משמח ביותר היה לשמוע על מהלך האיחוד שבין המפלגות המייצגות את הציבור הדתי לאומי. מתברר שהפוליטיקאים הדתיים הלאומים שונים מאחיהם מן המפלגות האחרות ומוכנים לעשות שינויים מפליגים בכדי להציג לציבור חזית מאוחדת.
אולם עם כל השמחה שבאיחוד, ברור שהאיחוד הינו אמצעי בלבד שמטרתו להגיע ליעד המבוקש.
היעד אותו הציבה המפלגה החדשה לעת עתה הוא (לפחות על פי הכרזה שצורפה להכרזת האיחוד) – "החינוך בראש".
פה יש לחזור ולבחון:
האם עשייה חינוכית מעבר למה שנעשה עד עתה, תביא מה שלא הביאה עד היום?
האם העדר חינוך וזהות יהודית הם הגורמים לקריסת הערכים, לה אנו עדים זה יותר מעשרים וחמש שנה?
אין ספק, החינוך לערכים יהודיים ולאומיים, ככל שהוא מעמיק, כך הוא מביא לבניית אנשים איכותיים יותר ומוסריים יותר. אולם התניה אחת גדולה יש לקביעה זו. שאותו החינוך חותר להגיע לידי מימוש.
אולם אם לא כך הדבר, אם מתברר שהאמירה החינוכית או המערכת החינוכית אינה מממשת את יעדיה, סופה שתקמול והאמון בה יאבד. במצב הגרוע יותר, היא אף תשמש למימוש מהוויים אחרים הנוגדים את דרכה…
כך נראה שזהו מצבה של הציונות הדתית לאומית, שהחינוך עומד בראש מעיינה כבר יותר משלושים שנה.
נראה שאין כמעט אחד שיחלוק על כך שהגורם המייחד את החינוך הדתי לאומי ביחס לחינוך הממלכתי, הוא התורה. שעות תגבור רבות ביותר מוקדשות בישיבות התיכוניות לעניין זה (אם בלימוד גמרא ואם במקצועות אחרים). גם לאחר התיכון, רבים רבים ממשיכים את חינוכם התורני אם בישיבות גבוהות ואם במכינות לפחות שנה אחת לפני גיוסם. חלק גדול מן הציבור הדתי לאומי אף משלב לימוד תורה עם השירות הצבאי בישיבות ההסדר.
אולם התבוננות מעמיקה מראה שרוב הציבור הדתי לאומי מפחד או לא מעוניין להתמודד עם מימושן של תכני התורה ולהתקדם אתם מעבר לשדה החינוכי. חוסר הנוחות בעניין, אינו רק ביחס ל"הקמת בית המקדש על הר הבית" אלא גם ביחס למערכת הדינים של התורה שלא תמיד תואמת את ההיגיון הצרוף שלנו. כך גם הדבר ביחס לתפיסה המוסרית לכאורה המופיעה בתורה שאינה משתלבת עם המוסר והתפיסה המנהלים כיום את חיינו.
במצב שכזה, של חוסר רצון למימוש , ברור שהחינוך יאבד אט אט מערכו. הציבור הצעיר אינו עיוור. הוא מזהה גם מזהה את הכשל הטמון בחינוך לתורה. ממילא הוא בוחר או להעמיק את אחיזתו בתורה ללא מגע במימוש המעשי, או פונה לאפיקי מימוש אחרים אטרקטיביים. במקרה הטוב הוא פונה לאפיקים מקבילים שאינם נוגדים את התורה. במקרה הרע הוא יפנה אף לאפיקים הנוגדים כליל את השקפת התורה, פעמים בלא שישים אפילו לב לניגוד הקיים בין העולם עליו חונך לבין מעשיו.
איבוד ההישגים שכבר השגנו
ההתעלמות ארוכת שנים מן ההפרש הנצחי שבין תכני החינוך התורני לבין רמת המימוש שהוא מציע, היא הגורם המרכזי לרגרסיה העצומה הקיימת כיום ביחס להישגי הציונות הדתית ובכלל זה ביחס למה שנוגע להתיישבות.
ההנהגה הלאומית החילונית מזהה בחוש את העצר הקיים ביחס ליעדי החינוך התורני לאומי. היא גם מזהה שגם מה שהושג כבר (התיישבות בעיקר), הוא חלק בלתי נפרד מאותו חזון שלם שאין כוח בקרב הציבור הדתי לאומי, להובילו. על כן היא פנתה זה מכבר לחזון הפרגמאטי. בדרכה היא רומסת את המעט שהושג במימוש דרך התורה – הרס ישובי גוש קטיף והרס המשכי של כל ישובי יהודה, שומרון ובנימין. בסופו של תהליך היא אמורה גם להגיע, לוויתור על הר הבית.
מה שמעשה יכול לעשות….!
אין ספק, רק כאשר החתירה למימוש קיימת, שווה החינוך כמטבעות זהב. אדם או ציבור יכולים לעמוד בסבל של שנים עד שחלומם יתממש. בינתיים יהווה החינוך חומר הבערה שיבעיר בהם את אש ההתמדה. עמים רבים לחמו על חירותם והתמודדו עם קשיים במימוש הגדרתם העצמית עשרות אם לא מאות שנים.
אולם ציבור שלכתחילה מוותר על מימוש מגמתו החינוכית, לא יהיה בכוח המערכת החינוכית שיפעיל בכדי לעצור את הסחף לעבר הפרגמאטיות המסוכנת.
מעשה הגירוש מגוש קטיף ועוד אחרים המתוכננים לנו, כבר הביאו לפגיעה חמורה בתשתית החינוכית שלנו ויביאו לפגיעה אנושה עוד יותר בהמשך, כיוון שלעולם אין החינוך מצד עצמו יכול לעמוד מול מעשים ממשיים. המימוש הוא מטרת כל חינוך באשר הוא. בלעדיו נשאר החינוך כמציאות עקרה.
הציבור חושש מהחלשים
ומה עם הציבור הכללי? האם לא נאבד אותו, אם נעבור את הגבול מהחינוך למימוש?
התשובה היא -לא! הציבור הכללי אינו חושש מן התורה, כיוון שהוא אינו יודע לאן היא בסופו של דבר תוביל אותו בדיוק כפי שהוא אינו יודע לאן הסכם אוסלו יוביל אותו…!
החשש היחיד של הציבור הוא ממנהיגים חלשים, שדרכם אינה ברורה להם, ואין הם חותרים למימוש מטרתם. מכאלה הוא פוחד ובהם הוא אינו תומך.
"שלטון בראש".
על כן, אם אנו רוצים לקטוף את פירות החינוך שהובלנו עד עתה, אם אנו רוצים שלא לאבד את פירות החינוך העתידיים, חובה עלינו להזדרז ולעשות מה שלא עשינו עד כה לעולם – להציב את מה שאנחנו, כפי שאנחנו בתורה להנהגת המדינה.
נכון, ישנה בדרך הזו אמירה גלויה שמי שאינו דתי אינו יכול להוביל מהלך שכזה.
נכון, הקונפליקט שבין תכני התורה והמציאות לא נפתרו ואנו פוחדים מן ההפרש העמוק הזה. אולם רק הכניסה לשדה המימוש תאיר את עינינו גם ביחס לתכנים ותמציא לנו את הדרך הנכונה כאותו נחשון בן עמינדב, שרק לאחר שקפץ למים, נבקע לו הים.
אם אכן תהיה לנו הנכונות להיאבק על מנהיגות המדינה דווקא לאור התורה לה אנו מחנכים (ולא רק מצד האג'נדה החברתית שניתן להמציא ממנה), גם החינוך שעליו אנו משקיעים את דמנו, ייכּוֹן, ולחזון זה יצטרפו באופן מפתיע גם רבים רבים שאינם דתיים, כי העם אוהב חזקים.