עשרה בטבת *- לשאוף, לעלות, כחומה!

כך מסדר לנו הנביא ירמיה את סדר החורבן:

"וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ. בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר…וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל בִּירוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית יְקֹוָק וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית הַגָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ" (ירמיהו נ"ב, ד'-יג).

לכאורה קביעת יום  עשרה בטבת אף הוא ליום צום סיבתו אינה עצמית אלא מתוך שמאירוע זה נמשך בסופו החורבן (כך מביא המשנה ברורה על השולחן ערוך הנ"ל). אך דווקא הבנה זו מציבה את השאלה, מדוע אם כן לקבוע יום צום נפרד ליום זה? לכאורה, קביעת זמן החורבן כצום, אמורה לקפל בתוכה את כל השלבים, כל המהלכים וכל הסיבות שהביאו לאותו החורבן. האם עלה על הדעת לקבוע את יום נשואי שלמה עם בת פרעה כיום צום, כיוון שביום זה "ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שירטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי" (שבת נ"ו, ע"ב)?

וכי יעלה על הדעת שבמותו של אדם חס ושלום אנו נציין גם את תחילת זמן מחלתו שהביאה למותו?

שאלת הלגיטימיות שבקביעת תחילת המצור על ירושלים כיום צום בפני עצמו, עולה עוד יותר כשאנו מתבוננים על המקור היחיד שיש לנו בכתובים (זכריה ח' י"ט) לחיוב הצום. שם מופיעים הצומות כימים העתידים להיות מועדים טובים.

מן הרמב"ם משמע שאין שאין כוונת הנביא רק לומר שבימים אלו יהיה סתם ימי שמחה לישראל, אלא ממש ימים טובים במובנם ההלכתי.

"כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה שנאמר כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים…" (רמב"ם הלכות תעניות פרק ה הלכה יט).

אין ספק, שלא ניתן להגדיר את עשרה בטבת כ"יום טוב" בפני עצמו, לוּ כל מעמדו היה אך ורק כתחילת התהליך המביא בסופו לחורבן.

מכאן יש לנו להסיק כי בניית הדייק סביב חומת ירושלים ותחילת המצור עליה, יש לה גדר חורבן עצמי ביחס לשלשת הצומות הנוספים (י"ז בתמוז, תשעה באב ואף צום גדליה), וממילא גם גדר "מועד" עצמי כפי נבואת זכריה שכאמור היא המהווה את המקור היחיד מן הכתובים לעצם קיום הצום.

הגדרתו כצום בפני עצמו של עשרה בטבת, ובמיוחד ההתייחסות הבסיסית של הנביא לימי הצום באופן כללי כפוטנציאל של "מועד" ולא כיום אבל וחורבן, מחייבים אותנו לבחון מהו כוחו של זמן זה? מה מהותו ומה ההשלכות הנוצרות בהעדרו?

אנו ננסה להתבונן על כך משלושה היבטים.

1. משמעות החומה, אילו תעצומות כוח היא נותנת, ומה אנו מאבדים כשבאים סביבה במצור.
2. זיהוי מגמת החורבן בשואת יהודי אירופה (שיום עשרה בטבת הוא יום הזיכרון לה, כפי שנקבע ע"י הרבנות הראשית),
    והקשר שיש לכך לאובדן שזיהינו בעשרה בטבת.
3. ההשלכה שאנו יכולים להוציא מכך, להמשך.

לעשות עצמכם כחומה
הגמרא ביומא מביאה את סיפור מפגשם של רבה בר בר חנה עם ריש לקיש. שם מסרב ריש לקיש ללחוץ את ידו של רבה בר בר חנא.

"ריש לקיש הוי סחי בירדנא, אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא. אמר ליה: אלהא! סנינא לכו, דכתיב אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז (שיר השירים ח), אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא – נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו. מאי ארז?…בת קול" (יומא ט', ע"ב).

תרגום:ריש לקיש היה שוחה בירדן. בא רבה בר בר חנה ורצה לתת לו ידו לשלום. אמר לו ריש לקיש: אלוהים שונא אתכם לכל בני בבל (שלא עלו בימי עזרא ומנעו שכינה מלבוא ולשוב ולשרות בבית שני)..אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו (כך לא הייתם חסרים שכינה). עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז – בת קול (קצת חזון שכינה ולא כולו)

מדבריו של ריש לקיש משמע לכאורה, ש"לעשות עצמכם כחומה" הכוונה היא – פעולה אחידה ושלמה. אם היו כל בני בבל עולים כאיש אחד לארץ ישראל, היה הדבר מביא להופעת שכינה מלאה כפי שהיה הדבר בבית ראשון.

אולם התבוננות בעניין השֽבועות שמושבעים ישראל בהיותם בגלות, תלמד אותנו ש"עליה כחומה" יש בה יותר מכוח של אחדות.

"…ג' שבועות הללו ("הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‏ִם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ, בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה: אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ", המופיעה בשיר השירים שלושה פעמים, בפרק ב', ג' וח') למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי" (כתובות קי"א, ע"א).

רש"י במקום מבאר לנו ש"לעלות בחומה" משמעותו היא "לעלות יחד ביד חזקה".

נמצאנו למדים שהחומה אינה מציגה רק מציאות של אחידות ושלמות, אלא אף של חוזק ותוקף ("ביד חזקה").
דרישתו של ריש לקיש מבני בבל אינה רק דרישה לאחדות, אלא גם דרישה למעשה תקיף של עליה.
מן השבועה בשיר השירים אנו למדים שתוקפן של ישראל, יש בו את הכוח והיכולת לפרוץ את הסגר הגלות אף מכוח עצמם. על כן, נצרך הקב"ה להשביע את ישראל שלא יעשו כן עד שתחפץ האהבה גם מצד הקב"ה.
כבר עתה ברור שכוח זה "לעלות בחומה" הינו כוח שמעבר למסגרת יכולותיו האנושיות של האדם, שהרי יש בכוח זה להשפיע על מהלכי גאולה, הן למנוע גאולה (כפי שקרה לבני בית שני שלא השתמשו בכוח זה) והן להביא גאולה לפני זמנה (שעל כן נצרך הקב"ה להשביע את ישראל שלא ידחקו את הקץ).

וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר
התבוננות נוספת בפרשת המעפילים לאחר כשלון חטא העגל, תלמד אותנו שדווקא על ידי כוח זה אמורה להתבטל בסופו של דבר השבועה "שלא יעלו בחומה".

לאחר שמשה מבשר לעם ישראל בעקבות חטא העגל את הבשורה הקשה על המשך השהייה במדבר ארבעים שנה, מנסים ישראל למרות זאת "לעלות אל ראש ההר – לדרך העולה לארץ ישראל".

"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק כִּי חָטָאנוּ" (במדבר י"ד, מ').

משה מנסה להניא אותם מכך, מתוך שאין ה' בקרבם.

 "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְקֹוָק וְהִוא לֹא תִצְלָח:(מב) אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְקֹוָק בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם" (שם, שם מ"א-מ"ב).

אולם העם עולים בכל זאת ומעפילים אל ראש ההר:

"וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר…וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה" (שם, שם מ"ד,מ"ה).

העפלה זו, בהיותה נעשית לשם מטרה נעלה (עליה לארץ ישראל) אך כנגד רצון ה', טומנת בחובה עוצמות לא רגילות – חוזק (לשון "עֻפְּלָה"),עזות (כמו "עֹפֶל בַּת צִיּוֹן") ו"הליכה במחשכים שלא ברשות" (רש"י במקום).
נראה היה שאף שחוזק ועזות זו עצומים הם מאוד, שהרי יש בכוחם להניע את ישראל אף כשאין ה' בקרבם ואף כנגד ציווי ה', הרי בסופו של דבר אין בכוח זה מן הקדושה, אלא ממחשכי רצונו העצמי של האדם הוא בא.
אולם רש"י במקום נותן לנו רמז, שלא כך הדבר. בהתייחסו לדברי משה – "לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְקֹוָק וְהִוא לֹא תִצְלָח" הוא מבאר – "זו שאתם עושין לא תצלח". ולכאורה ביאורו תמוהה, וכי יש הווה אמינה שלא על הדבר הזה שהם עושים אומר להם משה "והיא לא תצלח"?

רב צדוק ב"צדקת הצדיק" עומד על נקודה זו ומוציא ממנה את מאפיין הפעולה בגאולה האחרונה:

"…ולא לחנם כתבה תורה ענין המעפילים בפרשת שלח, אשר כבר האמינו בדברי משה, ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם אל תעלו וגו', אלא שהם חשבו שזה בכלל חוץ מצא ("כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא" – פסחים פ"ו, ע"ב)…ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון השי"ת, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ק"ה ע"א) חוצפתא מלכותא בלא תגא (בלא כתר – בלא רצון ה').…ולכך אמר להם משה והיא לא תצלח נראה שעצה היא אלא שלא תצלח, ודייק והיא, שבכל מקום דרשו רז"ל היא ולא אחרת, שיש זמן אחר שמצליח והוא זמננו זה שהוא עקבי משיחא" (צדקת הצדיק סעיף מ"ו).

רב צדוק מתוך דיוקו בכתוב (דיוקו של רש"י) מלמד אותנו, שאותו תוקף המופיע בהשבעת ה' את ישראל "שלא יעלו ישראל בחומה", המופעל על ידי ישראל במעשה ההעפלה, יש בו מן הרצון האלוהי. על כן יש בכוחו להביא את הגאולה, בגאולה האחרונה (היא גאולת זמננו).

לבטל את השבועה, ע"י… הפרתה.
מהלך זה שעברנו מתביעתו האולטימטיבית של ריש לקיש לבני בבל שיעלו כחומה, דרך שבועת  ה' לישראל בגלות שלא יעלו בחומה, ועד לזיהוי הלגיטימציה של מעשה ההעפלה בזמן הגאולה האחרונה, מלמד אותנו שמעשה העלייה כחומה, העלייה בחומה ומעשה ההעפלה, הינם היינו אך.

העלייה כחומה, הינו מעשה בעל תוקף פעולה עצמית עצומה המתחילה כולה מן האדם. אולם מתוך שהאדם עצמו אור אלוהים הוא, יש בחוזקו ותוקפו לחולל את הגאולה ולצרף אליה את רצון ה' מן השמים.

מתוך ההשוואה בין פרשת שלשת השֽבוּעוֹת ופרשת המעפילים, לדרישתו של ריש לקיש מבני בבל שיעלו כחומה, אנו למדים שדרישתו זו של ריש לקיש מבני בבל כלל לא הייתה פשוטה. "לעלות כחומה" אינו מדבר על מצב בו הימצאות הגאולה היא ברורה ופרוסה למרגלותינו וכל שעלינו לעשות הוא לנצל את ההזדמנות להצטרף אליה ולשתף עימה פעולה. "לעלות כחומה" משמעותה לבצע מהלך של גאולה מכוח חוזקו העצמי של האדם, בלא שניתן לו בתחילה (כמעט) רמז לאמיתות מעשיו. הוא נצרך לזהות את הניצוץ האלוהי שבקרבו ומכוחו לפעול, כשהוא נמצא בפחד מתמיד שמא ניצוץ זר הוא רואה ושמא מהלך עקר הוא מבצע. ריש לקיש תובע מבני בבל לקפוץ אל המים עם כל הפחד והחשש, כשביטחונו בהצלחה הוא  בשיתוף כולם במהלך.

הבנת ניצוץ הגאולה הטמון במעשה העלייה בחומה – מעשה ההעפלה, ודרישתו האולטימטיבית של ריש לקיש לפעול בדרך זו בגאולת בית שני, מלמדת למעשה שהדרך היחידה בה ניתן לבטל את השבועה שלא לעלות בחומה היא – …לעלות בחומה! ממש לא להאמין! לא ניתן לשבור את מעגל הגלות האזוק במעשה השבועה, אלא על ידי הפרת השבועה! לוּ לא כך היה הדבר, לוּ ה"אהבה שתחפץ" תלויה הייתה במהלך ומעשה מלמעלה, לא היה נוטע הקב"ה במעשה העלייה בחומה שום ניצוץ שיש בכוחו להביא לגאולה. מאותו הרגע שדייקנו מן הכתוב שה"וְהִיא לֹא תִצְלָח" אינו אבסולוטי (שהרי בזמן אחר – כן תצלח!), נפרצה הפריצה בשבועה ועצם העלייה בחומה היא האמורה להביא את חפץ האהבה.

אמנם סכנה עצומה יש בדבר. אם בידיו של האדם לפרוץ את שבועת הגלות, אם ההכרעה היא בידיו, אם הגיע הזמן – הרי שגם הכישלון והגיהינום טמונים לרגליו. פרשת המעפילים נגמרת כידוע ב"וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה". גם תרגום יהונתן על שבועת ה' שלא לעורר אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ (שיר השירים ב', ז') מביא את סיפור כישלונם של בני אפרים היוצאים ממצרים שלושים שנה טרם זמנם.

"…אשבעית יתכון כנשתא דישראל בה' צבאות ובתוקפי ארעא דישראל דלא תזידון למסק לארעא דכנען עד דיהא רעוא מן קדם ה' ויסופון כל דרי אנשי קרבא לממת מגו משריתא היכמה דזדו אחוכון בני אפרים די נפקו תלתין שנין ממצרים עד לא מטא קצא ונפלו ביד פלשתאי דיתבין בגת וקטלו יתהון . אלהן אוריכו עד זמן ארבעין שנין ובתר כן יעלון בניכון ויחסנון יתה".

תרגום: ואשביע אתכם קהל ישראל בה' צבאות ובתוקף ארץ ישראל שלא תזידו לעלות לארץ כנען עד שיעלה רצון מן ה', ולא יוסיפו למות אנשי הצבא מקרב המחנה כפי שהיה לאחיכם בני אפרים שהזידו ויצאו שלושים שנה לפני הקץ ממצרים, ונפלו ביד הפלשתים שישבו בגת והרגום. אלא הַמתינו עד זמן ארבעים שנה ואחר כן יעלו בניכם ויירשו אותה".

אולם עם כל הסכנה שבדבר, אין ספק שרק אחריות האדם על עתידו היא הדרך היחידה היכולה להיקרא "גאולה". רק אז מפעפעת חיוּת ה' וחודרת עד לעומק הוויית  העולם הזה – הבחירה!

את העוצמה הזו, המופלאה, המסוכנת אך המלאה חופש ותקווה, התובעת מן האדם לפרוץ את גבולות החיים בו הוא נמצא לַ"מֵעֵבֵר לו" – לגאולה, מאבדים עם ישראל בעשרה בטבת, כאשר על הכוח הזה "להיות כחומה" ולעלות בה, צָר ומֵיצֵר מלך בבל.

מה קורה כאשר מאבד האדם את היכולת להביא את גאולתו? מה קורה כאשר הדבר היחיד שנשאר לו הוא לקוות לגאולת ה' מן השמים? נראה שאין יותר מן השוֹאָה ללמד על כך. התבוננות בה, תיתן לנו שיקוף חוזר על חשיבותו שאינה ניתנת לתחליף של כוח החיים הזה "להיות כחומה", לפרוץ את מסגרת המציאות הנתונה, לגאולה.

עם חכם ונבון – ניטל ממנו שכלו
על חסרון היד החזקה הפועלת מכוחה את גאולתה ויודעת כי גאולת ה' היא, נוכל ללמוד יפה מעדותו של הרב מנחם זמבה חסיד גור וחבר וועד הרבנים של ווארשה מצד אחד. מעדותו של יוסף רזניק ממובילי גטו ווארשה מן  הצד השני, ובאופן מדהים גם מדברי הרב משה בלוי יו"ר אגודת ישראל בארץ ישראל באותה התקופה.

הרב מנחם זמבה – חסיד גור, חבר וועד הרבנים של וארשה (14.1.1943)
"לא היינו צריכים ללכת בעצמנו אל ה'אומשלגפלאץ', היינו צריכים להתנגד, אבל השלינו את עצמנו בדמיונות שוא. עם חכם ונבון – ניטל ממנו שכלו. האמנו כל הזמן – אולי ושמא ואפשר… שגינו קשה…צריכים היו להבין מלכתחילה, שאותו רשע מבקש לעקור את הכול, ואנו צריכים היינו להשתמש בכל האמצעים ולהזעיק את העולם. ועכשיו אנו חייבים להתנגד, אסור לנו להסגיר את עצמנו בידי האויב".

ניסן רזניק – ממתקוממי גטו וילנא (בספרו "ניצנים מאפר)
"הגענו למסקנה שיהודי הגטו אינם תומכים בנו ובדרכנו, ולא זו בלבד, אלא שהבנו שברגע המכריע שבו נחליט להניף את נס המרד המזוין בגלוי, ניאלץ להיאבק בכוח גם נגד היהודים המתנגדים לנו ורואים בנו גורם שמסכן את קיומם. את הרגע הנורא הזה של מלחמת אחים בגטו ביקשנו למנוע בכל מחיר. בו בזמן החלה להתערער בנו האמונה שרגע ההתקוממות היהודית ההמונית בגטו אכן יגיע".

דברי הרב בלוי מבארים לנו יפה עד כמה התלות בגאולת ה' שאמורה לבוא כהרף עין עלולה היא למנוע מעַם שלם את גאולתו:

הרב משה בלוי – היחס למרד גטו ורשא (ח' אייר תש"ג – 13.5.1943):
( חבר הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל ויו"ר מרכז התנועה בארץ ישראל)
רבים הם הנכשלים, ובלי תשומת לב הם נגררים אחרי הזרם, והם שרים אותה השירה של החופשים, אף על פי שבאמת פוגעים הם בזה בשרשים וגם ביסודות. נקח לדוגמא ענין אחד…המרד המזויין בוורשה…העתונות הלאומית עשתה משמועה זו מטעמים, והרימה על נס את הגבורה ואת אומץ הלב של הלוחמים הבוחרים למות מות גיבורים, ומהם באים להשוואה עם מרד המכבים וכו'…אבל דבר אחד ברור, שאם היה מרד שכזה – הוא לא יצא משלומי אמוני ישראל, והוא גרם, בלי ספק, גם בלי לקחת בחשבון את תוצאותיו, צער רב ויסורי נפש קשים לשלומי אמוני ישראל. למרוד, בתנאי מצב שכזה, שאין בו משום סכוי לנצחון, מסוגלים רק אנשים שהחיים נמאסו עליהם. אין לכחד אמנם שהמצב בפולין יש בו בכדי למאס את החיים… אבל, זה ברור שזהו אבוד לדעת,… למות מות גיבורים רק בכדי למות מות גיבורים – אינו נעוץ באמונת ישראל, גם אם זה אינו מעמיד בסכנה את אחרים, ומכל שכן כשזה עלול להעמיד בסכנה חיי אחרים, שלחיי שעה יש אצלם ערך רב, ושלא יחדלו גם במצב הכי מיואש מלקוות לישועת ה', … ושהיא עלולה לבוא כהרף עין.

"אבק אדם"
אי יכולת הקהילות בגולה ל"עלות כחומה" ולקחת את גאולת עם ישראל בידם, מביאה את ראשי הישוב בארץ לנקוט כלפי קהילות אירופה בדרך התייחסות שלולא נכתבה לא ניתן היה להעלותה על דל שפתנו – כאבק אדם!

להלן חלקם של הביטויים שישקפו לנו, מה נשאר מן האדם שמהותו כ"חומה" נלקחה.

בן גוריון (ב-1933 על רקע הדרישה לתת סרטיפיקטים לפי גודל המצוקה כמו זו של יהודי גרמניה)
ארץ ישראל זקוקה כיום לא למהגרים סתם אלא לחלוצים… הציונות אינה מפעל פילנטרופי, אנו זקוקים פה לטיפוס המעולה של יהודים שיפַתחו את הבית הלאומי'.

חיים ויצמן, NEW JUDEA, לונדון, סתו, 1937
"מליוני היהודים האלה אבק אדם הם על גלגלי ההיסטוריה, אפשר שיצטרך להיזרות ברוח… לא נהפוך את תל-אביב שלנו לעוד גיטו בזוי… הזקנים יאבדו הם ויחכו לגורלם, הם אבק אדם כלכלי ומוסרי בעולם אכזר, רק ענף הנוער יישאר, הזקנים צריכים לעמוד בכך ולהשלים עם כך".

דוד בן גוריון בספרו "יחוד ויעוד":
הגלויות המתחסלות והמתכנסות בישראל אינם מהוות עדיין עם, אלא ערב רב ואבק אדם, ללא לשון, ללא חינוך, ללא שורשים, הפיכת אבק אדם לאומה תרבותית היא מלאכה לא קלה.

בן גוריון (1938 בנושא העלאת ילדי השואה):
"…תכנו אותי אנטישמי אבל אני חייב לומר זאת אנו נחנקים מבושה מהמתרחש בגרמניה בפולין ובאמריקה, שיהודים אינם מעיזים להיאבק. אין אנו שייכים לעם היהודי הזה, אנו מתמרדים נגד עם יהודי כזה, אין אנו רוצים להיות יהודים כאלה"

בבת אחת ובאופן הכואב ביותר, הופכים לנו עדויות ואמירות אלו את עשרה בטבת מזיכרון רחוק על בניית דייק סביב חומת ירושלים, למחשה חיה ומבהילה על דמות האדם, הקהילה והאומה המאבדת את שדרת חומתה ואינה מסוגלת להוציא עצמה מן המיצר למרחב גאולתה.
מתברר שבלא הכוח הזה לא נשאר לו לאדם מאום מן המייחד אותו כאדם עד כדי ש"אבק" יקרא לו אף על ידי אחיו.

לשאוף, לעלות – כחומה!
למרות המחשה קשה זו על מהות המצור בהיסטוריה הקרובה לנו, נראה היה לכאורה שכל זאת הוא נחלת העבר. עתה כשאנו נמצאים במדינה משלנו, עם צבא בארצנו, חוזקנו הוא לכאורה דבר המובן מאליו. בניגוד לעבר, נראה שעתה, חומה אנחנו.

אולם, עוד לא כך הדבר. עוד לא הגיעה עת הפיכת צום עשרה בטבת ל"ששון ושמחה".

יש להבין, שהיכולת "לעלות כחומה", "לעלות בחומה" ו"להעפיל", אינה מתייחסת למשוכות החיים האנושיות, אלא לשאיפות הגאולה האלוהיות. קיבעון יחסי הגומלין שבין המציאות ואלוהיה, כבר עשרות שנים בלא לחתור לשינוי מהותי בחיבור הזה, היא חלק מאותה הבעיה, אלא שנקודת המוצא שלנו כיום היא טובה יותר. "לעלות כחומה" היא דרך הפעולה המממשת רמת הבעה עתידית של ממד החיים האלוהי, אף שאינה קיימת במצב ההווי, מתוך וודאות פנימית שעלייה בחומה שלנו אליה, תביא בסופה להופעתה גם מצד הקב"ה אף שבמצב הנתון לא שייך היה להופיע אותה.

בכל התפתחות שלב של גאולה, אנו נתקלים בפני אותה הבעיה. מצד המציאות הנתונה איננו יכולים להתקדם לשלב הבא כיוון שאופי יחסי הגומלין שאנו חולמים עליו אינו מתאים לשלב בו אנו נמצאים ועל כן "לא מגיע" שיופיע אלינו. על כן עלינו "לפרוץ" במעשינו למחוזות שאינן קיימים בנו, בידיעתנו שבשלב הביניים לא יהיה לנו גיבוי לפעולותינו ואנו נשלם על כך מחיר יקר בזמן ה"רִיק" שנוצר עד להתכווננות המציאות על פי פריצתנו, מכוח הצטרפות ההשגחה העליונה לפעולתנו.

אולם אנו סמוכים ובטוחים שהנבואה שייסדה את צום עשרה בטבת כבר לכתחילה תחת ההבטחה "…וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים", היא שתתן לנו את הכוח להמשיך ולהיות כחומה, לעלות בחומה ולהעפיל אף לשאר שלבי הגאולה הבאים הללו.