משלב יציאתו של יעקב מן הארץ ללבן ועד חזרתו מלבן אל ארץ ישראל מעורבות אבנים במהלכיו של יעקב שלש פעמים. בפעם הראשונה ביציאתו מארץ ישראל (וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו). בפעם השנייה בהגעתו לחרן (וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר) ובפעם השלישית בחזרתו לארץ ישראל (וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה). האם ישנו קשר בין האבנים. על פניו נראה היה שלא. אולם קשיים בהבנת פשט הכתובים ופשט דברי חז"ל ביחס לפרשיות אלו, יבארו לנו שבשלשת המקרים המדובר הוא באותה ה"אבן".

 

אבן שהיא "בֵּית אֱלֹהִים"

הפרשיה הראשונה פותחת בהתגלות נוראת ההוד של מלאכי האלוהים ליעקב בבית אל. בתוך כך מתגלה אף הקב"ה לפניו ונותן לו את הבטחת הארץ והשמירה בדרך – "וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ".

אולם, הכתוב אינו מסתפק בתוכן ההתגלות. משום מה, הוא מתעכב על סיפור לכאורה שולי, על מה שם יעקב את ראשו כשהלך לישון! – "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו". באופן מפתיע מקבלים האבנים האלו בהמשך מרכזיות מעבר לכל הגיון:

 

וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ" (בראשית כח, יח).

 

אם חושבים היינו שבחירת  האבן מקרית היא, ארבעה פסוקים לאחר מכן מכריז יעקב:

"וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים", לא פחות ולא יותר!

 

רש"י במקום בשם חז"ל מקצין עוד יותר את מרכזיותה של אותה האבן ומספר לנו על מריבה שנוצרה בין האבנים עד שהפכו לאבן אחת.

 

"התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת".

 

על בסיס סיפור ה"התכווצות" של כל האבנים לאבן אחת, ממשיך רש"י באותה הדרך, ואת הבטחת ה' – "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" הוא מבאר כפשוטה – "קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו".

 

ולכאורה אופן התייחסות זו לאבן נראית מופרכת מיסודה –
וכי אכפת לנו על איזו "כרית" שם יעקב את ראשו?
האם יתכן שעל סתם אבן יהיה ניתן לומר "יהיה בית אלוהים"?
האם יתכן שאבנים רבות ביניהם? האם יתכן שיהפכו פתאום לאבן אחת?
האם ניתן לקפל ארץ שלמה תחת גוף של אדם אחד?
ואף אם יכולים דברים שכאלו להיות על ידי מעשה ניסים, מה החשיבות של נס כזה לענייננו?
וכי "סיפורי צדיקים" באה התורה לספר לנו?!

 

נראה שפתח להבנת המהלך הנ"ל נוכל למצוא בקביעת יעקב את האבן האחת הזו ל"בית אלוהים". מדברי חז"ל יוצא שיעקב מכנס תחת ראשו את מקום המקדש (שהרי על הָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו הוא אומר, יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים"), ותחת גופו הוא מכנס את כל ארץ ישראל.

 

מה משמעות "כינוס" זה? כינוס האבנים לאבן אחת, כינוס מקום המקדש תחת ראשו של יעקב וכינוס ארץ ישראל כולה תחת משכבו של יעקב?

 

אבן שהיא "שתיה"

המדרש בפרשיה זו נכנס ומכוון אותנו לנקודת הכינוס המקורית ביותר של היקום – אבן השתיה (שבקודש הקודשים).

 

"ויקח את האבן אשר שם מראשותיו מה עשה הקב"ה ברגל ימינו הטביע האבן עד עמקי תהום ועשה אותו סניף לארץ…לפיכך נקרא אבן שתיה ששם הוא טבור הארץ ומשם נמתחת כל הארץ ועליה היכל עומד. שנאמר והאבן הזאת וגו' (ילקוט שמעוני תורה פרשת ויצא רמז קכ).

 

אבן השתיה ממנה הושתת העולם (יומא נ"ג, ע"ב) היא נקודת ריכוז החיים המקורית ממנו מתרחב העולם לפרטיו. הפיכתם של האבנים ל"אבן האחת" – אבן השתיה מלמדת אם כן, שאישיותו של יעקב היא כזו הגורמת לכך שבמפגשו עם פרטי המציאות, הם חוזרים להביע את מוצא החיים שלהם. בדימוי מדעי נוכל לומר שבנגיעתו של יעקב בכל מציאות מזדקרת טביעת ה D.N.A שלה. בפגישתו עמה היא חוזרת ומביעה את עצמה כפי תכונתה המקורית.

ברמת ה"ראש" (תחת ראשו של יעקב) מופיעה נקודת המוצא של החיים כ"בית המקדש" וכ"אבן השתיה". ברמת הגוף (תחת גופו של יעקב) מופיעה נקודת המוצא של החיים כ"ארץ ישראל מקופלת" תחתיו. גם פה נזדקק לדמיון ונאמר. כפי שאנו יכולים להבין איך ה"רעיון" מהווה את נקודת החיים של כל מעשה התכנון וההוצאה לפועל של כל פרויקט, כך מצליח יעקב לגעת בליבת החיים וחווית החיים הפיזית המקורית של הארץ, היא רמה המקבילה לרמת ה"רעיון" בעולם המחשבה.  

 

"אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" – איחוד האב עם הבן

כוחו של יעקב להביע את נקודת המוצא הקיומית כ"אבן האחת" היא המגדירה אותו כ"אֶבֶן יִשְׂרָאֵל".

"ר' יהודה אומר שנים עשר אבנים לקח, כנגד י"ב שבטים שעתידין לצאת מחלציו, ונהיו אבן אחת, …ואני אומר ויקח מאבני המקום, אבן על שום שנאמר משם רועה אבן ישראל (בראשית מט כד)" (פסיקתא זוטרתא בראשית פרק כח ד"ה יא ויפגע במקום).

 

כינוי זה ליעקב, מלמד שהשימוש ב"אבן" הוא אינו כדוגמא מקרית, אלא הוא המגדיר המהותי של נקודת המוצא המרוכזת, המקור האחד של החיים, הן בבית המקדש (אבן  השתיה) והן ביעקב עצמו (אבן ישראל). השאלה הנשאלת היא – מדוע?

תשובה לדבר מביא לנו רש"י בהתייחסו למושג "אבן ישראל" בברכת יוסף.

 

"וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" (בראשית מ"ט, כד).

 

על כך מבאר רש"י במקום:

 

"אבן ישראל – לשון נוטריקון אב ובן".

 

גם פה עולה שוב השאלה, האם במשחקי לשון אנו עוסקים? מה המהות העומדת מאחרי איחוד האבן את האב והבן יחדיו בלשון אחת? איזה כוח מביא הדבר אם בכלל, לאבן ול"אבן ישראל" בפרט?

כמו כן, אם ביוסף אנו מבינים שה"אב ובן" הם – יעקב ויוסף, המדרש המגדיר את יעקב עצמו בתואר "אבן ישראל", בין איזה אב ובן הוא מאחד?

 

המשך מהלכו של יעקב המגיע לשכם, נותן את התשובה. שם קורא הקב"ה ליעקב בשם "אל".

 

"ואמר רבי אחא אמר רבי אלעזר: מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב אל? – שנאמר +בראשית ל"ג+ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵלויקרא לו ליעקב אל, ומי קראו אל – אלהי ישראל" (מגילה י"ח, ע"א).

 

קריאת שם כזה לאדם בשר ודם, אם יכולה בכלל להיתפס, תיתכן רק אם הגיע האדם לרמה בה הוא מצליח להביע במעשיו את מגמות השכינה בצורה מושלמת וללא פחת.

שלמות ההבעה הזו, מבארת את שייכות יעקב להיקרא "אבן" – אב ובן הכלולים באותו השם. יכולת ה"בן" להביע את אביו מולידו ויוצרו באופן השלם ביותר, היא היוצרת את הדבקות המופלאה בין הבורא והנברא כמציאות אחת – "אבן".

 

הפרשיה השנייה בא מופיעה האבן בהקשרו של יעקב, היא בבואו לחרן.

 

"אבן" שהיא "פי באר"

בבוא יעקב לחרן הוא רואה "בְאֵר בַּשָּׂדֶה…שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ…וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר (בראשית כ"ט, ב'-ג'). לשאלתו של יעקב מדוע אין הם משקים את הצאן וממשיכים לרעות עונים לו הרועים – "לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן" (שם, פסוק ח'). כשרואה יעקב את רחל ואת צאן לבן ניגש יעקב "וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר" לבדו (שם, פסוק י').

רש"י במקום מבליט את כוחו של יעקב במעשה זה בבארו שלשון וַיָּגֶל הוא לשון של קלילות – "כזה שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול".

 

גם פה, התעסקותו של הכתוב בפרשיה זו נשמעת תמוהה. וכי על כוחו של יעקב לסחוב אבנים אנו מעוניינים לשמוע? מה יכול סיפור שכזה להוסיף לנו על אבי האומה?

 

המדרש המזהה את האבן האחת עליה שכב יעקב כאבן השתיה, נותן לנו פתח לפתרון גם לפרשיה זו. הוא מבאר לנו שאבן זו ממשיכה עם יעקב ומשנה פניה אם בואו לחרן לאבן שעל פי באר המים:

 

"… חזר יעקב ללקוט את האבנים ומצאן אבן אחת, לקח יעקב את האבן ושם אותה מצבה…מה עשה הקב"ה, נטל רגל ימינו, וטבע אותה עד עומק תהומות, ועשה אותה סניף לארץ, כאדם שהוא נותן סניף לכיפה, לפיכך נקראת אבן שתיה, ששם טבור הארץ, ומשם נפתחה כל הארץ, ועליה היכל ה', שנאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים (שם שם /בראשית כ"ח/ כב)…ומשם נשא רגליו, ושם הניח את הבאר, שהיתה הבאר מהלכת לפניו, ובהריפת עין בא לחרן, שנאמר [וישא יעקב רגליו (שם /בראשית/ כט א), ואומר] ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (שם /בראשית/ כח י)…ולא צרו צעדיו של יעקב ולא נכשל כחו, וכגבור גלל את האבן מעל פי הבאר, והיתה הבאר עולה ושופעת מים חוצה לה" (מדרש תהלים מזמור צא ד"ה [ז] נוסחא אחרת ).

 

לכאורה לא ברור מאיפה צצה לה באר מים שעליה יכול לומר המדרש "ושם הניח את הבאר, שהיתה הבאר מהלכת לפניו"? כמו כן האם ב"סרט מצויר" המדובר, בו "הולכת" באר ממקום אחד למקום שני?

מהתייחסות הטבעית של המדרש לבאר כאילו הייתה עם יעקב מימים ימימה, אנו צריכים להבין שבאר זו ממשיכה את מהלכו הקודם של יעקב.

כפי שבארנו, משכבו של יעקב על האבן האחת היא כוחו להביע בכל מציאות בה הוא נמצא את  משתיתה – "אבן השתיה". המשכו של המדרש מבאר שיכולת זו אינה מופיעה אצל יעקב רק במשכבו – במצב בו הוא נמצא ב"חלום חייו", אלא גם בשדה הפעולה. במעברו של יעקב ממצב השכיבה למצב הפעולה (בבית לבן), גם האבן המתגלית לו משנה את תצורתה. בכניסתו לחרן לעולמו של לבן, מקבלת עוצמתו הקיומית הראשיתית את מאפיין הבאר, ממנה שותה העולם וחי. בתצורה הפועלת, הופכת "אבן השתיה" לאבן של שתיה. ליעקב בלבד ישנה היכולת לגולל את האבן ולהפכה למים חיים.

 

לא במקרה, גם לאבן זו שעל פי הבאר קורה המדרש – "אבן ישראל".

 

"וירא והנה באר בשדה…והאבן גדולה. זו שכינה, שנאמר משם רעה אבן ישראל (בראשית מט כד)" (מדרש אגדה בראשית פרק כט ד"ה [ב] וירא והנה ).

 

הפרשיה השלישית מופיעה לאחר שיעקב בורח מלבן ולבן משיגו בהר הגלעד.

 

מ"אבן" ל"גל אבנים"

במסגרת הברית שכורת יעקב עם לבן, לוקח יעקב אבן ומרימה למצבה:

 

"וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל…וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ:(נב) עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה" (בראשית ל"א, מ"ה – נ"ב).

 

הזוהר על פרשת ויחי מלמד אותנו שהאבן שמרים יעקב למצבה מול לבן, היא אותה האבן שיעקב מרים למצבה ביציאתו מארץ ישראל והיא אבן השתיה ממנה נובעים חיים לעולם.

 

"האי אבן אתברי מאשא ומרוחא וממיא ואתגליד מכלהו ואתעביד אבנא חדא וקיימא על תהומי ולזמנין נבעין מניה מיא ואתמליין תהומי והאי אבנא קיימא לאת באמצעיתא דעלמא והאי איהו אבן דקיים ואשתיל יעקב שתילו וקיומא דעלמא הדא הוא דכתיב (בראשית ל"א) ויקח יעקב אבן וירימה מצבה, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וגו' (שם כ"ט) וכי האי אבן שוי ליה יעקב והא האי אבן (לא) אתברי בקדמיתא כד ברא קודשא בריך הוא עלמא אלא דשוי לה קיומא דלעילא ותתא ועל דא אשר שמתי מצבה כתיב מאי אשר שמתי דכתיב יהיה בית אלהים דשוי מדורא דלעילא הכא….על מה אתקריאת שתייה חד דמנה אשתיל עלמא וחד שתייה שת יה דשוי קודשא בריך הוא לה לאתברכא מנה עלמא בגין דעלמא מנה מתברכא" (זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויחי דף רלא ע"א).

תרגום:  אבן זו נבראה מאש ורוח ומים ונתקשתה מכולם ונעשתה אבן אחת ועומדת על התהום ולפעמים נובעים ממנה מים ומתמלאים התהומות והאבן הזאת עומדת לאות באמצע העולם וזו היא האבן שהעמיד והשתיל יעקב שתילה וקיום לעולם. זה מה שכתוב ויקח יעקב אבן וירימה מצבה (בראשית ל"א), והאבן הזאת אשר שמתי מצבה (שם כ"ט) וכי יעקב שם אבן זאת והרי האבן הזאת נבראה תחילה כאשר ברא הקב"ה את העולם? אלא ששם אותה קיום למעלה ולמטה. ועל מה אשר שמתי מצבה כתוב. מה הכוונה אשר שמתי יהיה בית אלוהים? שעשה מדור שלמעלה, כאן!…על מה נקראת שתיה? אחד – כי ממנה נוסד העולם. ואחד – שתיה עשה אותה הקב"ה שהעולם יתברך ממנה, כי ממנה העולם מתברך.

 

המדרש אף מציין גם ביחס לאבן זו שמרים יעקב מול לבן, את גבורתו של יעקב בדומה לגבורתו באבן שעל פי הבאר:

 

"ראה גבורתו של יעקב מה כתיב בו ויקח יעקב אבן וירימה מצבה וכמה שעורה א"ר יוחנן שעורה כשינה של טבריה…וירימה, והוא הרימה מצבה כאדם שמעביר פקק צלוחית מן הצלוחית" (מדרש תנחומא פרשת וישלח סימן ד')

 

אולם אם יעקב עצמו בעימות הזה שבינו לבין לבן הוא מרים אבן מצבה, הרי בניו מרימים "גל אבנים".

 

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל".

 

במעשה השבועה שבין יעקב ללבן, מהווה דווקא הגל את המחסום של לבן אל יעקב.

 

"אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה".

 

מהו השוני שבין האבן והגל? על כך אנו למדים מן המושג – "גל של עצמות".

 

כך מבאר רש"י את המושג:

 

"גל של עצמות – …דאדם שמת נעשה גל של עצמות" (רש"י סנהדרין ק', ע"א).

 

מכאן אנו למדים שבעוד המצבה ניצבת זקופה על עומדה, הרי הגל הוא במצב צבירה מפורד ומפורק.

 

מדוע הופכת "אבן התשתית" אותה מעמיד יעקב ביציאתו מן הארץ, מקור המים המחיים את העולם בהגעתו לחרן, ל"גל אבנים" בחזרתו מלבן?

 

התשובה לדבר היא – בריחתו של יעקב מלבן.

 

בריחה זו היא המביאה לכך שלבן ממשיך לראות את משפחתו של יעקב כבניו ובנותיו.

 

"וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא" (בראשית ל"א, מ"ג).

 

ואף הכתוב מוכרח הוא להודות על כך:

 

"וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ" (בראשית ל"ב, א').

 

 

החיסרון הזה שביעקב להביע את אבן התשתית הקיומית גם במעגל משפחתו – מעגל השבטים, הוא המערב באבן המצבה שהוא מקים, את גל האבנים, אותו גל אבנים עליו הניח את ראשו בתחילה ביציאתו ללבן.

 

אי סגירת המעגל הזה, היא המחייבת אותנו בניו של יעקב להתמודדות מתמשכת לאורך כל הדורות, להצליח ולחבר את כל פרטי פעולותינו למגמה הראשונית הבסיסית ממנה נוצר קיומו של העולם. אז, כשנגיע ליכולת הזו, יהפכו כל פעולותינו אבן שתיה ופריון לעולם לעולם כולו.

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.