המתבונן על פרשת שכם בעין פשטנית מזהה לא יותר מפרשה אכזרית של ניסיון התחברות בכוח של שכם אל משפחת יעקב, זאת לאחר מעשה אינוסה של דינה. ממילא חיסולה של שכם, לא אמור היה להוות בעיה אלא מצד אי לקיחת כל ההשלכות המלחמתיות שבכך.
כך לכאורה אומר יעקב לבניו
"עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (בראשית פרק לד, ל').
אולם התבוננות מדוקדקת יותר בכתובים, מראה שיעקב ואף דינה אינם אדישים לשכם והם אלו היוזמים ראשונה את הקשר המסתיים שלא כמתוכנן.
יציאה שיש עימה מטרה
בחזרתו של יעקב מפדן ארם, הוא יוזם קשר משמעותי ביותר עם העיר. הוא קונה בה חלקת שדה ("וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה – בראשית ל"ג, יט) ואף מתערב בחיי העיר – מתקן לבני העיר מטבע, שווקים ומרחצאות ("וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר. אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם" – שבת ל"ג, ע"ב).
אין ספק שמעשים שכאלו, לא יכולים להשאיר את יעקב ובניו מבודדים מן העיר.
על בסיס מעשיו אלו של יעקב, דברי השכנוע של שכם – "וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּה (בראשית ל"ד, ט'-י')ּ, אינם כה רחוקים ממה שעושה יעקב בעצמו.
אפילו מצד דינה עצמה, אנו למדים שיציאתה לא מתוך פזיזות הייתה, אלא התחברות שיש עימה מטרה.
חז"ל על הפרשה מלמדים אותנו שיציאתה של דינה, היא כיציאת אימהּ:
" וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה…לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ- ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר (ל טז) ותצא לאה לקראתו ועליה משלו המשל (יחזקאל טז מד) כאמה כבתה" (בראשית ל"ד, א')
על יציאת לאה מעיד הכתוב שמטרתה הייתה להכניס את יעקב אל תוך ביתה –
"וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא" (בראשית ל', ט"ז).
מכאן יש לנו ללמוד שאף דינה ביציאתה לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ, יש לה מטרה זהה – לחבר את כוחן לבית יעקב.
מן המדרש אנו למדים, שאף יעקב ובניו בדיוק כמו דינה, נראים היה לאנשי שכם בכוונה תחילה:
"לראות בבנות הארץ, לראות ליראות…כיון שבאו בני יעקב לארץ ישראל התחילו מראין כחן ועשרן ונויין, מראין כחן ויקחו שני בני יעקב איש חרבו וגו' ויהרגו כל זכר (בראשית לד כה), מראין עושרן ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות (שם לג יז), התחיל פותח אטלין. ונויין מנין, ותצא דינה בת לאה לראות וליראות" (מדרש תנחומא פרשת וישלח סימן יט).
וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד
ההתבוננות בכתובים מלמדת שאף לאחר אינוס דינה ממשיך יעקב במגמת החיבור עם שכם ואף מעצים אותה לכיוון של חיבור מוחלט לעם אחד:
לאחר שנפשו של שכם נדבקת בדינה הוא פונה אל יעקב ובניו בהצעת נישואין –
"וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה" (בראשית לד, יא – י"ב).
מן הכתובים ברור שבפגישה זו נכחו הן יעקב והן בניו. הכתוב מספר לנו שבתגובה להצעה זו עונים בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה – אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר… וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד (שם יג-טז). יעקב כלל אינו נזכר ביחס להצעה זו של בני יעקב, למרות שהכתוב עצמו הבהיר לנו שבפגישה זו אף הוא נכח. האם יתכן שאף יעקב היה שותף באותה המרמה? ברור שלא! אם כך היה הדבר, לא היה נוזף בהם – "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ" (בראשית ל"ד, ל) ולא היה בא איתם חשבון בברכתם בסוף ימיו – "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם" (בראשית מ"ט, ה). מכאן אנו חייבים להסיק, שאכן יעקב שהיה נוכח באותה הפגישה שותף אף הוא להצעת האחים לשכם, אלא שאם האחים מציעים הצעה זו במירמה, הרי יעקב מציע ושותף להצעה זו שלא במירמה.
משמעות הדבר היא עצומה. הצעת יעקב – "אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר", היא אינה הצעה טכנית של מילת העורלה, אלא הצעה לגיור מלא. מתוך כך מגיעה התוצאה המתבקשת – "וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד".
אנו רואים אם כן שהמהלך שעושה יעקב בשכם הוא מהלך עקבי של חיבור בין עם ישראל לבין העיר שכם. אלא שאם בתחילה נתונה הייתה יוזמת ההתחברות ליעקב הן בחנייה שהוא עושה במקום והן בקניין הקרקע שהוא קונה מחמור, הרי מעשה אינוסה של דינה מעביר את שרביט ההובלה לידיו של שכם. פה מתגלעת מחלוקת בין יעקב ובין בניו (שמעון ולוי בעיקר). בעוד יעקב מעדיף להמשיך את החיבור עם שכם דרך מעשה הגיור אף שנקודת המוצא למהלך הזה הייתה כוחנית מצד שכם, הרי בני יעקב פוסלים את החיבור כולו מפאת הפסול שבתחילת יצירתו.
התבוננות בברכת יעקב לשמעון ולוי, לקראת מותו (בראשית מט", ו'), מלמדת שיחס יעקב לשכם הוא משמעותי ביותר, יחס המקביל לזה שמקבל יוסף. בהתייחסותו לכוונותיהם של שמעון ולוי הוא משווה בין שכם ויוסף באמירתו – "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ (שכם) וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר (יוסף)". הגם שרש"י במקום מצמצם את חשיבותו של שכם באמירתו – שהם "אינם חשובין כולם אלא כאיש אחד". בכל אופן פשט הכתובים מביא את שכם ויוסף באותה המשוואה.
מה כוחה ועוצמתה של שכם שמביאה עד כדי רצון של יעקב להמשיך את החיבור עימהם אף לאחר מעשה אינוסה של דינה?
מדוע גדולה חשיבותו של שכם עד שזכירתו בברכת יעקב לבניו היא בצוותא עם יוסף?
תשובה לדבר נוכל לקבל מהתבוננות על מוצאו של שכם כפי שמופיע בכתובים:
חֲמוֹר חִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ
בתארם את שְׁכֶם, מגדיר אותו הכתוב – "שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ" (בראשית לד, ב')
מה משמעות תואר זה "נשיא הארץ"?
הבנה בעניין נוכל לקבל מהתייחסות לגורמי הכוח המרכיבים את שכם – חמור וחיוי.
ביחס למקורו ה"חִוִּי" מבארת לנו הגמרא – שהחיווים "היו טועמין את הארץ לאיזה דבר ראויה כחויא כנחש שמאכלו עפר" (שבת פ"ה ע"א, ורש"י שם).
המדרש אכן מכנה את שְׁכֶם, "נחש":
"ופורץ גדר ישכנו נחש זו דינה…גרמה לעצמה שיבא עליה שכם בן חמור החוי שנקרא נחש …" (קהלת רבה פרשה י ד"ה א [ח] חפר).
אולם, בעוד הנחש מאבד את זקיפות קומתו לזחול על הארץ – "…עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ (בראשית ג', יד), הרי הולדתו של שכם, מחמור היא מגיעה, שעצמותיו ושכמו חזקים הם.
כך מגדירה התורה את כוחו של החמור ביששכר:
"יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם – חמור בעל עצמות". "….וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל – סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד" (בראשית מ"ט, י"ד).
כוח ה"שֵכֵם" של שְׁכֶם, מאביו חמור הוא מגיע. חיבור מקורו ה"חיווי" וה"חמורי", יוצר תרכובת מופלאה של "נחש בעל שֵכֵם". שילוב מופלא זה הוא המביא לו את תארו – "נְשִׂיא הָאָרֶץ" – נִישָא מעל פני הארץ, לא כנחש הזוחל על גחונו.
מובן אם כן, שבביאתו של יעקב לארץ הוא שואף להתחבר אליה בעוצמה החזקה ביותר. לשם כך הוא חובר ל"נְשִׂיא הָאָרֶץ".
דבקות ישראל ושכם
עוצמת החיבור הפוטנציאלי הזה שבין ישראל ושכם, מופיעה בחז"ל בצורה כה חזקה עד שהיא מבהילה:
הכתובים עצמם, מלמדים אותנו על התדבקותו הגמורה של שכם בדינה:
"וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה" (בראשית ל"ד, ג).
אולם הגמרא מבארת לנו שדבקות זו לא הייתה חד צדדית, אלא גם מצידה של דינה, שהייתה מתאווה לו לשכם.
"וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ! – שעינה מביאות אחרות. – שהיתה מתאוה לו ולא בא עליה בעונתה בימים שעמדה אצלו" (יומא ע"ז ע"א).
המדרש עוד מוסיף ומלמד אותנו, שלא ניתן היה לנתק דבקות זו אלא על ידי הוצאתה בכוח מבית שכם:
"וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ, ר' יודן אמר גוררין בה ויוצאין, א"ר הונא הנבעלת לערל קשה לפרוש" (בראשית רבה פרשה פ ד"ה יא ויקחו את).
כה עצומה רמת הדבקות המופיעה מכוחו של שכם, עד שאף דבקות ה' בישראל מאותו רשע היא נלמדת:
"בג' לשונות של חבה חבב הקב"ה את ישראל, בדביקה, בחשיקה, ובחפיצה, בדביקה (דברים ד) ואתם הדבקים, בחשיקה (שם /דברים/ ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה', ובחפיצה (מלאכי ג) ואשרו אתכם כל הגוים וגו', ואנו למדים אותה מפרשה של רשע הזה, בדביקה, ותדבק נפשו, בחשיקה, שכם בני חשקה נפשו בבתכם, בחפיצה, כי חפץ בבת יעקב" (בראשית רבה פרשה פ ד"ה ז וידבר חמור)
דבקות זו שבין ישראל לארץ שאמורה הייתה להופיע (דרך ההתחברות לשכם) כחיבור בעוצמה של קניין, תשוקה ונישואין אינה יוצאת אל הפועל בסופו של דבר, אלא בדרך הפחותה של חרב ומלחמה (מלחמתם של שמעון ולוי בשכם).
את המעט שנותר מן החיבור אל הארץ נותן יעקב ליוסף:
"ַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (בראשית מ"ח, כ"ב).
את המושג "שכם" מבאר רש"י או כ"שכם ממש ("היא תהיה לך חלק אחד יתירה על אחיך"), או כבכורה (שכם מלשון "חלק") – שיטלו בניו שני חלקים".
מכאן אנו למדים, שבכדי לזכות בבכורת הארץ לעולמים, לא מספיק לנצח במלחמה. החיבור לארץ מצריך התחברות אליה דרך אותם אלו הקרובים אל הארץ והיודעים לחוש אותה לא רק בדיבור ובמחשבה, אלא גם בחוש ובחוויה. את דרך החיבור הזו שהיא כמעשה הנישואין יש לקנות מעמי הארץ שסביבנו ובתוכנו בסבלנות אין קץ. לא תמיד מצליח המהלך הראשוני. במצב שכזה, כמו יעקב, אין בררה אלא לחכות לסבב נוסף, ושם לנסות שוב ולהצליח לגעת במטרה.