"איזה טייס יושב מאחור במכונית?!! מי שמכיר טייסים, יודע שהם לא מסוגלים לשבת מאחור כשמישהו אחר נוהג ברכב: או שהם נוהגים או שהם יושבים ליד הנהג. אחרת הם מרגשים שהם לא שולטים ברכב ובמה שקורה, וזה קשה להם" (מתוך סערת נפש, ד"ר יורם יובל).


 
המפד"ל / תנועת אח"י או כל וורסיה אחרת של הציבור הדתי לאומי עדיין תקועים בבג' של הרכב בלי יכולת לדעת לאן פונים ולאן הולכים, חי בחושך ומובל לאן שלוקחים אותך ולאן שהנהג והרכב החליטו. נכון, אתה תמיד נשאר שם, אתה עוד כלי בשרשרת, כלי חשוב, אבל רק כלי. ובתור כלי לא משנה לך מה קורה מעליך, העיקר שאתה ממשיך לעשות את העבודה שלך בשרשרת ואף אחד לא מפריע לך. האם לציבור הדתי לאומי לא נמאס מלהיות ה"כלי", "המחסן" או "הבוידם"? לוקחים אותנו לאן שהנהג רוצה, לאן שליבו חפץ מבלי שאנו יודעים בכלל מה הכיוון. לפעמים מעיזים ועוברים למושב האחורי ורוצים לקדם, את המורשת, את ארץ ישראל, להנהיג את החינוך וכו' אבל מעולם לא לעבור למושב של הנהג, ח"ו. שאולי יהיו המפתחות לרכב בידיים שלנו ושאנחנו נקבע לאן נוסעים ומה הכיוון. האם הליכוד פעם עצר בצד ואמר, אנחנו רק מעט מנדטים (13!!), אולי נתיישב מאחור ונלך לאן שמושכים אותנו, או שלא משנה מה קורה תמיד הם אלטרנטיבה? מי שלא מעמיד את עצמו כאלטרנטיבה שלטונית לא מצליח להתרומם (ראה אהוד ברק שלא פוסל לשבת עם הליכוד).
 

האם אי פעם נוכל כציבור דתי לאומי להגיד, אנחנו לא מסוגלים לשבת מאחור, אנחנו לא מסוגלים לכך שמישהו אחר שולט ברכב, אנחנו חייבים לנהוג ולהנהיג. האם נוכל להציג את עצמנו כאלטרנטיבה שיכולה לשלוט? האם נצליח להתרומם?
 האם בבחירות נוכל להגיד בפה מלא "הצביעו לנו, לרשות הממשלה?"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.