בסוף השבוע שעבר התבשרנו על בחירת שם למפלגה המאחדת את המפלגות הדתיות הלאומיות – "הבית היהודי".
אולם במקביל שמענו על חיזור של חברי המועצה אחר הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון לעמוד בראש הרשימה (וזאת אפילו מבלי שיאלץ להתמודד על ראשות הרשימה בפריימריז).
מהו "הבית היהודי"?
מכאן עולה יותר מתמיהה על מהות "הבית היהודי" אליו אנו מתכוונים.
האם החיזור הנ"ל, תואם את שם המפלגה – "הבית היהודי"?
האם יכול להיות שבראשות ה"בית היהודי" יעמוד אדם חילוני?
האם אין זה מתבקש שבראשות "הבית היהודי" הלאומי יעמוד אדם תורני?
מה כוונתנו כשאנו משדרים את מסר ה"בית היהודי" לכלל הציבור במדינת ישראל? האם אנו מכוונים לפולקלור עממי לפני חגים? האם למסרים חברתיים ומוסריים בעטיפה דתית? או כוונתנו היא לכל מכלול התורה?
ללכת עם התורה
התורה כוללת בתוכה רבדים שונים של ציוויים ומחויבויות. חלקם הם ציוויים המתדמים להיות חברתיים (כיבוד אב ואם, איסור גזלה וגנבה וכו'), שגם עליהם אומרים חז"ל שבאמת הם אינם חברתיים ("האומר על קן ציפור יגיע רחמיך… משתקין אותו" – ירושלמי ברכות פרק ה מ"ג ). ציוויים נוספים הם אלו שאין לנו נגיעה רציונאלית כלפיהם (תפילין, מזוזה, מעשה חליצת הנעל ביבמה וכו'). קבוצה נוספת פחות פופולארית היא אותם קבוצת דינים ומחויבויות הסותרים את הרציונאל ו\או המוסר האנושי (כמו פסול אישה לעדות ואי ירושתה את בעלה, דין אשת יפת תואר, אופן ה"חקירות" בעדות, דין עבד עברי וכו').
קבלת אדם שאינו דתי לראשות המפלגה אינה מלמדת רק על קבלת חלק מן התורה היותר מתאים לכלל הציבור, אלא מלמדת שלא עִם התורה אנו מגיעים חמושים לקבל את המנדט מן העם. האם שוב אנו מתביישים בתורה? האם שוב אנו בוחרים ממנה את החלקים הנראים לנו "יפים" כלפי הציבור הרחב?
בית לאומי יהודי
שאלות אלו, הינן קריטיות ואינן מתייחסות רק לשאלת ראשות המפלגה אלא גם לסדר יומה הכללי.
מה הכוונה באמירה "חינוך בראש"? האם הקושי שלנו להתמודד עם מאיסת התקשורת וייאוש המפלגות מחלום "ארץ ישראל השלמה", הוא זה שמטה אותנו להצטמצם לנושא החינוך?
האם הרצון ליצור מכנה משותף גדול כמה שיותר תחת דגל המפלגה החדשה הוא זה שמכוון אותנו שוב למכנה המשותף הנמוך ביותר?
גם פה אנו נתקלים באותה בעיה. ההתנחלויות, המאחזים והגבעות אינם "נקודה מקומית בתורה", או "סעיף אחד בתוך סדר היום של הציבור הדתי לאומי". הניסיון שלנו להתרחק מעקרונות התורה ה"בעייתיים", הוא ביטוי לספקות שיש לנו להוביל עם התורה על כל פרטיה גם עם אלו הקשים למימוש או אף הבלתי מתקבלים על הדעת הרציונאלית. הוא מלמד על חוסר האמון שלנו שהתורה על כל פרטיה היא התשתית ההתפתחותית העתידית של מדינת ישראל ברמת החזון המדיני (ולא רק כחלום "משיחי" או מיסטי). חזון מדיני שאינו מביא בכנפיו רק מחויבות וצִיוּת, אלא גם פריון, יצירה והרחבת חיים. אם ננסה להסתיר את החלקים שנראים לכאורה לא פופולאריים ונתרכז בנושאים ה"נחשבים" על פי דעתנו בתוך הקונסנזוס כמו חינוך או אפילו זהות יהודית, תתפח המציאות על פנינו ממקומות אחרים. נושא הגיור, נושא הנישואין האזרחיים, מעורבות בתי המשפט בפסיקות בתי הדין הרבניים וכו', בלי סוף. בכל מקום בו תגיע התורה לגבול המימוש – יסרסו אותה.
נסיגת הציבור הדתי לאומי ממספר המנדטים שהיו לו לפני כמעט שלשים שנה היא אינה כתוצאה מנקיעת נפשו של הציבור הכללי בארץ ממעשה ההתיישבות, או מההתכנסות כביכול של הציבור הדתי לאומי בישובי יש"ע, אלא מהליכתנו המהוססת באמונתנו ובתורתנו. העם אינו פוחד מן התורה. העם חושש ממנהיגים שאינם החלטיים. כאשר תובל התורה על ידי אנשים אמינים ואמיצים הנוטלים אחריות מלאה על דרכם עם כלל הציבור כולו, יצטרף רוב הציבור למהלך (זאת כמובן לאחר בחינה קשה שלו את עמידוּתם של אותם המנהיגים האם הם עקרוניים ועקביים, או משנים את מצעם על פי צפי הסקרים).
אם ייתפס ה"בית היהודי" כ"בָּית לפולקלור יהודי", יבחרו בו רק מעט בוחרים, כיוון שהשדה הפוליטי הוא אינו שדה חינוכי או מדרשה לסמינריונים. הוא מקום בו מכריעים הכרעות גורליות על המשך דרכו של העם.
אולם אם ה"בית היהודי" יהיה תנועה המובילה והנאבקת על כל מה שאמור להיות כלול בבית הלאומי היהודי על פי התורה, תהיה לו הזכות להתמודד על ההגמוניה של מדינת ישראל כולה.