האם מי שיש בידו הכוח להכות הוא גם בהכרח מנהיג העולם?
האם נעלם מאיתנו בעשרת המכות ה' הנותן לעולם חיים?
שאלות אלו מחייבות אותנו לבחון את התהליך אותו מוביל משה בכניסתו לעובי הקורה במצרים.
לאחר השלב הראשון בו נשלחים משה ואהרון אל פרעה בדרישה "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה', א'), מסרב פרעה ואף מכביד את שעבודם.
בתגובה לכאבו של משה – "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שמות ה', כ"ג), מגדיר הקב"ה למשה את דרך גאולתם של ישראל ממצרים בשמו יְקֹוָק, בשונה מאופן התגלותו לאבות, להם התגלה בשם שדי.
"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְקֹוָק לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו', ב'-ג').
מהו ההבדל שבין שתי ההתגלויות? רש"י במקום מבאר
"לא נכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי"
אולם ביאור זה מעלה תמיהה עצומה. הייתכן שהנהגת שם ה' המפורש מתייחסת למגמה של ה' לקיים את דבריו, ואילו שם שדי מבטא מצב הבטחה בלא קיום? הייתכן שאחד משמות הבורא בהם הוא מנהיג את העולם, היא הנהגה שמבטיחה אבל אינה מקיימת?
אנו נזקקים על כן להבין, ש"הבטחתי ולא קיימתי" לא בא להגדיר מציאות ללא מטרה, אלא את רמת המעורבות של הקב"ה בתהליכים על פני האדמה. שם "שדי" נעזר בעוצמת האין סוף רק ברמת ה"הבטחה". את הקיום והמימוש "לוקחים על עצמם" בני האדם. לעומת זאת בשם י.ק.ו.ק (שם השם המפורש), חודרת רמת מעורבותו של האין סוף עד לרמת המימוש.
איך יתבטא ההבדל שבין שתי דרכי ההנהגה הללו?
התבוננות במקורות מראה ששם שדי מתייחס לכוח האין סוף אולם באופן המופיע על המציאות בדרך ובאופן התואם את המציאות לקבלה
כך אומר הכתוב באיוב:
"שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ…" – לעורר משפטיו על הבריות בגודל כוחו" (איוב ל"ז, כ"ג).
אופן נגיעה זו של ה' במציאות, מוגדרת כ"נוגע ואינו נוגע".
"כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף – אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע…" (דברים ל"ב, י"א).
הצורך "להתאים" את מידת האין סוף לעולם בו הוא חל, מבליטה בשם "שדי" את מגמת ה"די" שבו.
"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם היה מרחיב והולך עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו…אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולם די" (חגיגה דף יב ע"א).
מגמת חלות זו של השכינה, הנוגעת ואינה נוגעת, היא המגדירה את מעורבותו של ה' ברמה של הבטחה, וממילא משאירה את המימוש בידו של האדם. זהו מאפיין ההשגחה המופיע לאבות. כיוון שמימוש אין סוף החיים בדרך זו על ידי האדם היא באה, תהליך מימושה הוא ארוך, וכואב, מתוך הקושי לבטא חיי אין סוף במציאות שהגבולות הם חלק בלתי נפרד ממהותה.
אולם משה אינו רוצה בהנהגת ה' זו.
בתלונתו אל ה' "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה…וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ", דורש משה את הגברת המעורבות מלמעלה בהשגחה שאינה מגבילה עצמה לרמת ההבטחה אלא מערבת עצמה אף בקיום. כל זאת מתוך הבנתו של משה שעם ישראל לא יוכל לעמוד בתהליך הארוך כל כך בו עמדו ופעלו האבות.
בשם הנהגה זה מעורב הקב"ה על לסיום הסופי של התהליך:
"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְקֹוָק וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים… וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב …" (שמות ו', ב'-ח').
ארבעה לשונות הגאולה והוצאתי, והצלתי וגאלתי ולקחתי, מבטאים את רמת עומק חדירתו של הקב"ה במימוש השכינה בארץ.
מאפיין הנהגה זה כבר אינו מוגדר כמגע של רחיפה – "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף", אלא כנשיאה ממש על הכנפיים.
"אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות י"ט, ד').
אם בשם "שדי" תהליך הגאולה הינו איטי ותהליכי, הרי בשם י.ק.ו.ק מתבצע התהליך בזריזות ובמהירות – "עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים".
בדרך זו נאספים כל ישראל בארץ גושן כהרף עין
"אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי – זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת נקבצו כלם לרעמסס" (שמות י"ט, ד').
בדרך זו הם עוברים את הדרך מרעמסס לסוכות
"וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה – מאה ועשרים מיל היו ובאו שם לפי שעה, שנאמר (שמות יט ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות פרק יב לז).
ובדרך זו גם לוקים מצרים.
"וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר… – כמלך העובר ממקום למקום ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין" (שמות י"ב, י"ב).
המעבר הזה משם "שדי" המאפשר את החלת אין סוף בצורה איטית, לשם י.ק.ו.ק החודר ישירות עד לעומק הסופי של המימוש, הוא שיוצר פרץ של חיים, הקורעים את גבולות החיים העכשוויים בדרכם להופיע חיים חדשים. לנו, טרוטי העיניים האלוהיות, מופיע המהלך כ"מכות".
נמצאנו למדים, שאף עשרת המכות – חיים הן מביאות, אלא שאֵל החיים שמעבר לאופק חייו של האדם, לא יכול האדם לפרוץ בעצמו, והוא נצרך שיביאוהו בכפיה אל המטרה. רק אז מנקודת הסיום הוא יכול לחזור ולהשלים את עצמו במה שלא יכול היה להגיע בכוחות בעצמו.