התנגדויות רבות נשמעות לבחירתו של הפרופ' הרב דניאל הרשקוביץ לראשות הבית היהודי. בעיקרן הן מתייחסות לעמדתו כלפי נושא ארץ ישראל. אולם נראה שהצגתו כ"איש ממד" היא התבוננות רדודה מידי ביחס לאישיותו המורכבת. בכדי להציב עמדה אמיתית מול מי שהציבה הוועדה בראש המפלגה כדאי להשקיע מאמץ ולרדת לעומקם של דברים, על מנת להבין את המגמה העומדת במאחרי בחירה זו.

לדלג מעבר לנקודת הקונפליקט?
כבר בתחילת הדרך חרטה הוועדה על דגלה את הסיסמא "חינוך בראש". מי שעיניו בראשו מבין שהצבת יעד זה, אינו מקרי והוא מתייחס בעקיפין למצב הנוכחי בו הציבור הדתי לאומי מזוהה באופן זה או אחר עם נושא ההתיישבות, ההתנחלויות, "בית  השלום" וכו' שהוא קו העימות החזיתי מול מערכת ההנהגה הלאומית כיום ומול מערכת המשפט.

אמנם יש להעריך שחלקם של חברי הוועדה ואף מי שהביא לבחירתם אין להם הערכה עמוקה לחשיבות ארץ ישראל, והם רואים את הציבור הדתי לאומי עוסק בעיקר בחינוך ובערכים יהודיים ולא נתפס לנישה ה"קיצונית" של ארץ ישראל השלמה. אולם נראה שחלק גדול מחברי הוועדה אינם כאלו. יתר על כן, נראה שהפרופסור\הרב הרשקוביץ אף הוא אינו מן הזן המזלזל בחשיבותה של ארץ ישראל. אם כן מה מביא את פרופסור הרב דניאל הרשקוביץ להציג תפיסה "פלורליסטית" כלשונו ביחס לנושא המדיני?

הסיבה היא ההבנה שעמידה על נקודת הקונפליקט מול השלטון הקיים כיום במדינת ישראל, והתעקשות עליה, לא תועיל ולא תקדם את הציונות הדתית בהגעה אל יעדיה, הכוללים גם את ארץ ישראל. מטרתם אם כן, "לעקוף" את חזית העימות הזו!

מסיבה זו דוגל הרב פרופסור הרשקוביץ ואחרים בוועדה להתעלות מעל לנקודת הקונפליקט ולהצטרף להובלת המדינה באותם המישורים בהם יש לציבור הדתי לאומי מה לומר ומה להוביל, ומתוך ההובלה הזו ויצירת הלגיטימציה בקרב הציבור הכללי, לחזור ולהשפיע בעתיד גם על הנושאים הכואבים הנמצאים כיום בלב העימות במדינת ישראל.

אציין מה שאמר לי אחד מחשובי הרבנים בוועדה (שתמך אף בסירוב פקודה בזמן הגירוש, כך שאין הוא חשוד ב"שמאלנות"…) שהרב פרופסור הרשקוביץ הוא שידרוג של המפד"ל ואורי אריאל יחדיו. אישיותו יכולותיו ומעמדו האקדמאי, בד בבד עם הרקע התורני והרבני שלו יאפשרו לנו לדלג מעבר לנקודת הקונפליקט מול מערכת השלטון ולהגיע למעורבות שלטונית שממנה ניתן יהיה לחזור ולחזק את ערכי היסוד שכה חשובים לנו – כולל ארץ ישראל.

כאשר שאלתי אותו שוב "מה עם נקודת הקונפליקט"? ענה לי הרב: עזוב את נקודת הקונפליקט, אנחנו נעלה מעליה!

עד כאן עמדת הוועדה הציבורית\הרב הרשקוביץ כפי שאני הדל הבינותיה. רק לאחר התייחסות רצינית זו ניתן לבחון האם זו אכן הדרך.

אם הייתי נוקט כפי עמדת רוב המתנגדים לדרך שהציג הפרופ' הרב הרשקוביץ ביחס לנושאים המדיניים, הייתי טוען כנראה שלא ניתן לדלג על נקודת הקונפליקט (ארץ ישראל, האחזויות "בית השלום" גרושים נוספים וכו') כיוון  שהקונפליקט הזה עומד כבר בפתחנו וכל צעד שלא ננקוט יהיה כנגד הצד שכנגד. יכולתי גם לומר שלא ניתן לדלג על נקודת הקונפליקט כיוון שארץ ישראל היא אינה סעיף אחד במכלול התורה, אלא הבסיס המרכזי של כל הווייתנו בארץ וויתור עליה אפילו באופן זמני ישמוט את  הקרקע מן הלגיטימציה שלנו להווייתנו בדור הגאולה.

אולם נראה שלא דרך זו ולא דרך זו אוחזים את השור בקרניו.

קונפליקט לאורך כל הקו
כששאלתי כאמור את הרב, שאותו אני מוקיר ביותר, "מה עם נקודת הקונפליקט" נראה היה לו שכוונתי היא לנושא הבוער כיום בין המערכת השלטונית\המשפטית לבין חלק ניכר מן הציבור הדתי לאומי – נושא ההתיישבויות. אולם לא זו הייתה כוונתי.

לוּ באמת נקודת המחלוקת הייתה נושא ארץ ישראל, ניתן היה אולי להבליג על דחיקתו הצידה, להתמקד בכניסה למרכז ההנהגה הפוליטית בחינוך, כלכלה אקדמיה וכו', ואז מעמדת ההנהגה הזו, דמות בעלת שיעור קומה משכמה ומעלה אולי כמו הפרופסור\הרב הרשקוביץ, הייתה מובילה גם את הציבור הכללי חזרה לעולם הערכים.

אולם לא כך הוא הדבר!

התורה, לכל מרחב נושאיה, מהלכיה ופסיקותיה, אינה תואמת את קווי המתאר התרבותיים, החינוכיים והמוסריים על פיה מושתתת התרבות הישראלית כיום (ואני מדבר גם מהצדדים החיוביים שבה). כל מי שיגע בכל נושא שהוא, מן הנושא הקנייני ועד לנושא האישותי, אם לא יפחד להסתכל על כך בעין פקוחה וביושר אמיץ, הוא יזהה שונוּת זו לאורך כל הדרך.
המדובר הוא בנושאים הקשורים לכל קו החיים. אם בדיני הנזיקין המציבים הלכות הנראות הזויות בדיני האדם (הפטורים ה"מוזרים" בארבע אבות נזיקין, פטור גרמא בנזיקין, המבעית את חברו פטור בדיני אדם וכו'). דיני עדות הנראים אף ככאלו שיביאו דווקא לעיוות הדין (פסול קרובים אבל כשרות "אוהבים" ו"שונאים". שיוויון בנושא הזמת העדות בין כת של 100 לבין כת של 2, פסול עדות שאין בה ראייה ישירה גם אם ב"נסיבתי" אין כל ספק. קריטיות שאלות ה"חקירה" למרות שהן ידועות מראש וכו'). יחס לנשים הנראה משפיל (פסול האישה לעדות, אי ירושתה את בעלה, אי ירושתה עם האחים). הגדרות "מלאכה" הזויות (מעבר מרשות לרשות). דינים חברתיים שהינם לדידנו אנטי חברתיים (דין עבד עברי – מוסר לו שפחה כנענית לוולדות, דיני מציאה – חיוב מוצא האבדה בגנבה וכו'). דינים הנחשבים לא מוסריים בעליל (דין האונס – משלם 50 כסף ו"לא יוכל לשלחה כל ימיו". דין אשת יפת תואר המאפשר ביאה במלחמה נגד רצון האישה הגויה גם אם היא נשואה) רמת גזרות היוצאות מגדר ההיגיון הנורמאלי (איסור השימוש בעץ וגם בצדדי העץ כגון ערסל הקשור לעץ שמא יתלוש אבל מנגד היתר לשכב על דשא ונגיעה בפרחים להריח וכו'. איסור שימוש בכל בעל חי מטעם איסור רכיבה שמא יקטוף זמורה וכו'), ועוד דינים רבים בלא סוף ובכל נושא שהוא.

יש כאלו רבים שינסו למצוא "הסברים הגיוניים" לאותם הדינים. יש כאלו שיאמרו שאלו רק מעט דינים בתוך מכלול רחב שכן תואם את מערכת החיים, ויש כאלו שיאמרו שאכן במציאות כיום יש לשנות חלק מן החוקים שאינם רלוונטיים או אף בלתי מוסריים. 

אולם  האמת היא שככל מערכת חוקים מורכבת, תמיד היא מושתתת על "תובנת על" ו"תודעת על" כוללת, כשכל פרטיה תואמים ומממשים את תובנת ותודעת העל הללו (תשאלו את ברק נשיא בית המשפט העליון לשעבר…!). אנחנו לצערנו עוד לא הצלחנו להגדיר באופן אמיתי את תובנת ותודעת העל הזו באופן שכל פרטי הדינים כולם יוסברו על פיה בהרמוניה. למעשה אנו מסרבים לגעת בגחלת הלוהטת הזו מתוך הפחד הלוא מודע שכניסה לעובי הקורה תלמד אותנו על ההפרש העצום שבין תודעת החיים בה אנו חיים כיום לבין תודעת החיים העולה מתוך תכני התורה.

מכאן, גם היחס לקונפליקט הקיים כיום בין הציבור הדתי לאומי האוחז בארץ ישראל לבין האוחזים בהגה השלטון ובעיקר בהגה המשפט, מתורגם באופן שונה לחלוטין. כיוון שבניין ההתיישבות ביש"ע הוא הנושא הכמעט יחידי שמומש על ידינו באופן "נקי" מצד התורה, הוא העולה לעימות ברמה הציבורית. אולם הוא לא מעלה רק קונפליקט נקודתי מול התפיסה הפוליטית הפרגמאטית אלא הוא בעיקר מעורר את הקונפליקט המערכתי שבין תודעת המציאות כיום לבין תודעת התורה שאותה אפילו לא הצלחנו להגדירה עד היום כהוגן.

על כן, הניסיון לבודד את נושא ארץ ישראל ולפעול דרך הערוצים האחרים (חינוך, כלכלה אקדמיה וכו') לא יצלח. המובילים כיום את ספינת המדינה בעיקר אלו האוחזים בהגה המשפט מזהים בתחושת הבטן את השונוּת המהותית בין התורה לבין עולמם, שלדידם אינה ניתנת לגישור ובצדק, ועל כן  גם הם "הולכים על כל הקופה" .

ממילא גם ברור שהימצאותנו בשטחי האקדמיה והכלכלה (כפי הימצאותו של פרופסור הרב הרשקוביץ בשטח האקדמאי) אינו יכול להביא לדילוג מעל לקונפליקט הקיים שהינו כאמור מערכתי וכולל ולא יוכל להועיל כלום למימוש יעדיה של התורה (ואולי אף יזיק מכוח השתלטות הפן האקדמי על  הפן  התורתי).

פניה ישירה לעם בשם התורה
הדרך היחידה הקיימת לנו היא להציג את התורה הקיימת בנו כיום, כאלטרנטיבה לתפיסת המציאות כיום עם כל מה שבה, עם מה שכבר מומש (ההתיישבות) וגם עם מה שעוד לא תורגם לתודעת חיים ברורה, מתוך ידיעה שהקונפליקט בעיקר מול האוחזים בהגה המשפט הוא קונפליקט לאורך כל הקו, קונפליקט שלא ניתן לעקוף אותו בשום מצב.

אז מהי תקוותנו?
כיוון ששורשיו העמוקים של עם ישראל אינם נעוצים בתרבות המערבית (גם אם נתבונן בה מצדדיה החיוביים כאמור) אלא בתודעה התורתית. אנו צריכים להיות סמוכים ובטוחים שגם הציבור הכללי שאינו דתי, ינהה בסופו של דבר אחרי המגמה התורתית, כשאנו בד בבד מבטיחים לו ולעצמנו לתרגם את תכניה של התורה מהשפה ההלכתית שבה לעוצמות וכוחות החיים האמורים לשרות בנו ולהביא אותנו לחיים של יצירה פריון ופריחה.

אם נפחד מלהציג "בית יהודי" כמוביל מצד עצמו וננסה לתחום את הבית היהודי בתוך הבית הלאומי של עכשיו, לא יהיה בכוחו של בית זה "לבלוע" את מגמות הבית היהודי ופעם אחר פעם הוא ידחק את מגמות הבית היהודי מחוצה לו, או יאלץ את מובילי הבית היהודי לוותר על חזון הבית היהודי ולצמצם עצמו לחזון הבית הלאומי.

לעומת זאת חזון הבית היהודי יש בכוחו לכלול את הבית הלאומי של עכשיו, בהרחיבו את חזון הבית הלאומי לחזון התורה.

אך תנאי יש בדבר. עלינו לא לפחד לעמוד מול הקונפליקט הקיים ולהתמודד מולו כאלטרנטיבה מלאה כאן ועכשיו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *