגשים ישראל עם הנהגה זו?
הפסיחה – דילוג מכוח השמים
על כך עומד הכתוב:
"וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לה' – על שם הדלוג והפסיחה שהקב"ה היה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט".
(שמות י"ב, י"א).
נמצאנו למדים, שבעוד המצרים מוכים, פוסח ה' מעל בתי ישראל שאינם מוכים.
ולכאורה, לא היה מקום להתייחס לדילוג זה מעל ישראל יותר מאשר אקט של הצלה?
אולם לא כך משמע מן הכתוב, המבהיר בפרוש – "פֶּסַח הוּא לַה'". בייחסו את הפסח לה', הוא מבהיר לנו שהפסח הינו מציאות קיומית בעלת הגדרה עצמית, ולא רק הצלה לישראל מן הסוף המר שהגיע למצרים. על כן, יש לנו לבחון מה מהות הדילוג הזה שמעל ישראל, כתכונת קשר של השכינה לישראל ולא רק כמעשה של וויתור וחמלה.
התבוננות נוספת בכתובים מלמדת שהפסח והחיפזון חד הם:
"וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לה'- לשון בהלה ומהירות".
מכאן אנו למדים שתנועת הדילוג מתוך מהירות היא באה. מהירות צעדי הריצה (בניגוד לצעדי ההליכה), מביאה את שני הרגליים בבת אחת מעל הקרקע בין צעד לצעד והיא היוצרת את מצב הדילוג.
איזו משמעות יש להנהגת מציאות הנמצאת במצב של ריחוף בין דריכה ודריכה? על כך אנו יכולים ללמוד מתוספת דברי רש"י באותו המקום.
"שהקב"ה היה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט", ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים".
לכאורה, אין כל קשר בין מעשה הפסיחה של ה' לבין הצורך שלנו לעשות כל עבודותיו לשם שמים? וכי בלא כך אין אנו מצווים לכוון דרכנו לשם ה'?
אנו נצרכים על כן להבין שאין המדובר כאן בהדרכה אגבית לדרך עבודת ה', אלא ביטוי מדויק לאופי הנהגת ה' את המציאות בדרך הפסיחה והדילוג, הצועדת על הארץ בצעדי דילוג באוויר. הדילוג באוויר הוא תוצאה ישירה משייכות הנהגת מציאות זו לדרכי ההתנהלות של שמים. על כן היא מייצרת צורת דריכה שכזו הנמצאת בחלקה באוויר שההדרכה המתאימה לה היא – "עשו כל עבודותיו לשם שמים".
פגישת המציאות את עוצמת החיים הזו באותו השלב בה היא דורכת בארץ, מבליטה באופן קיצוני את ההפרש העצום שבין מיצרניות הארץ ואין סופיותם של השמים. הפרש זה מביא להכאת הארץ. לעומת זאת, פגישת המציאות בחיים אלו בשלב דילוגה באוויר מבליט את משמעות החיים העודפת של השמים המולידה חיים. ההדרכה המתייחסת לחיים אלו היא – כיוון עבודתנו לשם שמים.
למדנו אם כן שהפסיחה, צעדי דילוג וריחוף באוויר מעל בני ישראל, אינה רק בבחינת "וויתור" של ה' מלהכות את ישראל, אלא חלות שמים אליהם בחמלה.
"ופסחתי – וחמלתי" (רש"י שמות י"ב, י"ג).
מה תוצאתה של חלות שכינה זו על ישראל?
שכינה בבתים
"דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה…וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ. וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ…בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" (שמות י"ב, ג' – מ"ז).
התהליך הנוצר בבתים עליהם מדלג הקב"ה בין מצרי למצרי מדמה באופן חריף מציאות של בית מקדש.
אם בבית המקדש אנו מוצאים הזהה על קרנות המזבח –
"… וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב" (ויקרא א', ה').
הרי בבתי ישראל מצווה הכתוב להזות את הדם על המזוזות והמשקוף –
וְלָקְחוּ מִן הַדָּם (זו קבלת הדם) וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם".
את מעמד הבתים כ"מקדש" ניתן לזהות באופן חזק ביותר בדיני החבורה כפי שנלמד מ"בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה".
מקום אכילת החבורה בבית מחויב ואינו ניתן לשינוי. הוצאת הבשר החוצה מן החבורה נאסרת באיסור לאו שיש בו מלקות.
"כל האוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת ואין מוציאין ממנו מן החבורה שיאכל בה, והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל חמשה עשר לוקה שנאמר לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" (רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ט', הלכה א').
שתי חבורות האוכלות באותו בית חייבות לעשות לעצמן הפרדה של היקף וחייבים להפוך פניהם אחת מן השנייה.
"שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד צריכה כל חבורה מהן לעשות לה היקף שנאמר מן הבשר חוצה, מפי השמועה למדו שצריך ליתן לו חוצה למקום אכילתו, ואלו הופכין את פניהן אילך ואוכלין ואלו הופכין את פניהן אילך ואוכלין כדי שלא יראו מעורבים" (שם הלכה ג').
אפילו השמש שמשמש את שתי החבורות חייב כשהוא משמש את החבורה השנייה לקפוץ את פיו ולהחזיר את פניו, עד שחוזר לחבורתו.
"… כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואחר כך אוכל מה שבפיו, שאסור לאוכל לאכול בשתי חבורות" (שם הלכה ד').
גם מעשה האכילה, מקבל בבתי ישראל מאפיינים של אכילת בית מקדש.
כפי שבבית המקדש לאחר זמן האכילה המותר, הנותר נשרף באש – "וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף (ויקרא ז', יז), כך גם בבתי ישראל הזוכים לדילוגו של ה' – "וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ".
כפי שבבית המקדש נשרף קורבן העולה כולו באש – "וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה" (ויקרא א',ט'), כך גם בבתי ישראל נעשה הצלי – "צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ".
אולם בניגוד לאכילת המקדש שהיא בעיקרה לה', הרי בבתים מיוחס הבשר דווקא לצורך אכילת האדם. כך אומר הכתוב.
"אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה".
כך מבארת גם המשנה.
"הפסח שבא בטומאה – נאכל בטומאה (של כל הציבור), שלא בא מתחילתו אלא לאכילה – כשנצטוה עיקר פסח לאכילה נצטוה, דכתיב לפי אכלו" (פסחים ע"ו, ע"ב).
מסקנה:
יוצא אם כן שמהלך הדילוג מעל בתי בני ישראל בצעידת שם ה' המפורש בארץ מופיע בבתי ישראל שכינה השורה בבתים כמו היו הם מקדש, וממילא נותנת גם לאכילת האדם בביתו את המשמעות המופיעה באופן הרגיל רק באכילת האש.
קרבה זו, יוצרת את המצב הקרוב ביותר ליכולת האדם להופיע שכינה במהלך חייו במקומו ובאכילתו הרגילים.
אולם בכך לא הושלמה הבנתנו את משמעות פסיחת ה' מעל בתי ישראל, שהרי חיפזון אינו ביטוי רק לצעדי הדילוג המאפיינים את הנחפז אלא הוא ביטוי גם לבהילות שבצעדיו.
התבוננות נוספת במשמעות פסיחת ה' על בתי ישראל תפגיש אותנו עם ההגבלות שיוצרת קירבה זו בהתנהלות חייו של האדם.
פסיחה שהיא גם פיסחות.
"… וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן – לשון בהלה ומהירות" (שמות י"ב, י"א).
אם בשמות מתייחס החיפזון לה' –
"וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לה'".
הרי בדברים מחבר הכתוב את החיפזון לישראל –
"… שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ט"ז, ג').
את ההבחנה הדקה הזו עושה המדרש בפרוש:
"ואכלתם אותו בחפזון: אבא חנן אומר משום ר' אליעזר זה חפזון שכינה…ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר קול דודי הנה זה בא (שה"ש ב ח)…וחפזון דישראל,…וחפזון דמצרים היינו דכתיב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם (שמות יב לג), ואין חפזון אלא לשון בהלה" (שכל טוב שמות פרק יב ד"ה יא וככה תאכלו).
מהו חפזון שכינה?
על כך מביא המדרש הנ"ל את הכתוב בשיר השירים.
"קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת – לפני הקץ כמדלג על ההרים ומקפץ בגבעות" (שיר השירים ב', ח').
מהירות זו היא המאפיינת את נשיאת כנפי הנשרים של גאולת מצרים
"אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי – זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת נקבצו כלם לרעמסס" (שמות י"ט, ד').
נמצאנו למדים שאותה ההנהגה הדורכת על הארץ בכוח השמים שבה, מזרזת תהליכים ומביאה אותם להשלמתם במהירות.
אולם חיפזון זה ביחס לישראל מופיע כ"בהלה".
כבר בשמות, בביאור החיפזון של ישראל, מביא רש"י דוגמאות המלמדות על בהילות שיש עימה הפסד:
"… וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן – לשון בהלה ומהירות, כמו (שמואל א' כג כו) ויהי דוד נחפז ללכת, (מלכים ב' ז טו) אשר השליכו ארם בחפזם" (שמות י"ב,י"א).
הכתוב בדברים מוסיף ומלמד אותו שהחיפזון הזה הוא שמביא לכך שהאכילה בדרך הנהגה זו תהיה ברמה של אכילת עני – לחם עוני.
"לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – ולא הספיק בצק להחמיץ" (דברים ט"ז, ג').
יכולת האדם לחוש ולהביע את כוחות החוויה בתוך השגחת ה' הזו מן השמים שחלה על הבתים, היא מוגבלת. היא אמנם נותנת למעשה האכילה בבתים להיות ברמה המקבילה לאכילת גבוה, אולם רק ביחס לבסיס מעשה האכילה ולא לכל תוקף חווייתה. על כן גם הלחם הנאכל בשלב הזה הוא לחם עוני – שלא החמיץ.
מרכזיות מאפיין שכינה זה שבישראל – שכינת שם ה' המפורש בבתים, הוא הגורם לכך שהתנהלות עם ישראל כעם ה' אינה הרמונית ביחס לעולם החומר, הגוף וכל המאפיינים הפיזיים שבו. ביחס אליהם, מהווה שכינת הפסח, לא רק בבחינת דילוג באוויר, אלא גם כתנועה של פיסחות.
כך מוסיף רש"י בביאורו את לשון ה"פָסַחְתִּי"
"וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם – וחמלתי… ואני אומר כל פסיחה לשון דלוג וקפיצה… וכן כל הפסחים הולכים כקופצים…" (שמות י"ב, י"ג).
חדירת שכינת ה' להופיע בדילוגה בתוך בתי בני ישראל מחויבת היא על מנת ששכינת ה' תחדור אף לדרכי החיים הבסיסיים של האדם – במעשה האכילה. גם אם המחיר לכך יהיה שדרכי התנהלות החיים שיקנו ישראל מכוח שכינה זו, יהיה בהם חסרון וחוסר שלמות ביחס לדרכי החיים האנושיים, כאותם אלה שאינם מסוגלים להלך על הארץ באופן מלא, אלא בפיסחות.
הפסיחה – מהלך מכוון על ידי משה
את מהלך הגאולה הזריז הזה היוצר את ה"הפסיחה" הן לטב והן למוטב, מנווט משה כבר בתחילת מהלך הגאולה.
"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שמות ה', כ"ב).
זיהויו של משה שעם ישראל אינו יכול לעמוד בתהליך גאולה איטי מביא אותו לנווט את הנהגת ה' להנהגה זריזה המקיימת את תכליתה מכוח עצמה. אולם הקב"ה באותו המקום מודיע למשה את המחיר להנהגה שכזו:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ – על כרחם של ישראל יגרשם, ולא יספיקו לעשות להם צידה. וכן הוא אומר (שמות יב לג) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו'" (שמות ו', א').
במקום שתהליך היציאה ממצרים יהיה כזה שהופעת השכינה על ישראל, תוציא אותם ממצרי העולם הזה לעולם רחב יותר הכולל בתוכו את כל הכוחות ויכולות העולם הזה, זריזות המהלך והתגברות צד הכפייה שבו, מצמצמות את יכולת הכלת השכינה את מרחב החיים האנושי, רק לרמה של "לחם עוני".
לחם עוני – אכילה שהיא דיבור
כוח השכינה לחול בעם ישראל בבתים עד כדי רמה שאכילתם היא כאכילת גבוה, מחייבת צמצום הוויית החומר וכוחות החוויה המתלווים לו לרמה המינימאלית של לחם עוני. אולם צמצום זה הוא שמאפשר להגיע במעשה האכילה לעוצמה של גילוי שכינה כדוגמת זה המסוגלת להופיע מכוח הדיבור.
"לחם עני – לחם שעונין עליו דברים הרבה" (פסחים ל"ו, ע"א).
צמצום עוצמת החוויה הגופנית בלחם העוני המביא אותנו במעשה האכילה לרמת הבעה של דיבור, הוא גם המצליח להפיק מלחם זה את מהותה כ"מצה" שמשמעותה היא כמצווה. כך מקביל רש"י בין המצה והמצווה.
"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת – שלא יבאו לידי חמוץ… רבי יאשיה אומר אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה אלא אם באה לידך עשה אותה מיד" (שמות י"ב, י"ז).
אין ספק שאין כוונת רש"י לתת לנו הדמיה חיצונית שאינה ממן העניין. ההקבלה של רבי יאשיה מלמדת על כך שמעשה אכילת המצה יש בה את כוח המִצְווה שצד המֵצָווה צד השמים שבה הוא הדומיננטי. על כן גם דרך עשייתם של המצוות כמו גם של אכילת המצה היא על פי דרך התנהלות השמים – בזריזות.
כך היא גם דרך חיוב אכילתה של המצה
"…ויברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד…ויאכלם בהסיבה ביחד כזית מכל אחד…" – והסכימו האחרונים דצריך רק להכניס לפיהו את שני הזיתים בבת אחת ולרסקם אבל אין מחויב לבולעם בבת אחת אלא די שיבלע כזית לערך בבת אחת ואח"כ יבלע השאר ובדיעבד אפילו בלע הכזית מעט מעט יצא כל שלא שהה מתחלת אכילתו עד סופה יותר מכדי אכילת פרס" (שולחן ערוך אורח חיים סימן תע"ה סעיף א' והמשנה ברורה במקום).
אין ספק שצד ההנאה באכילת שתי זיתים מצה (כזית מצה בין חצי לשלשת רבעי מצת מכונה) הדחופים לתוך הפה בבת אחת תוך כדי אכילת פרס (בין 4 ל 9 דקות לערך) היא מועטה ביותר אם בכלל.
בכך מתקיים גם בדרך האכילה משמעות לחם העוני ופאן המצווה שבמצה , שאף דרך אכילתו אינה מבליטה את פן ההנאה שבמעשה האכילה אלא את פן הציווי.
לדעת לשלם מחיר, למען המטרה
ראינו אם כן, שפסיחת ה' מעל בתי בני ישראל, אינה רק וויתור על הרג בכורי ישראל, אלא יצירת חלות שכינה בפני עצמה. שכינה זו בהיותה בעלת אפיונים של שמים, דורכת במציאות בצעדי דילוג שחלקם באוויר. חלותה בבתי ישראל מביא לכך שמעשה האכילה בבתים מקבל את העוצמה שכרגיל אנו מוצאים אך ורק באכילת האש בבית המקדש.
אולם בשביל מעלה שכזו אנו נצרכים לשלם מחיר. יכולת שיתוף כוח החוויה במעשה האכילה מצטמצם להיות רק ברמה של לחם עוני. התנהלותנו במציאות האנושית לאחר מהלך זה אינה הרמונית ושלמה אלא יש בה מן הפיסחות.
אולם עלינו לזכור. רק הצמצום הזה מאפשר לנו להופיע שכינה במחוזות שכלל לא היינו חולמים שניתן לשכינה להופיע – בבתינו האישיים ובאכילתנו האישית מכוח שכינת הדילוג החלה בנו.
הכוח לדעת לוותר על שלמות עכשווית, על מנת להיכנס למחוזות אלוהיים שלא היו ניתנים לפני כן לכניסה היא גם ההתמודדות שאנו נצרכים להתמודד עימה כיום בשלב הגאולה האחרונה. זה כלל לא קל, כיוון שלעולם הוויתור וההפסד בולטים בחסרונם באופן המיידי, בעוד שהרווח והמטרה, אינם מגיעים אלא לאחר זמן. לשם כך עלינו להשקיע המון בלמידת תהליכי הנהגות ה' שבתורה, על מנת שיהיה לנו את הכוח להשליך מהם גם על העתיד הרחוק יותר, גם אם במחיר מסוים של ה"כאן| וה"עכשיו".