המתבונן על פרשת שכם בעין פשטנית מזהה לא יותר מפרשה אכזרית של ניסיון התחברות בכוח של שכם אל משפחת יעקב, זאת לאחר מעשה אינוסה של דינה.
אולם התבוננות מדוקדקת בכתובים, מראה שיעקב עצמו אינו אדיש לשכם והוא היוזם ראשונה את הקשר המסתיים שלא כמתוכנן.
וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר
בחזרתו של יעקב מפדן ארם הוא קונה בה חלקת שדה ("וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה – בראשית ל"ג, יט) ואף מתערב בחיי העיר – מתקן לבני העיר מטבע, שווקים ומרחצאות ("וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" – שבת ל"ג, ע"ב).
מה אם כן כוחה ועוצמתה של שכם שמביאה עד כדי רצון של יעקב להתחבר עימהם, למרות הסיכון שבדבר?
תשובה לשאלה נוכל לקבל מהתבוננות על מוצאו של שכם, כפי שמופיע בכתובים.
חֲמוֹר חִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ
הכתוב מתאר את שְׁכֶם כ – "בֶּן חֲמוֹר", "הַחִוִּי", "נְשִׂיא הָאָרֶץ" (בראשית לד, ב')
ביחס לתיאורו כ – "חִוִּי", מבארת לנו הגמרא – שהחיווים "היו טועמין את הארץ לאיזה דבר ראויה כחויא כנחש שמאכלו עפר" (שבת פ"ה ע"א, ורש"י שם).
המדרש (קהלת בה פרשה י) אכן מכנה את שְׁכֶם, "נחש". אולם, בעוד הנחש מאבד את זקיפות קומתו לזחול על הארץ – "…עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ (בראשית ג', יד), הרי הולדתו של שכם, מחמור היא מגיעה – שעצמותיו ושכמו חזקים הם.
כך מגדירה התורה את כוחו של החמור ביששכר
"יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם – חמור בעל עצמות". "….וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל". (בראשית מ"ט, י"ד).
כוח ה"שֵכֵם" של שְׁכֶם, מאביו חמור הוא מגיע. חיבור מקורו ה"חיווי" וה"חמורי", יוצר תרכובת מופלאה של "נחש בעל שֵכֵם". שילוב מופלא זה הוא המביא לו את תארו – "נְשִׂיא הָאָרֶץ" – נִישָא מעל פני הארץ, לא כנחש הזוחל על גחונו.
בביאתו של יעקב לארץ הוא שואף להתחבר אליה בעוצמה החזקה ביותר. לשם כך הוא חובר ל"נְשִׂיא הָאָרֶץ".
דבקות ישראל ושכם
עוצמת החיבור הפוטנציאלי הזה שבין ישראל ושכם, מופיעה בחז"ל בצורה כה חזקה עד שהיא מבהילה:
הכתובים עצמם, מלמדים אותנו על התדבקותו הגמורה של שכם בדינה
"וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה…" (בראשית ל"ד, ג).
אולם הגמרא מבארת שדבקות זו לא הייתה חד צדדית, אלא גם מצידה של דינה, שהייתה מתאווה לו, לשכם.
"וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ!… – שהיתה מתאוה לו ולא בא עליה בעונתה בימים שעמדה אצלו" (יומא ע"ז ע"א).
המדרש מוסיף ומלמד אותנו, שלא ניתן היה לנתק דבקות זו אלא על ידי הוצאתה בכוח מבית שכם:
"וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ, ר' יודן אמר גוררין בה ויוצאין, א"ר הונא הנבעלת לערל קשה לפרוש" (בראשית רבה פרשה פ ד"ה יא ויקחו את).
כה עצומה רמת הדבקות המופיעה מכוחו של שכם, עד שאף דבקות ה' בישראל מאותו רשע היא נלמדת:
"בג' לשונות של חבה חבב הקב"ה את ישראל, בדביקה, בחשיקה, ובחפיצה…ואנו למדים אותה מפרשה של רשע הזה, בדביקה, ותדבק נפשו, בחשיקה, שכם בני חשקה נפשו בבתכם, בחפיצה, כי חפץ בבת יעקב" (בראשית רבה פרשה פ ד"ה ז וידבר חמור)
דבקות זו שבין ישראל לארץ, שאמורה הייתה להופיע דרך שכם כחיבור של קניין, תשוקה ונישואין -אינה יוצאת אל הפועל בסופו של דבר, אלא בדרך הפחותה של חרב ומלחמה (מלחמתם של שמעון ולוי בשכם).
את המעט שנותר מן החיבור אל הארץ נותן יעקב ליוסף:
"ַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (בראשית מ"ח,כ"ב).
מכאן אנו למדים, שבכדי להתחבר לארץ באופן מלא, לא מספיק לנצח במלחמה. החיבור לארץ מצריך התחברות אליה דרך אותם אלו הקרובים אל הארץ והיודעים לחוש אותה לא רק בדיבור ובמחשבה, אלא גם בחוש ובחוויה. את דרך החיבור הזו שהיא כמעשה הנישואין יש לקנות מעמי הארץ שסביבנו ובתוכנו בסבלנות אין קץ. לא תמיד מצליח המהלך הראשוני. במצב שכזה, כמו יעקב, אין בררה אלא לחכות לסבב נוסף, ושם לנסות שוב ולהצליח לגעת במטרה.