"הגיע עת הליכוד", קוראת באותו מקום עצמו מודעה אחרת מטעם אח"י.
ה"בית היהודי" מנסה את קסמו בעזרת השילוב שבין תורה ואקדמיה, וה"איחוד הלאומי" נאחז בארץ ישראל וקורא "להתנחל בלא לפחד כלל".
כולם מנסים לנגוס נתח מן הציבור הדתי לאומי שדומה שהולך הוא להתפורר ואינו יודע לאיזה כיוון עליו להפנות את כוחו. זאת בלא שהזכרנו עוד את המשיכה שיש לרבים מן הציבור הדתי לאומי למפלגתו של לברמן, קדימה וכו'.
מדוע קורה הדבר דווקא לציבור הדתי לאומי שאף שיכולתו להתאחד ולהוביל בכוחות עצומים גם בהתיישבות, גם בצבא וגם בפוליטיקה, אין לה אח ורע בקרב שאר הציבורים במדינת ישראל, בהתנהלותו הפוליטית מתפורר לכל צד?
נראה שהתשובה לעניין נעוצה בשני יסודות חזקים הקיימים בנו. מצד אחד מעורבות והתערות מלאים בקרב הציבור הכללי. מצד שני, התפתחות וחוזק תורניים, המביאים אותנו לבלבול גדול דווקא בתקופה הנוכחית בה הפיצול שביניהם גדל.
דרכי מילוט שאינן מספקות
כמו כל הציבור, גם הציבור שלנו מזהה את נסיגת מנהיגות מדינת ישראל מן העקרונות הלאומיים (התיישבות, ארץ ישראל השלמה) ומן הסטאטוס קוו הדתי (ערוב בנות בצה"ל, הגיורים, חדירת האקדמיה בחינוך הדתי וכו') המהווים אצלנו יותר מכל ציבור אחר חטיבה אחת תורנית לאומית שאינה נפרדת.
מול הנסיגה הזו נפתחים לפני הציבור שלנו כמה פתחי מילוט אפשריים.
לאלו החוששים מאיבוד הצביון התורני בחינוך הממלכתי דתי ובחינוך הישיבתי, נפתח האפיק הסקטוריאלי של ש"ס המציע תא מיוחד לציבור הדתי לאומי.
מנגד, נפתח אפיק הופכי מטעם ה"בית היהודי" המציע דווקא את הגברת העירוב כתשובה לנסיגה הזו ובתוך כך איחוד חזק יותר בין הנתיב האקדמי וזה התורני.
פתרון מילוט נוסף הוא ניסיון למצוא את מגמת המנהיגות שאינה מצליחה לפרוץ מתוכנו, דרך מותג המנהיגות שבליכוד. הדרך האחרונה היא כמובן, להישאר במקום שבו התגלה ייחודנו עד עתה – ההתיישבות, ופשוט לנעוץ את ציפורננו באדמה בצורה יותר חזקה, עיקשת ואם צריך גם תוקפנית, עד ביאת הגואל.
המשותף לכל הדרכים הללו, הוא, שאין בהן התמודדות עם הבעיה הקשה שהתרבות התורנית שלנו אינה מסוגלת להתרומם לרמה למורכבות ולהרמוניה של ההתנהלות הלאומית בה אנו מעורבים בקרב הציבור הכללי.
תורה שהיא תודעה
בניגוד לדרך ההתנהלות הלאומית בה אנו חווים תהליכיות, הרמוניה, סדר ותובנות ברורות, הרי התרבות התורנית שלנו אף שעברה את השדרוג האמוני אותה הוביל הרב קוק, ברמה הפרטנית הן ההלכתית והן המקראית, היא נשארה בדרכי ההתנהלות שלה דומה מאוד לדרך התפיסה ולדרכי החשיבה החרדיים. אופן לימוד הגמרא וההלכה שהם טורף הלימוד הישיבתי יוכחו זאת, כמו גם ההפרש שבין תכני ותובנות הפסיקה ההלכתית לבין המציאות, שנשאר תהומי כפי שהיה.
ניסיון לשווק את התובנות האמוניות בתורה לציבור הרחב ולנקוט בדרכי הקירוב הנהוגים כבר שנים רבות בחברה החרדית, ומאידך הניסיון לתת "צבע" חברתי לחלקים בתורה בכדי להאהיב אותם על הציבור הרחב, רק מדגישים את חוסר האונים שלנו מול הצורך להביע את התכנים תורניים כזרימת עקרונות חיים שוטפת שאינה נופלת מזו בה אנו שותפים בחיים הלאומיים שלנו.
אי התמודדות עם הצורך הזה, גורם לכך שאנו שהיינו צריכים להביא את התשובה למרחק המנטאלי העצום שבין ההתנהלות הלאומית לבין זו הדתית, נדחקים להתנהל בצורות זרות שאינם באמת אנחנו.
לנסות ולאחד בין התודעה האקדמית לבין זו התורנית, באופן שבסופו של דבר מסרס את התודעה התורנית, או לברוח לתודעה ולדרכי ההתנהלות החרדיים בכדי שלא להיפגע מדרך ההתנהלות הלאומית הדוחקת את הדתיות לאחור, או לנסות ולקנות את עוצמתה של המנהיגות וההובלה מן האפיק הלאומי ולא לצָפות שניתן להוציא מגמה שכזו מן ההוויה התורנית, או כאמור להידבק בקונסנזוס של הדור הקודם – ארץ ישראל, בתקווה להחזיר אותו להיות הדבק שמאחד בין ההוויה הלאומית והתורנית שלנו גם בהמשך.
ברור, שכל הדרכים הללו אינן עונות על הצורך להביא לתודעה תורנית הכוללת בתוכה את התודעה הלאומית, התרבותית והנפשית של מדינה יהודית חופשייה. רק אם נתמודד עם הצורך הזה מצד אחד ונביא את תכני התורה לרמה כזו של תודעה שאינה נופלת בתלת מימדיותה, מורכבותה וצבעוניותה מזו הקיימת לנו בתרבות ה"חילונית" שבמדינה, ומצד שני במקביל נעיז להתנהג כאילו כבר יש בידינו את התשובה (על מנת להחיש התקדמותנו להצליח באתגר) ויהיה לנו את האומץ לקרוא "אחרי" כבר עכשיו אף שהגשר עוד לא נבנה, רק אז יחזרו אט אט גם הכוחות שננגסו למחוזות זרים, להיות להנהגה מובילה אחת.