האופן בו מופיע אלינו ה' והכלים דרכם מתרחשת הופעה זו, הם המגדירים לנו את אופי החיים המחיים אותנו.
המהלך מראש השנה ועד לסוכות מצייר לנו תהליך הדרגתי של הופעת חיים שתחילתם מן השמים וסופם מן הארץ.
בראש השנה, חיי אין סוף הופיעו לנו דרך ממד הקול (השופר) והדיבור (אמירת מלכויות זכרונות ושופרות), דיבור וקולות ממשיים ("רואים את הקולות"), שיש בכוחם לברוא מציאות גוף וחומר בעוצמה של אין סוף (עיבור שרה ביצחק, עיבור חנה בשמואל). ביום השני של ראש השנה יוצרת הפריית האין סוף את הגוף החומרי מכוח תהליך הופכי של התבטלות הגוף כלפי שמים (מעשה העקידה). תרחיש הפריה זה שמן האין סוף אלינו, הוא המחולל לנו את הראש לכל השנה כולה והוא שהופך אותו להיות ראש השנה לשמיטין ליובלות לנטעה ולירקות וכמובן גם לדין האדם לחיים או למוות.
ביום הכיפורים הועמקה מגמת ההתבטלות כלפי האין סוף מכוח "עיצומו של היום"[1]. ביום זה הגיעה ההתבטלות האבסולוטית של קיומנו האנושי כלפי האין סוף (המופיע אלינו דרך ממד הזמן – "עצומו של יום"), ללא השארת כל נקודת קיום עצמית גופנית. מצב זה של "עינוי הנפש" – מצב הצבירה ה"מלאכי", הוא הפותח לנו את אפיק האור החוזר האלוהי עד למחוזות החיים הרחוקים ביותר מן האלוהות – העולם האינדבידואליסטי העצמאי – עולם שהתנהלותו היא התנהלות של "מקרה".
הפחת חיי אין סוף במישור חיים זה מופיעה בשיאה במעשה ההקרבה הייחודי של השעיר המשתלח היוצר כפרה בדרך הקרבה "מקרית" של גלגול מן ההר ("עד שנעשה אברים אברים") מחוץ למרחב המקדש. מהלך זה של יום הכיפורים, הוא גם הפותח את הפתח להופעת מקור החיים האלוהי מן הארץ (יונה הרואה דרך עיני הדגה את שבילי ים סוף, אבן השתיה ובריחי הארץ[2]), ובכך יוצר פתח חיים אלוהי ("תשובה") אף לממד החיים הגויי שהווייתו היא הוויית המוחש.
הכוונת הדיבור והקול האלוהי בראש השנה ואבסולוטיות זמן יום כיפור, כלפי העצמת הארץ, היא הבסיס המאפשר את הופעת הנהגת הסוכות – ענני הכבוד שמקורם הוא מן הארץ.
על גדרי הסכך של הסוכה עומדת המשנה במסכת סוכה[3]
באופן מפתיע לומדת הגמרא[4] את המקור לכלל הזה מ"אד יעלה מן הארץ" ואף מסיקה ש"עננים גידולי קרקע הם"[5].
נמצאנו למדים ש"ענני הכבוד" – שכינת ה' בסוכות, מן הארץ היא באה.
העצמת החיים מן הארץ, היא המביאה ליכולת להרחיב את כוח מעשה ההקרבה לא רק ברמת החי[6] , אלא אף ברמת הצומח – בארבעת המינים. סימני הפסול באתרוג כנגד סימני הפסול בבהמה[7] ונענוע ארבעת המינים כמעשה ההנפה בקורבן[8].
בסוכות אנו מזהים סימני "נפש" לא רק בחי אלא אף בצומח.
[1] "וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" (ויקרא כ"ג, כ"ח).
[2] "אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי. לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי (יונה ב', ו'-ז')
[3] סוכה י"א, ע"א
[4] סוכה י"א, ע"ב
[5] רש"י שם
[6] "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר – תבוא נפש ותכפר על הנפש" (ויקרא י"ז, י"א ורש"י שם).
[7] בעי רבא: נולדו באתרוג סימני טרפה (שהבהמה נטרפה בה) מהו? (סוכה "לו, ע"א).
[8] שהרי תנופה שירי מצוה היא, ועוצרת רוחות וטללים רעים. ואמר רבא: וכן בלולב" (סוכה ל"ח, ע"א).