האם הדלקת הנר בחוץ והדלקת הנר בפנים היא אותה הדלקה רק עם פחות פרסום? מתברר שלא!
באופן פשטני נראה היה לבאר שסיבת ההדלקה מחוץ לבתים היא על מנת לפרסם את הנס לבני רשות הרבים. אולם קביעת הגמרא ופסיקת השו"ע (סימן תרע"ג סעיף ב') ש"כבתה אין זקוק לה" (להדליקה מחדש), וזאת אף אם נכבה הנר בערב שבת לפני השקיעה, מבטלת כמעט כליל את סיבת הדלקת הנר מחוץ לבתים מצד ראיית העוברים והשבים, שהרי אין ההלכה מקפידה שאכן אור הנר יתמיד באורו כל זמן ההדלקה.
גם חיוב ההדלקה מחוץ לחצר אף במקום שאינו נראה לבני הבית, מרחיק מביאור מעשה ההדלקה מצד ראיית הנרות, שהרי במצבים רבים לא יראו בני הבית כלל את הנרות הדולקים.
ה"חוץ" – מֵקום האור ה"מקיף"
אנו נזקקים אם כן לבחון את משמעות ההדלקה לא כאמצעי לראייה מקסימאלית של הנרות, אלא כמהות מצד עצמה.
ממהלך הגמרא ביחס לנר החנוכה (שבת כ"ב ע"א), אנו למדים שמיקום נר החנוכה מקביל למיקום המזוזה, שאף מיקומו הוא מחוץ לבית.
"נר חנוכה מצווה להניחה בטפח הסמוכה לפתח…מימין… כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין".
השאילתות (רב אחאי גאון) מוסיף את הטלית כגורם שלישי.
"מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל והבעל הבית בטלית מצויצת ביניהם" (שאילתות שאילתא כ"ו דף קע"ה פרשת וישלח).
מהו המכנה המשותף לשלושת המצוות הללו?
"רב צדוק" בהתייחסותו למצוות המזוזה מלמד אותנו שהמזוזה היא בחינת "אור מקיף" (פרי צדיק על פסק סעיף נ"ג). הרב קוק בעולת ראיה (דף י"ח), משלים את התמונה ומלמד אותנו שאף הטלית הגדול הוא בבחינת "אור המגיע אלינו מהקפת המון עולמים בהכללתם הגדולה" (בעוד הטלית הקטן מתייחסת ל"הארת המצווה בקטנותה ביחס לאור האלוהי הבא ומתקרב אלינו ומאיר נוכח פנינו"). מדברי הרב קוק אנו למדים שה"אור המקיף" הוא כוח החיים מצד האין סוף המגיע אלינו בגודלו והכללתו העצומים לפני שמתלבש להופיע כפי ממדי גופנו ומידתנו המצומצמים. היחס למזוזה כ"אור מקיף" מבאר ביותר את מיקומו מחוץ לבתים ושופך אור גם ביחס לנר החנוכה. מיקום המזוזה וכן נר החנוכה בחוץ הוא תוצר מהתייחסותו לשכינת ה"אור המקיף", שאינה יכולה לשרות בגדרי הבית, אלא חייבת את המרחב האין סופי שמחוצה לו. מקומו הטבעי של האור המקיף הוא אם כן, מחוץ לגבולות הבית.
חיים כוללים אלו מגיעים אלינו באופן אחד בטלית העוטפת את גופנו, באופן נוסף במזוזה הנמצאת מחוץ לבית אך פונה אל הבית להגן עליו מכוחה, ובאופן הכוללני ביותר בנר החנוכה הנמצא מחוץ לבית ואף פונה כלפי חוץ.
ביטול ה"אור המקיף" בהדלקה בִפֽנִים
ההפסד הנוצר מהכנסת הנרות לתוך הבתים, הוא אם כן ברור. צמצום החיים המופיעים אלינו מעוצמתם הכוללת המקיפה הבלתי מוגבלת בכלי, להופעת חיים המוקטנת בגבולות הבית בו הוא מודלק.
דברי רב צדוק ביחס לנר בדיקת החמץ תקפים גם לעניינו –
"…ואמנם גם בעת החושך צריך אור הלבנה או אור הכוכבים…ובביתו צריך אור הנר… שאז אור הנר מאיר…מה שאין כן ביום, אין מאיר דשרגא בטהירא מאי אהני (נר באור יום, מה מועיל?). ועיין בירושלמי ריש פסחים דביום אף במקום חשוך אין מאיר כ"כ, כלומר בזמן שהשם שמיים נגלה על כל פני העולם קטן, אין נר מצווה חשוב לכלום".
אמנם רב צדוק עושה את ההשוואה שבין אור הנר שבבית לבין אור היום שבחוץ, אולם על פי הגדרת האור המקיף, נר החנוכה המודלק בחוץ מקביל הוא לאור היום ולגילוי שם שמים על כל פני העולם.
מדברנו יוצא בברור, שהדלקת נר החנוכה בפנים אינה משתווה כלל למהות ההדלקה בחוץ. ממילא היא אינה יכולה להוות תחליף להדלקת הנרות בחוץ – אם כן, מדוע עבר מעשה ההדלקה לבפנים?
"שעת הסכנה" – לנשמת ישראל דווקא
מדין הגמרא ההיתר היחיד להעביר את הנרות לבפנים הוא אך ורק מטעם "שעת הסכנה".
"ובשעת הסכנה מניח על שולחנו ודיו".
אם כן, לכאורה לאחר חלוף עת הסכנה, נצרכים היינו לחזור ולהתחייב בהדלקת נרות החנוכה בחוץ, ומכאן והילך צריכה הייתה לכאורה ההדלקה בפנים להיות פסולה ואסורה בברכה?
אולם לא כך מופיע הדבר בפוסקים.
באותו מקום בו מביא השו"ע (סימן תרע"א סעיף ו'-ז') את דין שעת הסכנה הוא מוסיף שכיום אין העולם נזהרין להניח דווקא למטה מי' טפחים ולא בטפח הסמוך לפתח כיוון שעכשיו הורגלנו להניח בפנים ובזמן הזה כולנו מדליקים בפנים".
גם פוסקי ימינו סוברים רובם שההדלקה צריכה היא להיות בפנים, חלקם סוברים שצריכה היא להיות מבפנים כלפי רשות הרבים, חלקם סוברים שמנהג יפה הוא להדליק מבחוץ, אולם אין פוסק אחד שפוסל את ההדלקה בפנים מלהיות כשרה לברכה ("מקראי קודש" על חנוכה הרב הררי פרק ג' והערות שם)
נשאלת השאל הקשה, מדוע? מדוע לא חזרה עד היום ההלכה המקורית למקומה?
התבוננות בגורמי "שעת הסכנה" תביא אותנו למסקנה מפתיעה, שממילא תלמד אותנו על מרחבי החיים שהיו פתוחים לנו לֵפַנִים.
הסכנה שבלקיחת הנר
בצורה פשוטה "שעת הסכנה" הוא זמן בו אויבי ישראל אסרו על ישראל להדליק נרות באיומי מיתה. אולם התבוננות בראשונים מראה שהדבר כלל אינו כך.
על שעת הסכנה מבאר תו"ס (שבת כ"א ע"ב) שהמדובר הוא מזמן שהגיעו "חברי" (אומה שהגיעה לבבל, ויש אומרים פרסיים) לבבל. שואל תו"ס "ואם תאמר דעל השלחן נמי יקחו אותו"? על כך עונה התו"ס "דאין רגילות כל כך לחפש בבתים". מכאן אנו למדים שהסכנה היחידה שהייתה במעשה ההדלקה הייתה שאותם גויים המכונים "חברי" יקחו את הנר הדולק, ולא שום דבר מעבר לכך!
גם הסיפור שמביא התו"ס באותו מקום על רבה בר בר חנה, מאשר את אותה המסקנה:
"רבה בר בר חנה חלש (חלה), עול לגביה רב יהודה ורבה לשיולי ביה (הגיעו אליו לשאול אותו)…אדהכי אתא ההוא חברא, שקלה לשרגא מקמייהו (תוך כדי הגיע חברא ולקח את הנר מהם), אמר (רבה בר בר חנה): רחמנא! או בטולך או בטולא דבר עשו (אלוהים, או החביאנו בצלך או הגלונו בצל בני עשו שהן מכבדין אותנו). למימרא, דארומאי מעלו מפרסאי" (מכאן שהרומאים טובים מהפרסים) (גיטין י"ז, ע"א).
מן הסיפור אנו למדים שחלישות דעתו של רבה בר בר חנה מגיעה אך ורק מכך שנרו נלקח! מסיבה זו הוא מעדיף להיות אף תחת שלטון רומא שהרגו ביהודים ללא רחם!
ולכאורה תגובה זו תמוהה, האם יתכן שלקיחת נר תהיה קשה יותר ממעשה הרג?
תמיהה נוספת לא פחות קשה עולה מדברי רש"י במקום המבאר שהמדובר למעשה בבעיה של יום אחד בלבד – "שיש לפרסיים יום איד שאין מדליקין אור באותו יום אלא בבית ע"ז שלהן" (רש"י ד"ה שקלה לשרגא). אם כך הדבר, איזו מניעה ישנה לחכמים מלהשאיר בשאר הימים את הדלקת הנרות בחוץ?
תגובתו הקשה של רבה בר בר חנא, וביטול כל מעשה ההדלקה בחוץ בעקבות מניעת ה"חברי" הדלקת נר כלשהו ביום אידם, מלמדת בהכרח שהאפקט שבמעשה מניעת הדלקת הנר, ולקיחתו, הוא קשה והרסני הרבה יותר מאיך שהוא נראה.
נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם
הכתוב במשלי מלמד אותנו שהנר הוא הנושא את נשמתו של האדם –
"ונשמה נקראת נר דכתיב (משלי כ', כ"ז) נֵר יְקֹוָק נִשְׁמַת אָדָם (רש"י מועד קטן כ"ה, ע"א).
הסכנה שבהדלקת הנר היא בעצם לקיחתו של הנר שהינו מוות לנשמת ישראל שהיא קשה אף יותר מהריגתם הפיזית. כוחם של אותה אומה הנקראת "חברי" הוא ביכולתם להשתלט על נשמתם של ישראל, השתלטות שלדידו של רבה בר בר חנה קשה היא יותר מרצחנותם של בני אדום. באופן זה נוקט רש"י ביבמות המבאר את הנפילה שנוצרה מהגעתם של "חברי" לבבל מצד "שבני הישיבה מסורים בידם" (יבמות ס"ג, ע"ב). אין הוא מזכיר לחץ או פחד על החיים הפיזיים, אלא על השתלטותם על בני הישיבה שהם המבטאים ביותר את החופש הנשמתי.
באופן זה יש אם כן לתפוס גם את מעשה העברת הנר לתוך הבתים. כניסת הנר לתוך הבתים אינה תוצר מלחץ פיזי של הריגה. הוא תוצאה מכיווץ ואיבוד מרחב החיים הנשמתי, מעוצמת חיים המקיפה את כלל העולמים, לחיים מצומצמים. צמצום נשמתי זה הוא עיקר הגלות. על כן, המשכו או אי המשכו גם לאחר שנסתיימה הגלות, תלוי בעיקר בהכרעת האדם ויכולתו לצאת ממצבו המוגבל, ולא רק בשיפור מצבו הפיזי.
מסיבה זו אף שעם ישראל חזר מן הגלות לארץ ישראל, לא חזר נר החנוכה למיקומו האבסולוטי מחוץ לבתים, ולא נפסלה הלכתית ההדלקה בפנים, כיוון ששינוי שכזה מצריך להוציא אל הפועל את פוטנציאל החזרה לארץ גם באדם ולהביא אותו שוב ליכולת להביע את עוצמת נשמתו הכוללת, שאינה אזוקה בד' אמות ביתו.
חלק בלתי נפרד מן המהלך הזה הוא ההגעה ליכולת להוציא את התורה מד' אמות של הלכה, להגדרת חיים כוללנית ומערכתית. אז גם תהיה נשמתנו חופשייה ונר נשמתנו המופיע בחנוכה יחזור למקומו כאור מקיף בחוץ לבתים במרחב רשות הרבים. אז גם יחזור מעשה ההדלקה בחוץ להיות המעשה המחייב ואין בלתו.