פתיחה
בשלשה זמנים אחד אחר השני אנו נפגשים עם נושא הגשמים, בסוכות, בשמיני עצרת ובז' בחשוון. ולכאורה שלשתם עוסקים בנושא אחד – המים. לא נראה היה שישנו הבדל מהותי בין שלשת הזמנים ולבטח שלא ניגוד עניינים. אולם מן המקורות נראה שלא כך הדבר.
 

למרות שהמשנה במסכת ראש השנה מבארת בפירוש שבחג נידונין על המים[1], ולשם כך מנסכים את המים – בכדי שיתברכו גשמי השנה[2], הרי  ביחס להזכרת גבורות הגשמים נפסקה ההלכה כרבי יהושוע שהגשמים הם סימן קללה בחג ועל כן אין אף להזכירם עד לשמיני עצרת:

"מאימתי מזכירין גבורות גשמים…רבי יהושע אומר: מיום טוב האחרון של חג. אמר לו רבי יהושע: הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג, למה הוא מזכיר"[3].

אם רוצים היינו לבאר שסיבת הדבר היא אך ורק מפני הפגיעה שעלול הגשם לפגוע בסוכה (כפי שמביא המשנה ברורה על שו"ע סימן קי"ד, ס' א', ס. ק ב'), נראה שהסבר זה אינו מספק, שהרי רק בהזכרה המדובר, ואם כן, כפי שאין אנו חוששים מניסוח המים אף שהוא בא למען הברכה העתידית לגשמי השנה, מדוע שנחשוש מהזכרת "משיב הרוח ומוריד הגשם"?

גם בסדר התפילות אנו מזהים יצירת קו מבדיל ברור בעניין המים בין סוכות (הושענא רבה) לבין שמיני עצרת. מצד אחד מהווה הושענא רבה יום הדין על המים:

"…ומרבים קצת בנרות כמו ביוה"כ. הג"ה והמדקדקים נוהגים לטבול עצמן קודם עלות השחר כמו בעיה"כ ויש נוהגים ללבוש הקיטל כמו בי"כ לפי שבחג נידונים על המים"[4].

אולם במקביל בשמיני עצרת מופיעה תפילה לגשם בפני עצמה – "תפילת הגשם" השזורה בברכות הראשונות של תפילת העמידה (או לפניה, על פי הנוסחים השונים).

גם ביחס שבין שמיני עצרת שם מתחילים הזכרת גבורות גשמים ("משיב הרוח וכו'), לבין ז' בחשוון שם אנו מתחילים את שאילת הגשמים ("ותן טל ומטר וכו') אנו מוצאים פער גדול שאינו ברור. לכאורה, היחס שבין הזכרת הגשמים ושאילתם, הוא במעבר מהזכרה בלבד שעוד אינה מביאה לממשות של גשם לבין שאלה שאמורה להביא להורדה בפועל של גשמים. כיוון שלכאורה באותו הגשם מדובר, מצפים היינו ששאילת הגשמים תובא באותו מקום בו מופיעה ההזכרה – "משיב הרוח ומוריד הגשם, ותן טל ומטר לברכה וכו'. אולם בפועל, בעוד שהזכרת הגשמים מופיעה בברכת מחייה המתים, הרי שאילת הגשמים מופיעה בברכת "ברך עלינו". כך מחלקת המשנה בין הברכות באופן מוחלט:

משנה. "מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים…" (ברכות ל"ג,ע"א).                                               

הגמרא מרחיבה עוד יותר את ההבדל בין הזכרת גבורות הגשמים ושאילתם:

"מזכירין גבורות גשמים. מאי טעמא? אמר רב יוסף: מתוך ששקולה כתחיית המתים, לפיכך קבעוה בתחיית המתים. ושאלה בברכת השנים. מאי טעמא? אמר רב יוסף: מתוך שהיא פרנסה לפיכך קבעוה בברכת פרנסה".

ההפרדה הגמורה שבין מעשה ניסוך המים וה"דין על המים" שבחג הסוכות לבין "הזכרת גבורות גשמים" הנחשבת בחג לסימן קללה, ובין "הזכרת גבורות גשמים" של ברכת "מחיה המתים" לבין שאילת הגשמים של ברכת "ברך עלינו", מחייבת אותנו לברר יותר לעומק על משמעות המים עימהם אנו נפגשים בשלשת הזמנים.

כפי שנראה, המים עוברים עד לז' בחשוון שלש שלבים. בשלב הראשון בסוכות, הם מוגדרים כמים המגיעים מן הארץ (התהומות). בשלב השני הם מוגדרים כמים עליונים המגיעים מן השמים. בשלב השלישי הם מוגדרים כפרנסה על הארץ. בכל שלב יופיעו המים ממשות חיים שונה ייחודית לעצמה.

שלב א' – מים מן הארץ

כפי שהזכרנו, מעשה ניסוך המים על המזבח, נועד "כדי שיתברכו לכם גשמי שנה" (ר"ה ט"ז ע"א). מים אלו היו נשפכים לתוך ספל מנוקב הנמצא על גבי המזבח.

כך מביאה המשנה בסוכה:

"ניסוך המים כיצד צלוחית של זהב מחזקת שלשת לוגים היה ממלא מן השילוח … עלה בכבש … שני ספלים של כסף היו שם…ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין אחד מעובה ואחד דק כדי שיהו שניהם כלין בבת אחת מערבי של מים מזרחי של יין …" (משנה סוכה פרק ד' משנה ט').

הברטנורא במקום מבאר שהנקבים בהם עברו המים והיין היו מגיעים עד השיתין שהיו חלולים ועמוקים מאוד. 

"כמין שני חוטמין דקין – חוטם אחד בספל אחד ונקב אחד בחוטמו. והכהן מערה בפי הספלים והנסכים מקלחים ויורדים דרך החוטמין על גג המזבח, ובמזבח היה נקב שבו היין והמים יורדין לשיתין של מזבח שהן חלולים ועמוקים מאד:

הגמרא בסוכה מלמדת אותנו שהשיתין מחוללים ויורדים עד לתהום.

"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שיתין מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר +שיר השירים ז+ חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן. חמוקי ירכיך – אלו השיתין, כמו חלאים – שמחוללין ויורדין עד התהום…".

רש"י : "שיתין – חלל שתחת המזבח כנגד מקום הנסכים" (סוכה מ"ט, ע"א).

מ"ביקורו" של יונה במעמקי הים אנו למדים, שהתהומות הם ערס החיים שמן הארץ.

"… והראהו שבילי ים סוף שעברו ישראל בתוכם, שנאמר סוף חבוש לראשי…והראהו עמודי ארץ במכונה, שנאמר הארץ בריחיה בעדי לעולם…וראה שם אבן שתיה קבועה בתהומות…" (פרקי דרבי אליעזר פרק ט').

אף ביחס ל"ענני הכבוד" המגדירים את סכך הסוכה לומדת הגמרא שמקורם של עננים אלו הוא מן הארץ – "שמע מנה עננים גידולי קרקע נינהו".

"זה הכלל כל דבר שמקבל טומאה כו'. מנא הני מילי? אמר ריש לקיש: אמר קרא +בראשית ב+ ואד יעלה מן הארץ, מה אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ – אף סוכה דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ.

רש"י : "ואד יעלה מן הארץ – שמע מינה עננים גידולי קרקע נינהו, וסוכה מעננים ילפינן, שהרי זכר לענני כבוד הוא, כדכתיב /ויקרא כג/ כי בסוכות הושבתי ומתרגמינן: ארי במטלות ענניי". (סוכה י"א, ע"ב).

מעשה הקרבת המים לתהום הארץ מלמדת אותנו, שהמים עליהם אנו מתפללים בשבעת ימי הסוכות שכוחם מגיע לשיאו ביום הושענא רבה, מתייחסים ולמקור החיים המגיע לנו מן הארץ.

לעומת מקור חיים זה, הרי הזכרת הגשמים בשמיני עצרת מתייחסת כבר למקור החיים ולמים המגיעים לנו מן השמים.

שלב ב' – מים מן השמים
מן המשנה בברכות למדנו שגבורת הגשמים מקבילה לתחיית המתים ("מתוך ששקולה כתחיית המתים, לפיכך קבעוה בתחיית המתים"). ברור שגם אם אנו רואים את הגשמים כבסיס הכרחי לקיום האנושות, אין מקום רק מן הטעם הזה להקבילה לתחיית המתים, השייכת לשלב החיים של העולם הבא.

הכתוב בתהילים מלמד אותנו שאכן הגשמים שייכים לחיים מעולם אחר בהקבילו את הגשמים לשכינה המופיעה לישראל במעמד הר סיני מן השמים.

 "אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:(י) גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ" (תהלים ס"ח, ט').

מצד אחד מבאר רש"י את "גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף", ביחס לגשמים ממש –

"גשם נדבות תניף – עוד זאת עשית לנו אם הוצרכנו לגשמים הניפות והטלת עלינו תמיד גשמי נדבה וברכה".

אולם במקביל הוא מביא את דרשת רבותינו המייחס מהלך זה למתן תורה:

"…ורבותינו דרשו כל המזמור עד ברוך ה' יום יום על מתן תורה וגשם נדבות במתן תורה".

כך גם מתרגם יהונתן במקום.

"כד שמעו בית ישראל ית קל גבורתך פרחו נפשיהון מן יד אחתתא עלויהון טלין דתחיותא ומטרין דרעוא ארימתא אלהא על אחסנתך וכנשתא דאשתלהית את אתקינתא".

תרגום: שכששמעו ישראל את קול ה' פרחה נשמתם. מיד הוריד עליהם טל חיים וגשם רצון על נחלתו…

אנו רואים אם כן שהגשמים מתחברים למעשה תחיית המתים ולמעמד הר סיני באותה הנשימה. הייחוס הזה למתן תורה מנתב את כוח החיים הזה אל השמים.

כך מופיע הדבר ביחס למתן תורה

"… אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" (שמות כ', י"ח).

מסקנה:

יוצא אם כן, שהגשמים המוזכרים ב"משיב הרוח ומוריד הגשם" שיש בהם את מאפיין החיים של תחיית המתים, שהוא במקביל מאפיין החיים המופיע במעמד הר סיני, הם מים המגיעים לנו מן השמים.

כך מוגדר הגשם היורד על ארץ ישראל:

"וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים י"א, י"א).

מקור הייחוס השונה שבין המים של סוכות המגיעים לנו מן הארץ לבין המים של שמיני עצרת המגיעים לנו מן השמים, מוצא את ביטויו גם קהל היעד השונה של אותם המים.

מים גויים ומים ישראלים
בסוכות מיוחסים המים והגשמים כלפי הגויים

"וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְקֹוָק צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְקֹוָק צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם. וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יְקֹוָק אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת"[5] (זכריה י"ד, ט"ז-יח).

לעומת זאת המים מן השמים מיוחסים באופן ייחודי לישראל,

"כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א, י'-י"ב).

רש"י במקום מבאר, שכל הארצות האחרות מקבלות גשם זה רק מכוחם של ישראל:

"אשר ה' אלהיך דורש אותה – והלא אף כל הארצות הוא דורש, שנאמר (איוב לח, כו) להמטיר על ארץ לא איש, אלא כביכול אינו דורש אלא אותה, ועל ידי אותה דרישה שדורשה דורש את כל הארצות עמה".

אכן חג שמיני עצרת בו מתחילה הזכרת הגשמים, מיוחד הוא לישראל בלבד.

"בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

רש"י : "עצרת תהיה לכם – … ומדרשו באגדה לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד שבעים אומות וכשבאין ללכת, אמר להם המקום בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם" (במדבר כ"ט, ל"ה).

ההבדל המהותי שבין המים המגיעים מן הארץ (בסוכות) לבין המים המגיעים מן השמים (בשמיני עצרת), הוא הגורם לאי היכולת להקדים את הזכרת הגשמים לפני שמיני עצרת מפני "סימן הקללה". על פי הדרך שהתוונו, הקללה היא מצד מעורבות מקור החיים שמן השמים, בחיים המקבלים את מקורם מן הארץ, ערבוב המהווה קללה עבור החיים היונקים את כוחם מעומק הארץ.

השוני המהותי הזה שבין המים המגיעים מן הארץ לבין המים המגיעים מן השמים, מופיע אף במחלוקת רבי יהושוע ורבי אליעזר, ביחס לשאלה מהו מקורם של המים המחיים.

"תניא, רבי אליעזר אומר: כל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה, שנאמר +בראשית ב'+ ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. אמר לו רבי יהושע: והלא מימי אוקיינוס מלוחין הן! – אמר לו: ממתקין בעבים. רבי יהושע אומר: כל העולם כולו ממים העליונים הוא שותה, שנאמר +דברים י"א+ למטר השמים תשתה מים. אלא מה אני מקיים ואד יעלה מן הארץ – מלמד שהעננים מתגברים ועולים לרקיע, ופותחין פיהן כנוד" (תענית ט', ע"ב).

הגדרת רבי יהושע את מקור המים, מן השמים  ("כל העולם כולו ממים עליונים הוא שותה"), מביאה לכך שעל פיו לא ניתן להקדים כלל את ברכת "משיב הרוח ומוריד הגשם" מפני  שהם סימן קללה"  ("אמר לו רבי יהושע: הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג, למה הוא מזכיר"[6]). לעומת זאת  רבי אליעזר המייחס את מקור המים לארץ, מחבר אף את ברכת משיב הרוח ומוריד הגשם כבר ליום הראשון של סוכות – "מאימתי מזכירין גבורות גשמים? רבי אליעזר אומר: מיום טוב הראשון של חג"[7].

מסקנה:

אנו רואים אם כן שהגשם אינו מציאות פיזית סטטית, אלא הוא כוח חיים המקבל את הגדרתו ממקור החיים בו הוא שרוי. בשלב הראשון מתייחס הגשם למקור החיים שמן הארץ – מן התהום. לכוח החיים הזה מתחברים גם הגויים. ברור שברמה זו עומק החיים המופיעים מכוח המים האלו יהיו נסתרים, ואנו נגלה יותר את הפן הגשמי המוחצן יותר שבמים אלו. בשלב השני מגיעים המים לשמים, שם הם מקבלים את משמעותם העליונה המיוחדת לישראל. ברמה זו הגדרת המים שקולה כהגדרת החיים שבתחיית המתים, שהם גם החיים המופיעים במעמד הר סיני.

שלב ג' –  מים שהם פרנסה

השלב השלשי מתייחס למעבר מהזכרת גבורות הגשמים ("משיב הרוח ומוריד הגשם") לשלב של שאילת הגשמים ("ותן טל ומטר לברכה וכו').

כפי שהזכרנו, הצורך להגדיר הבדל מהותי בין הגשמים המוזכרים ב"משיב הרוח ומוריד הגשם" לבין הגשמים המופיעים ב"ותן טל ומטר לברכה" נבע מן ההפרדה שקבעה המשנה בין הזכרת גבורות הגשמים בברכת מחיה המתים לבין שאילת הגשמים בברכת השנים. ("מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים…"). ביאור הגמרא המשווה בין גבורות הגשמים לתחיית המתים ובין שאילת הגשמים לפרנסה[8], רק העמיק את ההבדל ביניהם, שהרי בעוד תחיית המתים מתייחסת לחיים שמעבר לעולם הזה, הפרנסה שייכת ביותר לצרכי העולם הזה.

ברור, שההפרדה שאנו יוצרים בין "גבורות גשמים" ול"שאילת הגשמים" מחייבת לומר שהזכרת הגשמים היא מציאות ריאלית המופיעה חיים מצד עצמה ולא רק שלב מקדים  של שבח לה' לפני לשאילת הגשמים. אופן התייחסות זה גם מלמד אותנו שברמת החיים המתייחסת לתחיית המתים כוח הזיכרון הוא המובילהּ – "מזכירין גבורות גשמים". לעומת זאת את החיים ברמת הפרנסה מוביל כוח ה"שאלה" – "ושאלה בברכת השנים".

אולם כיוון שגם לא ניתן להפריד לגמרי בין שני השלבים הללו, המתייחסים שניהם לעניין הגשם, אנו נצרכים לומר שבז' בחשוון עוברים המים תהליך נוסף של שינוי, המגשים אותם מממד חיים ברמה של תחיית המתים, לממד חיים ברמה של פרנסה.

מה משמעות המעבר הזה של כוח "תחיית המתים" להופיע כברכת ה"פרנסה"?

את זאת נראה שנוכל לבחון דרך הגבול שנותנת המשנה  בתענית לתחילת שאילת הגשמים – נהר הפרת.

גבול נהר פרת – הנגיעה בכוח הפריה והרביה.

הסיבה שנותנת המשנה לצורך לחכות עד לז' במרחשוון היא – "כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת"[9]. אולם, אם המדובר היה בהגעה טכנית לנהר הפרת, בכדי שעולי הרגלים המאחרים לא יצטערו, הרי כיום שהפרת אינו משמש גבול לאלו שהיו רוצים להגיע לירושלים גם אם בית המקדש היה קיים, ואף אם היינו רוצים להתייחס נקודתית לפרת, זמן ההגעה לפרת הוא קצר הרבה מבעבר, אין לכאורה מקום להמתנה זו, וניתן היה להתחיל בשאילת הגשמים מקסימום ימים ספורים לאחר שמיני עצרת?. קיום זמן ההמתנה גם כיום מלמד שההגעה לנהר הפרת היא הגעה עקרונית וזמן ההמתנה הוא הזמן שנצרך כדי להגיע לאותו ה"פרת":

הכתוב בבראשית מלמד אותנו שארבעה נהרות יוצאים מגן העדן:

"וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים… הָרְבִיעִי הוּא פְרָת" (בראשית ב', י').

רש"י במקום מבאר לנו את מהותו של נהר הפרת – "שמימיו פרין ורבין ומברין את האדם".

אם אנו רוצים לבאר את "כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת" באופן מהותי שאינו מצטמצם רק לתקופת החמורים והעגלות, נצטרך לומר שהגעת האחרון שבישראל לנהר פרת היא המשלימה את תהליך מעבר הגשמים מסטאטוס נשמתי המתייחס לתחיית המתים לסטאטוס הגשמי המתייחס לפריה והרבייה בארץ. מכאן והילך שייכים יהיו הגשמים לברכת הפרנסה – הפריה והשפע בארץ.

פרנסה שהיא תחיית המתים

האם שומרים הגשמים על עוצמתם במעברם משלב ההזכרה לשלב השאלה? לכאורה התשובה לכך צריכה להיות שלא. שהרי לא ניתן להשוות בין חיים השייכים למהות תחיית המתים שהיא מהות החיים שהתגלתה לנו בהר סיני, לבין מציאות הפרנסה השייכת לחיים הגשמיים הפשוטים של העולם הזה.  הגמרא בתענית מלמדת אותנו שלא כך הדבר.

"אמר רבי יוחנן: שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים… במערבא אמרי: אף מפתח של פרנסה, דכתיב +תהלים קמה+ פותח את ידך וגו'. ורבי יוחנן מאי טעמא לא קא חשיב להא? אמר לך: גשמים היינו פרנסה" (תענית דף ב', ע"א).

מן הגמרא אנו למדים שאצל חכמי ארץ ישראל מפתח הפרנסה שהוא מפתח הגשמים שווה ערך למפתח ה"חיה" (לידת וולד) ומפתח תחיית המתים. כאן יש לנו להסיק שבארץ ישראל כוח החיים שבכסף ובקניין, שווה ערך הוא למציאות החיים הנפשית והנשמתית.

במעבר הגשמים ממקור החיים שמן הארץ (המזבח המחובר לשיתין היורדין עד לתהום) דרך השלב בו הם מופיעים ככוח ה"מים העליונים" ועד השלב בו הם מתממשים כפרנסה ופריון המציאות, שומרים המים את מהותם העמוקה (שקבלו מן השלב הראשון), העליונה (שקבלו מן השלב השני), והרחבה (שמקבלים מן השלב השלישי)..

הגשמים כשמם כן הם – מגשימים את השכינה, אולם באופן שאינו מאבד מכוח החיים האלוהי בהגעתו להרוות את פני האדמה.


[1] "ובחג נידונין על המים" (ראש השנה ט"ז, ע"א).

[2] "ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג – אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה" (גמרה שם).

[3] תענית ב', ע"א

[4] שו"ע סימן תרס"ד סעיף א'

[5] רש"י : "(יז) הגשם – גשמים ממש להצמיח פירות ארצם ומה ראה לגזור עליהם עצירת גשמים לפי שמצות החג על הגשמים הם ארבעת מינים שבלולב וניסוך המים לרצות על המים על שהחג זמן גשמי שנה הוא ואלו המפקפקין בחג הסוכות לא עליהם יהיה הגשם …".

(יח) ואם משפחת מצרים לא תעלה – והן אין צריכים לגשמים שנילוס עולה ומשקה אותם:

ולא עליהם – תהיה הגשם שלהם כלומר לא ישקה אותם נילוס וכן תרגום יונתן לא עליהון יסק נילוס.

[6] תענית ב', ע"א

[7] משנה תענית ב', ע"א

[8] "מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים מתוך ששקולה כתחיית המתים, לפיכך קבעוה בתחיית המתים. ושאלה בברכת השנים…מתוך שהיא פרנסה לפיכך קבעוה בברכת פרנסה" ברכות ל"ג, ע"א.

[9] משנה. בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים. רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, חמשה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת.

רש"י ד"ה בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים וכו' רבן גמליאל אומר בשבעה בו בחמשה עשר יום אחר החג – כלומר, בשבעה במרחשון הוא חמשה עשר אחר החג.

כדי שיגיע האחרון – כלומר, קודם ביאת מים לנהר פרת, שהוא רחוק יותר" (תענית י', ע"א).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.