פתיחה.
מ"לחם עוני" ועד ל"אפיקומן".
נקודת פתיחה – לחם עוני.
הממד המצוותי מול הממד  החושי.
על השובע – חוויית הנהנתנות.. 7
נקודת המוצא – חיבוב וגיפוף המצווה.
שיוך חובת אכילת המצה לממד המצוותי או ה"נהנתני"?
סיכום ומסקנות.
חזרה לפתיחה.

פתיחה

מרש"י בפתיחת פירושו על התורה אנו למדים שהפסח מהווה את הבסיס לאופן התייחסותנו הכללית למעשי המצוות.

 "בראשית – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב', ב') מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל" (רש"י בראשית א', א').

באופן דומה מבאר רש"י ביחס ל"שמרתם את המצות":

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם".

רש"י: "ושמרתם את המצות – …רבי יאשיה אומר אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה אלא אם באה לידך עשה אותה מיד" (שמות יב', יז').

אכן בחג הפסח רמת החשיפה לעשייה המצוותית היא גדולה ביותר הן מצד פרטי הציוויים הרבים הקיימים בפסח מעבר לכל חג אחר, הן מצד חודרנות העשייה המצוותית למערכת החיים הבסיסית ביותר שלנו (מעשה האכילה), והן מצד הקושי לגשר בין העשייה המצוותית המייחדת חג זה לבין ההיגיון האנושי בהסברתה.

במאמר זה אנו נתייחס לעשייה מצוותית אחת – אכילת המצה כשדרכה אנו ננסה לבחון מה משקל העשייה המצוותית, האם עשייתה נועדה לזיכרון העבר וכמשל לעתיד, או יש בה הכוח ליצור תהליכים תוכניים ממשיים.

בחינת שאלה זו תטיב להתבאר דרך מעשה אכילת המצה, כיוון שבמעשה אכילת המצה בולט כבר בתחילה שהשימוש באותה המצה הוא לשתי מטרות שהקשר ביניהן אינו ברור. ממילא עולה החשד שהן אינן שייכות בהכרח למהות המצה עצמה. המגמה הראשונה היא הופעת כ"לחם עוני" והמגמה השנייה היא הופעתה כ"אפיקומן".

מ"לחם עוני" ועד ל"אפיקומן"

את שתי המגמות המופיעות במצה בד בבד, אנו פוגשים כבר בתחילת הסדר, ב"יחץ":

מצד אחד בוצעים את המצה לשניים בכדי לקיים בה "לחם עוני":

"ויקח מצה האמצעית ויבצענה לשתים" (שו"ע אורח חיים סימן תעג).

ומבאר המשנה ברורה במקום:

"האמצעית ויבצענה לשתים – כדי לקיים מה שקראה הכתוב לחם עוני ודרכו של עני בפרוסה" (משנה ברורה סימן תעג ס"ק נז).

מכוח הפיכת המצה ל"פרוסה", נמשך המהלך לאמירת "הא לחמא עניא".

"…ויגביה הקערה שיש בה המצות ויאמר: הא לחמא עניא, עד מה נשתנה" (שו"ע או"ח סימן תעג).

אולם במקביל משמשת המצה לאפיקומן.

"…ויתן חציה לאחד מהמסובין לשומרה לאפיקומן…(שו"ע אורח חיים סימן תעג).

אף שגם לאפיקומן אנו נדרשים למצה חצויה, החצי שלאפיקומן הוא גדול יותר.

כך מבאר המשנה ברורה:

"ויתן חציה וכו' – כדי ששתי אכילות שאוכל לשם מצה יהא בפרוסה וטוב שאותו חלק יהיה יותר גדול [אחרונים]" (משנה ברורה סימן תעג ס"ק נח).

אנו רואים אם כן שאותה המצה הנחצית לשניים  משמשת לשני תפקודים שונים בזמנים שונים. החצי הקטן יותר כ"לחם עוני" עמו אנו פותחים את אמירת ההגדה, ואילו השני לסיום ה"סדר" כ"אפיקומן". 

ולכאורה, כל אחד משני חצאי המצה מביע כיוון הופכי לחברו. בעוד ה"לחם עוני" מתייחס לעני שאין לו מה לאכול הרי האפיקומן מתייחס לאכילת מיני מתיקה, הנעשית לשבע.

כך מבארת הגמרא את מושג האפיקומן:

משנה. "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".

רש"י: "מפטירין – לשון הנפטר מחבירו, כשנפטרין מן הסעודה, מביאין מיני המתיקה" (פסחים קיט ע"ב).

כך מביא השו"ע ביחס לשובע:

"לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית  כל אחד, זכר לפסח הנאכל  על השובע" (שו"ע אורח חיים סימן תעז סעיף א.

אם אין אנו מקבלים את מצוות התורה ואמירות חכמים כעשייה ואמירה אסוציאטיביות גרידא, ברור, שאין אותה המצה יכולה להתייחס בד בבד לשתי מגמות הפוכות ואנו חייבים אם כן לבחון את הקשר שבין שתי המגמות הללו המופיעות שתיהן על בסיס המצה החצויה, לבאר את מיקומן של שתי המגמות האחת בתחילת ה"סדר" וכנקודת מוצא להגדה, והשנייה בסוף ה"סדר" וכסיום של מעשה האכילה.

בחינת מגמות אלו תחשוף בפנינו את תהליכי הבנייה וההתפתחות הנוצרים במהלך ליל  הסדר, המתראים באותה המצה וממילא בנו המחויבים באכילתה.

נקודת פתיחה – לחם עוני

כפי שהבאנו, חציה הקטן יותר של המצה מהווה את הבסיס לפתיחת ההגדה ב"לחם עוני" שדרכו בפרוסה. אולם אם חושבים היינו שהמדובר הוא בעניות כפשוטה, אנו מגלים שדרך התנהלות ה"סדר" מתייחסת ל"עניות" מורכבת יותר.

כך אנו רואים בשו"ע שהשימוש במצה חצויה הוא לשם אמירת הא לחמא עניא עד מה נשתנה. מיד לאחר מכן מסירים את הקערה עם המצה מעם השולחן.

"ויקח מצה האמצעית כ ויבצענה לשתים…ויגביה הקערה שיש בה המצות ויאמר: הא לחמא עניא, עד מה נשתנה…ואז יצוה להסירם מעל השלחן ולהניחם בסוף השלחן כאלו כבר אכלו, כדי שיראו התינוקות וישאלו" (שו"ע אורח חיים סימן תעג סעיף ו).

על כך מבאר המשנה ברורה במקום:

"וישאלו – המצות המוכנות לאכילה למה מסלקין אותם ויאמר להם שאין רשאין לאכול עד שיספר ביציאת מצרים כתב מהרי"ל דאין ליתן שום מצה על השולחן עד זמן הסעודה" (משנה ברורה סימן תעג ס"ק סו).

מכאן אנו למדים שהתגובה הראשונה להמצאות "לחם העוני" היא דווקא סיפור יציאת מצרים ולא האכילה.

קדימות אמירת ההגדה ודחיית מעשה האכילה כהמשך ליצירת "לחם העוני" ב"יחץ", בולטות במיוחד מול האמירה המתלווה למעשה ה"יחץ":

"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כל דכפין ייתי ויכל כל דצריך ייתי ויפסח".

לאחר אמירה שכזו מצפים היינו להזמין את העני הרעב לאכול, אולם בפועל מכאן מתחיל שלב ה"מגיד" של ההגדה, כשהסרת הקערה מדגישה אף היא כפי שראינו שאין אנו רשאין לאכול אלא עד לאחר סיפור יציאת מצרים. 

מכאן אנו חייבים להבין שה"עניות" המופיעה ב"לחם העוני" והזמנת ה"עני" הרעב ל"סדר", אינה מבטאת עניות פיזית רגילה, אלא עניות מיוחדת הניזונת מסיפור ההגדה.

כך אנו מוצאים בגמרא בפסחים את ה"עוני" מלשון "ענייה" – "שעונים עליו דברים הרבה".

"אמר שמואל: (דברים טז) לחם עני (כתיב) – לחם שעונין עליו דברים. תניא נמי הכי לחם עני – לחם שעונין עליו דברים הרבה" (פסחים דף קטו ע"ב).

על כך מבאר רש"י:

"שעונין עליו דברים – שגומרים עליו את ההלל, ואומרים עליו הגדה" (דף לו ע"א).

את משמעות ה"לחם עוני" כלחם של עני, מביאה הגמרא רק בביאורה הנוסף:

"דבר אחר: לחם עני – עני כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה – אף כאן בפרוסה" (פסחים שם בהמשך).

יוצא אם כן שהעניות המופיעה במצה מצד היותה פרוסה, היא המהווה גם את פתח הכניסה לאמירה המיוחדת לפסח. צמצום ההוויה הפיזית של הלחם, מאפשר לממד הדיבור להופיע מכוח אותה אכילה.

את אופן ההתייחסות לעניות הפיזית כפתח להופעת ממד החיים המאפיין את הפסח אנו מוצאים גם בכתוב המחבר בין ה"עניות" וה"חפזון" של פסח.

"לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".

רש"י: "לחם עני – לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים:

כי בחפזון יצאת – ולא הספיק בצק להחמיץ וזה יהיה לך לזכרון. וחפזון לא שלך היה אלא של מצרים, שכן הוא אומר (שמות יב, לג) ותחזק מצרים על העם וגו'" (דברים טז, ג).

מן הכתוב עולה בברור שה"לחם העוני" טומן בחובו את תכונת ה"חיפזון" המאפיינת את הפסח. זאת למרות שרש"י בביאורו מייחס את לחם העוני לעוני שהתענו ישראל במצרים, ואילו את החיפזון הוא מייחס להמשך הכתוב המתייחס לזיכרון – "וזה יהיה לך לזכרון", ולא ללחם עוני.

יוצא אם כן שבשלב הראשון של ליל הסדר, המצה כ"לחם עוני" בהציבה רמת מציאות פיזית בסיסית בלבד, היא מאפשרת להביע דרכה את אמירת ההגדה. בשלב הזה נאסרת האכילה, והדיבור מתאפשר מכוח צמצום הוויית הגוף.

אולם אם חושבים היינו שמגמת הסדר נועדה להשליט את ממד הדיבור כנשא המרכזי של הוויית הפסח, הרי מעשה ה"יחץ" כבר בתחילתו מבאר שלא כך הדבר:

הממד המצוותי מול הממד  החושי

"…ויתן חציה לאחד מהמסובין לשומרה לאפיקומן" (שו"ע אורח חיים סימן תעג).

על כך ראינו במשנה ברורה:

"ויתן חציה וכו' -… וטוב שאותו חלק יהיה יותר גדול [אחרונים]" (משנה ברורה סימן תעג ס"ק נח).

קביעת החצי הגדול יותר של המצה לאפיקומן מלמדת אותנו שמגמת המצה כ"אפיקומן" היא המרכזית בפסח, והיא מתראה לנו כבר בתחילת מהלך ה"סדר". יש אם כן לבחון מהי מגמה זו.

את לשון ה"אפיקומן" מבאר רש"י כ"מיני מתיקה" המגיעים בסוף הסעודה:

משנה. "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".

רש"י: "מפטירין – לשון הנפטר מחבירו, כשנפטרין מן הסעודה, מביאין מיני המתיקה" (פסחים קיט ע"ב).

הבאת מיני מתיקה אסורים אם  כן להביא לאחר אכילת הפסח.

ב"ארבעת הבנים" נראה שאכילת "אפיקומן" נוגדת את מהלכו הכללי של הפסח:

"חכם מה הוא אומר? מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צווה ה' אלוהינו אתכם?

ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".

בחירת בעל ההגדה דווקא בדין זה בכדי לאפיין את "העדות והחוקים והמשפטים", מלמדת שישנו ניגוד מהותי בין ה"פסח" לבין ה"אפיקומן". המיוחד ב"מני המתיקה" המגיעים בסוף הארוחה שכל מטרתם היא בטעמם ולא על מנת להשביע. יוצא אם כן שמהות הפסח ומעשי האכילה שבו היא ברמה שהאכילה המצוותית של הפסח אמנם מתקיימת בגוף, אולם אין היא מגיעה לידי מימוש עד לרמת חוויית הטעם.

בחירת בעל ההגדה להביע את שאלת החכם בלשון הכללית של "מה העדות…אשר צוה ה' אלוהינו אתכם", מלמדת אותנו שהיחס הזה שבין ה"פסח" וה"אפיקומן" הוא המאפיין הכללי שבין העולם שלנו והעולם המצוותי. המעשה המצוותי אמנם מתקיים בתוך הוויית הגוף, אולם הוא אינו מגיע עד כדי להיות מובע ברמה שוות ערך לחוויית הטעם.

מגמה זו היא השולטת בתחילת ליל הסדר ומובעת דרך שאלת ותשובת ה"חכם".

אולם נראה שבסוף ליל הסדר משתנה מגמה זו מקצה לקצה.

כפי שראינו בשו"ע  חצי המצה הגדולה המיועדת לסוף ה"סדר" היא עצמה מוגדרת כ"אפיקומן":

"…ויתן חציה לאחד מהמסובין לשומרה לאפיקומן" (שו"ע אורח חיים סימן תעג).

כך מסכם האנציקלופדיה התלמודית את שיוך לשון ה"אפיקומן" למצה עצמה:

"אפיקומן, בתורת שם שהונח על אותה פרוסת מצה, לא נמצא בתלמוד, אף על פי שמקורו נובע מהתלמוד, אבל הוזכר בראשונים ובאחרונים (תו"ס מגילה כא, ע"א, טוש"ע או"ח סי' תעז). בתלמוד הוזכר במובן השלילי: "אין מסיימים את סעודת קרבן הפסח באפיקומן, ופירושו: "אפיקו מן" שאין אומרים הוציאו והביאו מיני מתיקה לקינוח סעודה, שאסור לאכול כלום אחר הסעודה (פסחים קיט, ע"ב וברשב"ם), או שאפיקומן הוא שם יווני לפרפראות ומגדים שאוכלים בקינוח סעודה ואין מסיימים בהם את הסעודה בליל פסח (אנציקלופדיה תלמודית ערך אפיקומן).

הגדרת חצי המצה של סוף ה"סדר" כ"קינוח", מאפיין את המצה באופן הופכי לגמרי מ"לחם העוני" המאפיין אותה בתחילת ה"סדר". את ההופכיות הזו ניתן לזהות בדינה המיוחד של מצת האפיקומן  – להאכל על השובע:

על השובע – חוויית הנהנתנות

את המקור לדרישה זו אנו מוצאים ביחס לקורבן הפסח עצמו:

"חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה, כדי שיהא פסח נאכל על השבע" (פסחים ע, ע"א).

ומבאר על כך רש"י במקום

"על השבע – שיהו נהנין באכילתו, ותיחשב להן" (רש"י פסחים ע, ע"א).

דרישה דומה אנו מוצאים אף ביחס לאכילת מצת האפיקומן שבסוף סעודת ה"סדר":

"לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע" (שו"ע אורח חיים סימן תעז סעיף א).

הגעת ליל הסדר לידי אכילת מצה על השובע, מביאה אם כן את המעשה המצוותי לידי מימוש גופני מושלם עד לידי רמת ההנאה הגופנית. מימוש מטרה זו מביאה אותנו אם כן לשיא האיחוד שבין המעשה המצוותי והגוף האנושי, בו הוא מופיע.

כפי שכבר הזכרנו, את הדגש מגמה זו שב"אפיקומן" בעשייה המצוותית של הפסח מובילה ההלכה בקביעתה את החצי הגדול יותר של המצה לאפיקומן. דרך נוספת לחיזוק יצירת האיחוד שבין מעשה המצווה שבמצה לגופניות האדם, יוצרת ההלכה בדרך הצפנת האפיקומן.

נקודת המוצא – חיבוב וגיפוף המצווה

"ונותנין אותה תחת המפה, וחציה השני ישים בין שתי השלימות" (שו"ע סימן תעג ס"ק נט).

אם את חצי המצה המיועדת לברכת "על אכילת מצה" מניחה ההלכה בין שני המצות השלמות המיועדות לברכת המוציא, הרי את מצת ה"אפיקומן" מניחה ההלכה מתחת למפה. את סיבת הדבר מבאר המשנה ברורה:

"תחת המפה – זכר למה שאומר משארותם צרורות בשמלותם ויש שנותנין אותה על כתפיהם זכר ליציאת מצרים…" (משנה ברורה סימן תעג ס"ק נט).

על המשמעות שביציאת עם ישראל כש"משארותם צרורות בשמלותם" אנו יכולים ללמוד מן הכתוב בשמות:

"וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם".

רש"י: "משארתם – שירי מצה ומרור.

על שכמם – אף על פי שבהמות הרבה הוליכו עמהם מחבבים היו את המצווה" (שמות יב, לד).

אנו רואים אם כן שההתייחסות למצת האפיקומן היא בדרך של חיבוב, המביאה לקירוב המצה לגוף האדם בתוך בגדיו. לעומת זאת מיקומה של חצי המצה הקטנה יותר עליה אנו מברכים "על אכילת מצה", נקבע בתוך המערכת המצוותית של ברכת "המוציא". הטיפול ב"אפיקומן" בדרך השונה מזו של חצי המצה השנייה כבר לכתחילה, מלמד שמגמת האפיקומן מהווה את מגמת ה"סדר" כולו כבר מן ההתחלה. בתוך מגמה זו של חיבוב וגיפוף המצווה בדרך ליצירת האיחוד שבין המעשה המצוותי והממד הגופני, נכלל גם מנהג ישראל "לגנוב את האפיקומן", מתוך שאף הוא מחבר חיבור בלתי אמצעי בין עורך ה"סדר", הילדים ולבין מצת האפיקומן. עד כדי כך מגיע מגמת החיבור לאפיקומן שיש שנוהגים היו להצניע בחקם את האפיקומן אף לאחר הפסח במשך ימות השנה[1].

שיוך חובת אכילת המצה לממד המצוותי או ה"נהנתני"?

השוני המהותי שבין חצי המצה הקטנה, לבין חצי מצת ה"אפיקומן" הוא גם שמביא לשאלת  שייכות מצוות אכילת המצה האם מיוחסת היא יותר לחצי המצה הראשונה, או ל"אפיקומן".

בגמרא בפסחים אנו למדים על "החלפת" המצה את ה"פסח" ביחס לדין ה"אפיקומן".

משנה. "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".

גמרא. "… אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מפטירין אחר מצה אפיקומן" (פסחים קיט ע"ב).

בשונה מלשון המשנה, מייחסת הגמרא את האיסור להפטיר אפיקומן לאכילת המצה – אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. על כך מבאר רש"י שהמדובר בחובת אכילת המצה הנאכלת עם הפסח, שהיא היא הנאכלת לשם חובה, בניגוד למצה הנאכלת בראשונה לפני הסעודה שאינה באה לשם חובה.

"אין מפטירין אחר מצה אפיקומן – שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה אותה שלאחר אכילה, ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה, (הואיל ובאה) [אף על פי שאינה באה] לשם חובה, כדאמר רב חסדא לעיל /ערבי פסחים/ (קטו, א) גבי מרור דלאחר שמילא כריסו הימנו היאך חוזר ומברך עליו, הכי נמי גבי מצה, הלכך תרוייהו מברך ברישא, והדר אכיל מצה באחרונה בלא ברכה, אבל לא מרור דלאו חובה הוא" (רש"י פסחים קיט ע"ב).

מרש"י נראה בברור שחובת אכילת המצה מופיעה דווקא כלפי המצה הנאכלת עם הפסח לשובע. גם כשאין לנו את קורבן הפסח. שיוך ברכת "על אכילת מצה" לאכילת המצה הראשונה, היא הכרח, מתוך שלא ניתן לברך על אכילת מצה לאחר שכבר אכלנו ממנה. כפי שבאר רש"י (בפסחים ע') האכילה על השובע מעלה על נס את הצד הנהנתני שבאכילת המצה. אנו למדים אם כן שלא ניתן לייחס ברכה על המגמה הנהנתנית שבאכילה,אלא אך ורק על עצם האכילה הבסיסית. תחילת התהליך באכילת המצה היא אמנם באכילה המצוותית שמעשה הברכה הוא המקדים אותה – אכילת חצי המצה הראשונה. אולם סופו הוא אכילת מצה ברמה נהנתנית שם אין שייכות לברכה.

גם מתו"ס אנו למדים שמגמת חיוב אכילת המצה בלל הסדר מתנקז בעיקרו כלפי אכילת מצת האפיקומן:

"…וא"כ צריך למהר לאכול מצה בלילי פסחים קודם חצות ואפילו מצה של אפיקומן שהרי חיוב מצה בזמן הזה הוה דאורייתא אבל בהלל של אחר אפיקומן אין להחמיר כל כך שהרי מדרבנן הוא" (תוספות מגילה כא, ע"א).

הצורך שמביא תו"ס להקפיד אף על מצת האפיקומן שתיאכל לפני חצות מפני היות חיוב אכילת המצה מדאוריתא, מלמד שגם על פיו, אכילת המצה מדאוריתא היא האכילה הנהנתנית המופיעה ב"אפיקומן".

לעומת זאת בשו"ע נראה שאין הדבר כך:

"לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה   כזית  כל אחד, זכר לפסח הנאכל  על השובע,  ויאכלנו בהסיבה  ולא יברך עליו,  ויהא זהיר לאכלו קודם חצות".

משנה ברורה ס"ק ה: "ולא יברך עליו – שהוא רק לזכר…".

משנה ברורה ס"ק א: "כזית – ולכתחלה טוב שיקח שני זיתים אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו" (שו"ע אורח חיים סימן תעז סעיף א).

בניגוד לרש"י אין השו"ע מייחס את אכילת האפיקומן לאכילת המצה הנאכלת עם קורבן הפסח, אלא כזכר לקורבן הפסח עצמו. על כן, כיוון שאין אנו אוכלים כיום קורבן פסח ואכילת מצת האפיקומן היא זכר בלבד לפסח, אין מברכים על אכילה זו על פי השו"ע, בעוד שעל פי רש"י שייך היה לברך על אכילה זו, לולא בעיית הברכה על כרסו שכבר נתמלאה מצה.

מן השו"ע יוצא שמגמת ה"נהנתנות" המופיע ב"אפיקומן" אינה יכולה להופיע אלא כשיש קורבן הפסח. חסרון קורבן הפסח, אינו מאפשר ליצור את איחוד המעשה המצוותי עם הגוף האנושי להופיע כחיבור נהנתני. על כן אכילת ה"אפיקומן" היא רק "לזכר".

אולם למרות הופעת החיבור הנהנתני למצה כ"זכר" בלבד, הצורך במימוש רמת חיבור זו מהווה חיוב גמור, עד כדי שחסרונו מחייב אכילה פעם נוספת של  ה"אפיקומן". כך עולה מדברי המשנה ברורה על דברי השו"ע בעניין האכילה לאחר האפיקומן:

"אחר אפיקומן אין לאכול שום דבר" (שו"ע אורח חיים סימן תעח סעיף א).

על כך מבאר המשנה ברורה:

"אין לאכול – כדי שלא יעבור מפיו טעם מצה של אפיקומן שהוא מצוה ע"י טעם אותו מאכל ובדיעבד אם אכל אחריו שום דבר יחזור ויאכל כזית מצה שמורה לשם אפיקומן" (משנה ברורה סימן תעח ס"ק א).

אנו רואים אם כן שהחשיבות בשמירת טעם המצה מגיעה עד כדי צורך אכילה פעם נוספת של מצה לשם אפיקומן, כשטעם טעם אחר לאחר אכילת האפיקומן. ברור הוא שמצד עצם אכילת המצה, לא נגרע מאום בתוספת האכילה לאחרה. חייבים אנו אם כן להסביר, שייחוד אכילת האפיקומן הוא אינו בעצם האכילה, אלא בטעם האכילה, וכשהטעם אינו מתמשך, מאבדת אכילת האפיקומן את עיקר משמעותה.

סיכום ומסקנות

ראינו שאכילת המצה בפסח מופיעה כבר בשלב הראשון של ליל הסדר בשתי מגמות מקבילות המופיעות בשתי חצאי המצות. חצי המצה הקטן יותר עליה אנו מברכים "על אכילת מצה" ואותה אנו אוכלים בתחילה, וחצי המצה הגדולה יותר המוצפנת במפה ונאכלת רק לאחר הסעודה. ההבדל שבין שתי המצות מופיע כבר בדרך ההתייחסות אליהן בתחילה. בעוד המצה הנאכלת ראשונה מושמת בין שתי המצות השלמות המיועדות לברכת המוציא, כחלק מן המערכת המצוותית עליה אנו מברכים, הרי מצת ה"אפיקומן" מצויה בין בגדיו של האדם מוצפנת כחלק בלתי נפרד מהווייתו. את ההבדל שבין שתי המצות בארנו גם מצד תכליתן. בעוד המצה הראשונה מיוחסת בעיקרה לברכת "על אכילת מצה" ומצליחה להופיע "אכילה מדברת" ("לחמא עניא"), הרי ה"אפיקומן" מתייחס לממד הנהנתני של האכילה (ומופיע כאכילה של דברי מתיקה). השארת החצי הגדול יותר של המצה לאפיקומן לימדה אותנו על מרכזיות מגמת איחוד המעשה המצוותי עם הגוף ברמת העשייה הנהנתנית. אולם פסיקת השו"ע ביארה לנו שמגמת איחוד זה אינה שלמה (חיסרון המתבטא באי יכולת הקרבת קורבן הפסח), ועל כן מעשה אכילתה כיום הוא רק ברמת "זכר". האיסור לאכול לאחר ה"אפיקומן" והחיוב לחזור על אכילתו אם אכל משהו אחר, ביארו לנו ש"זכר" זה הוא בעל רושם עמוק ביותר.

חזרה לפתיחה

את המאמר הזה פתחנו בהיות חג הפסח המוביל את רמת החיבור המצוותי שבין האלוהות והמציאות. לשון ה"מצווה" שבמצה, מיצה בקצרה מגמה זו.

מן המהלך שעשינו במאמר זה עולה שהחיבור המצוותי המופיע בפסח דרך המצה ובמערכת המצוותית הכללית הינו דינאמי ביותר. הוא מתחיל אמנם ברמת חיבור מצוותית שהברכה היא הנושאת את הקשר שבין החיות האלוהית לבין זו האנושית, אולם הוא מסתיים ברמת החיבור הנהנתנית בה לא הברכה היא המקשרת בין העולמות אלא עצם חיבור הגיפוף הבלתי אמצעי שבין מעשה המצווה לבין עושהו. כל מהלכי ליל הסדר משלב ה"יחץ" ועד לאכילת האפיקומן, חוברים יחדיו ע"מ להוציא את התהליך הזה אל הפועל.


[1] כך מובא בשו"ת עטרת פז: "ובאשר שאלני מעלת כת"ר שיחי', אודות מאי דיש נוהגים לקחת חתיכה ממצת האפיקומן, ומצניעים אותה במשך כל השנה בחקם לאמר, כי יש בדבר זה סגולה להצלחה וכו', אם שרי לעשות כן דבהיות והאפיקומן הוא זכר לקרבן פסח, ונאמר בו "לא תותירו ממנו עד בוקר", א"כ כיצד יהיה אפשר להשאיר חתיכת מצה זו? תשובה: הנה בעצם מנהג זה אשר נוהגים להצניע חתיכה ממצת האפיקומן, ראיתי בספר "כתר שם טוב" להר"ר שם טוב גאגין (ח"ג עמ' 175), שכתב שם על מנהג זה, וז"ל: יש נוהגים לקחת פרוסה מהאפיקומן ועושין בה נקב, ותולין אותה כל השנה על קיר הבית. ויש אנשים ששומרין חתיכה ממנו בכיס בגדם, ומאמינים שאם הים הולך וסוער להשליך בים חתיכה זו וינוח הים מזעפו. ע"כ.( שו"ת עטרת פז:  חלק ראשון כרך ב – יו"ד סימן ב ד"ה ובאשר שאלני).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *