שני סוגי דרכים להשראת שכינה אנו פוגשים בפרשה, האחת מוכרת וידועה, והשנייה אינה מוכרת כי כבר נשכחה.
הדרך האחת מופיעה דרך הידיים, בה משתמש יעקב בברכתו לאפרים ומנשה:
"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם… וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה (בראשית י"ד, מ"ח).
הדרך השנייה מופיעה דרך ה… ברכיים. כך מביא הכתוב בסוף הפרשה:
"גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף" (בראשית נ', כ"ג).
רש"י במקום מבאר שיוסף "גדלן בין ברכיו". אולם אם רוצים היינו להבין מכאן שיוסף היה ה"שמרטף" של נכדיו (מגיע) הנה בא תרגום אונקלוס ומבאר:
"אף בני מכיר בר מנשה אתילידו ורבי (וגידֵל) יוסף".
מה משמעות פעולת ה"רבי" שמפעיל יוסף על נכדיו?
פעולה שכזו אנו מוצאים בדברי רחל ליעקב כשאינה יולדת:
"וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה".
גם פה מבאר רש"י – כתרגומו "ואנא ארבי".
מדברי רחל האומרת – "וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה", אנו למדים שגם יילוד בלהה על ברכי רחל, הוא מעשה "בניין" – בניינה של בלהה, כשמתוך מעשה בניינה של בלהה, מצפה רחל שאף היא עצמה תיבנה. מהו כוח הבניין הזה שמופיע מן הברכיים? על כך אנו למדים מפרשת המתאוננים שם מוגדר מושג ה"רבי" כהאצלת רוח – "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים". על כך מבאר תרגום אונקלוס במקום – "ואתגלי יי בעננא ומליל עמיה ורבי מן רוחא דעלוהי ויהב על שבעין גוברא סביא". מכאן למדנו, שגידול על הברכיים, מאציל חיים.
מהו אם כן ההבדל בין ברכה המופיעה מן הידיים וברכה המופיעה מן הברכיים?
התבוננות נוספת בפרשת ברכת יעקב את מנשה ואפרים, תלמד אותנו לימוד חשוב ביחס שבין שני סוגי הברכות.
לכאורה מן הפסוקים ברור שיעקב מעדיף את אפרים בברכתו, על פני מנשה –
"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר" (בראשית מח, י"ד).
אולם סיומת דברי הכתוב "כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר", נראית לא מתאימה לתוכן הכתוב. לכאורה צריך היה הכתוב לסיים – "…אע"פ שמנשה הבכור", ולא כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר, שהרי התנהלות יעקב היא בניגוד לסדר הבכורה?
תגובת יוסף מעלה אף היא תמיהה. התבוננות בכתוב מראה שהוא אינו מנסה להתערב בברכתו הראשונה של יעקב –
"וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (פסוקים ט"ו-ט"ז).
רק לאחר ברכה זו, בפסוק שלאחר מכן, רע בעיניו של יוסף מעשיו של אביו –
"וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה" (פסוק י"ז).
גם רש"י ביחס לברכתו הראשונה מבאר באופן מפתיע – "יברך את הנערים – מנשה ואפרים", באופן המקדים את מנשה לפני אפרים. תמיהות אלו מחייבות לבחון פעם נוספת את פרשת שיכול הידיים של יעקב. על פי פשט הכתוב, נראה שאנו מחויבים לבאר, שיעקב שיכל את ידיו כיוון שמנשה הוא הבכור ולא למרות שהוא הבכור. בכדי להבין משפט שכזה נצטרך לומר, שמגמת הכתוב היא אינה לבאר לנו את העובדה שיעקב מעדיף את אפרים לפני מנשה, אלא לבאר מדוע יעקב נאלץ לשכל ידיו, ולא החליף את מיקום מנשה לשמאלו ואת אפרים לימינו. על כך מגלה לנו הכתוב, שכיוון שמנשה הוא הבכור, לא היה יכול יעקב להחליף את מקומם. מה אם כן "מרוויח" מנשה בכך שנשאר במקומו כנגד ימינו של יעקב, אם יעקב בסופו של דבר משכל את ידיו? האם יש להישארותו במקומו הטבעי רושם כלשהו? התבוננות במהלך הראשון שעושה יוסף בהגעתו ליעקב מגלה לנו, שלא רק הידיים של יעקב מעורבות בברכת בני יוסף –
"וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה" (פסוק י"ב).
מהלכו הראשון של יוסף, הוא להוציא את מנשה ואפרים מברכיו לכיוונו של יעקב.
מכאן נמצאנו למדים שבשעת ברכת יעקב למנשה ואפרים, מתייחס מנשה לברכו הימנית של יעקב, ואפרים לברכו השמאלית. את היחס הזה לא משנה יעקב. ברכתו הראשונה של יעקב – "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וכו', הוא מברך מכוח ברכיו. בברכה זו קודם מנשה לאפרים (כפי הדגשת רש"י בביאורו).
רק בשלב השני, משפיעות ידיו להקדים את ברכת אפרים למנשה – "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (פסוק כ') להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים (רש"י במקום) אולם רק בכך.
לשמירת בכורתו של מנשה ביחס לברכה המגיעה מן הברכיים ישנו רושם עצום.
בברכתו של יעקב לבניו, הוא מברך את יוסף – "…בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" (בראשית מ"ט, כ"ב). תרגום אונקלוס במקום, מייחס את הברכה הזו לבכורת הנחלה שיוסף זוכה לה – "תרין שבטין יפקון מבנוהי, יקבלון חולקא ואחסנתא" (שני שבטים יצאו מבניו, יקבלו חלק ונחלה). אולם רש"י במקום, מייחס את בכורת הנחלה למנשה – . "וכתב בנות, על שם בנות מנשה בנות צלופחד, שנטלו חלק בשני עברי הירדן".
נמצאנו למדים שאף שאפרים זוכה להיות בראשונה בדגלים ובחנוכת הנשיאים מכוח ברכת הידיים של יעקב, הרי בכורת הנחלה נשארת אצל מנשה, מכוח ברכת הברכיים המיוחדת ליוסף.
מקריאת פרעה ליוסף – אַבְרֵךְ, אנו למדים שברכת הברכיים, היא גם ברכת המלכות.
כך מבאר רש"י על "וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם- רך בלשון ארמי מלך".
ובביאורו השני – "אין אברך אלא לשון ברכים, שהכל היו נכנסין ויוצאין תחת ידו".
מסקנה:
יוצא אם כן, ששכינתו של הקב"ה בנו בברכתו אותנו יש לה שני ערוצי התגלות, האחת דרך הברכיים והשנייה דרך הידיים. בזו המגיעה מן הברכיים מופיע כוח האחיזה בארץ וכוח השלטון. לעומת זאת, בזו המופיעה מן הידיים, מופיעה הקדימות בנשיאים ובדגלים. מן ההופעות השונות בכל אחד מן הברכות, אנו למדים שאופי השכינה המגיעה מן הברכיים הוא ממשי יותר. יחס הברכיים לרגלים ולארץ, ויחס הידיים לחצי העליון של הגוף ולראש, מלמדים שמקור השפע שונה בשניהם, ברכת הברכיים – מן הארץ, וברכת הידיים – מן השמים. מהשורש הלשוני המשותף ל"ברכיים" ול"ברכה" אנו למדים שמקור השפע הבסיסי יותר אמור היה להיות מן הברכיים, כלומר – מן הארץ.
שיכול יעקב את ידיו ונתינת מנהיגות עם ישראל ליהושע משבט אפרים בכניסתם לארץ ("וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ – שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל"), מלמדים על החולשה שיש בנו להביע ערכי חיים ומנהיגות שהיא תורה, במחוזות החיים הארציים הפיזיים המוחשיים המוחלטים. מתוך כך מנותבת מנהיגות עם ישראל למישור הקרוב יותר לרוח. כך נבחר אפרים להנהגה, כיוון שהִצְעיר את עסקיו לשם לימוד תורה: "וְהוּא הַצָּעִיר – מה הוא הצעיר שהיה מצעיר את עסקיו, מה זכה זכה לבכורה" (בראשית רבה פרשה ו'). חולשה זו תלווה את עם ישראל בכל המשך היותו על אדמתו עד ליציאתנו לגלות.
חשיפת כוחה של ברכת הברכיים, דרכי מימושה וההשלכות הנובעות ממנה, מהווה על כן נדבך ההכרחי לשיבת השכינה בנו אף בארציות המוחלטת – לא רק במחוזות הרוח ולימוד התורה, אלא באופן חודר לממד המעשה הפיזי הגמור עד כדי הוצאתו מגדר "אמצעי" לגדר של מהות. ההליכה בדרך הזו, היא האמורה לטעת בנו את היכולת להוביל במחוזות שעד היום נתונים בידיהם של אחרים…