פתיחה

מחז"ל אנו למדים שעצמאותו של האדם מגדירה אותו
כגדול אף יותר ממספר שנות חייו. "גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן, קטן
ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול"[1]

נראה שהגדרה זו של חז"ל מעצימה את הבעייתיות הקשה
בה נמצאת החברה  הדתית לאומית הסמוכה על
שולחנות זרים בניסיונה להתברג כחלק מן החברה הכללית במדינת ישראל.

במאמר זה, אנסה לגעת בשורש הבעיה דרך שתי דוגמאות
בולטות הנראות על פניהן הופכיות לחלוטין. מן העבר האחד, העמקת הציבור שלנו את עיסוקו
בנושאים החברתיים. מן העבר השני, המאמץ להביא למנהיגות אמונית דרך הפעילות
המפלגתית בליכוד.

הכיסוי החברתי של התורה

על  העמקת הציבור
הדתי לאומי את עיסוקו בנושאים החברתיים אין צורך להרבות במילים, גיליון נקודה (296)
הקדיש לכך כמעט חצי מגיליונו. הערך המוסף אליו ברצוני להתייחס הוא הנחיתות הלא
מודעת העומדת מאחורי העיסוק בנושא הזה. ניתן לומר באופן כמעט מוחלט שביצירת הזיקה
שבין הנושא החברתי לבין מעגל החיים התורני מהווה העניין החברתי המטרה המרכזית. האמירה
התורנית מהווה אך גורם מסייע ומעצים את התפיסות החברתיות שכבר קיימות ממילא. הוכחה
לקביעה זו היא ההתעלמות מאותם הצדדים בתורה שאינם תואמים ואף סותרים את אותן מגמות
חברתיות ומוסריות שאנו מנסים לקדם בשם התורה. במכוון ושלא במכוון אנו נמנעים
מלהציג את מאות הנושאים המהווים בסיס למערכת התורנית הכללית הסותרים מגמות חברתיות
ואף מוסריות בסיסיות. לא יעלה על הדעת להציג ברבים את דין העבד העברי עם ההיתר שיש
לאדון לחייב את העבד לעבוד לו "עבודת לילה" ("כי משנה שכר שכיר – מכאן
אמרו עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה. וזהו כפלים שבעבודת שכירי יום. ומהו עבודתו
בלילה, רבו מוסר לו שפחה כנענית והולדות לאדון[2]). לא
יעלה על הדעת להזכיר את אי זכאות האישה לקבל את ירושת בעלה גם אם היא ורק היא הייתה
לצידו במשך כל חייו[3]
את נושא הריבית[4]
ננסה להציג כספינת הדגל של מגמת הרווחה בתורה תוך התעלמות מכך שאיסור הריבית הוא
אף על ריבית נמוכה שיש בכוחה דווקא לקדם את השכבות החלשות במתן הלוואה הוגנת. שלא
במקרה נאלצת החברה הדתית עצמה להיאחז בגלגל ההצלה של "היתר העסקה" (שכוחו
לעמוד במצבי אוברדרפט מוטל בספק) על מנת שכוח נתינת ההלוואה לא יצטמצם למישור המוגבל
של גמילות החסדים, אלא יוכל להתקיים גם במישור העסקי. אף בנושא נזקי רכוש נוקט
המשפט העברי בחוקים שאינם מוסריים על פי הקודים החברתיים. הפטורים המיוחדים של
היזקי האש, הבור והשור שלא המקום פה לפרטם לא עומדים ולו באמות המידה המוסריות
החברתיות הפשוטות ביותר. כך גם ביחס לרמת האחריות חסרת הפרופורציה הנכפית על מוצא
האבדה (כשומר שכר או אף שואל) על פי דיני תורה, פסול האישה לעדות[5] ודין
הרוצח בשגגה[6],
כולם מלמדים שהתורה רחוקה ביותר מלהוות ספר חוקים חברתיים גם ביחס לאותם הדינים
הנראים לכאורה חברתיים.   

המאמץ להכניס את התורה לתוך ד' אמותיו של האג'נדה
החברתית, נראה על בסיס ההתעלמות מן הדינים שהבאנו ועוד רבים אחרים, יותר כניסיון
כושל למצוא לגיטימציה רדודה לקיום התורה במדינת ישראל,
לאחר

שאצל חלק מאיתנו נראה שהדבר נכשל בהקשר למאבק על ארץ ישראל.
האם ניסיון הטשטוש הזה (המודע והלא מודע) יכול להצליח? ברור הדבר שלא. אותה שלי יחימוביץ'
ואחרים שישמחו לשתף פעולה עם גורמים תורניים למיניהם בנושאים החברתיים, לעולם לא
ישכחו את מה שאנו מנסים  לשכוח – שהתורה
עובדת על בסיס קודים זרים ומפחידים. על כן בהזדמנות הראשונה הם ידאגו למחוק כל זכר
לקיומם. מחיקת היישובים הוא רק השלב הראשון בתהליך הזה.

תורה מנהיגה?

הדוגמא השנייה והמפתיעה יותר לפחד שלנו לעמוד בזכות
עצמנו בולטת דווקא במאמץ מנהיגות יהודית להוביל את נושא המנהיגות האמונית דרך
מוסדות הליכוד. לכאורה אין כל קשר בין שתי הדוגמאות ואולי אף ניתן לומר שהן
סותרות, שהרי מול מגמת ההיטמעות החברתית, מציגה מנהיגות יהודית את הזהות היהודית בקדמת
הבמה ומכוחה היא רוצה להוביל את מדינת ישראל. אולם התבוננות חודרנית יותר, תגלה
לנו שישנו מכנה משותף ברור ביותר בין שתי המגמות, מכנה משותף שמלווה אותנו כבר
מתחילת הקמתה של מדינת ישראל.

שלא מקרה בחרו חברי מנהיגות יהודית לקדם את נושא
המנהיגות האמונית, בליכוד. הליכוד נתפס בעיניהם כמותג המתייחס באופן טבעי למנהיגות
והובלה (מותג סוציולוגי כדברי פייגלין בנקודה 296). על כן אין יותר טוב מליצור בתוכו
מהלך של התפקדות שיביא בסופו של דבר להשתלטות בעלי האוריינטציה האמונית על המפלגה
ובכך ליצור זיקה מחייבת בין המגמה האמונית לבין מנהיגות המדינה.

אם נשאל את העוסקים במלאכה מדוע לא נעשה המאמץ הזה בתוך
אחת מן המפלגות הדתיות הלאומיות שהן בבסיסן אמוניות, התשובה שתינתן תהיה מפאת היותן
סקטוריאליות. אך כאן עולה השאלה מאליה, אם התורה היא אכן הגורם המחולל והמנהיג
מדוע שלא יהיה כוח בידי אלו המדברים בשמה להוציא את המפלגות האמוניות מן
הסקטוריאליות שלהן לדרך חדשה מכוחה של התורה? האם אין התורה עצמה אמורה להיות בעלת
המותג המנהיגותי אף יותר מהקיים במותג ה"ליכוד"?

אין ספק שכאן מתגלה חולשתנו. לו אכן היה בנו אמון בהיות
התורה מנהיגה, לא היו נזקקים חברי מנהיגות יהודית להידבק בשמה של מפלגה חילונית
בכדי להאדיר את המגמה האמונית בדרך להנהגת המדינה. לא נצרך היה גיוסם המסיבי של
מתפקדים שכלל אינם שייכים לציבור הליכודניקי, ע"מ לתת את חותמת הכשר המנהיגות
למגמה האמונית. שוב עולה באופן החד ביותר חוסר האמון התת הכרתי שיש לנו בתורה,
הנראית לנו שלא במקרה כבעלת אופי דתי סקטוריאלי ושעל כן אין בכוחה להביע מגמה של
מנהיגות והיא נצרכת להיסמך על המסר ה"ליכודניקי" על מנת שתוכל להוביל.

להיגרר מאחורי עגלת הציונות

המתבונן בשתי הדוגמאות שהבאנו, יכול לראות שמגמה זו של
היגררות החברה הדתית לאומית מאחורי מותגים פופולאריים מובילים כדוגמת האג'נדה
החברתית ו"מפלגת שלטון", אינה חדשה והיא למעשה ממשיכה מגמה ישנה שהחלה
עוד לפני קום המדינה. החברה הדתית
לאומית שאינה מסתגרת בד' אמות של הלכה, נמצאת בקונפליקט אדיר מאז היווסדה, כיוון
שאין היא מסוגלת להביע את תכני התורה שהיא מאמינה בהן באופן החורג מד' האמות
המצומצמות של ההלכה ואף קשה לה לחיות עם המסרים האנטי חברתיים והאנטי מוסריים
לכאורה היוצאים ממנה, שאין לנו הכוח להגדירם ולהוציאם מאפילה לאורה. בעיה זו אילצה
רבים מן הציבור שלנו כולל חלק ממנהיגי התורה, להיעזר במייצגים פופוליסטיים ועל
גביהם להוביל בהסתר גם את ה"משא" התורני שקשה לו להשתלב עם המציאות
העכשווית של מדינת ישראל. כך נהגה
הציונות הדתית שבמקום להוביל את עגלת שיבת ציון, נגררה אחרי הובלתה של הציונות
החילונית, וכך קרה אף שלושים שנה מאוחר יותר בגוש אמונים שפרטו על מיתר הביטחון מול
החברה הישראלית, בהסתירם את המטרות האמוניות הבלתי רציונאליות של ארץ ישראל השלמה.

ה"קוד האתי" של התורה

קל לנו לדון באופן ציבורי על מגמותיה המוסריות
והחברתיות של מדינת ישראל, או בקוד האתי של הצבא ולהביע דעות לכאן ולכאן. אולם קשה
לנו ביותר ואנו נמנעים לחלוטין מלדון בקוד האתי של התורה. לא נעים לנו להודות בכך,
אולם לרובנו כולל גם לתלמידי חכמים מובהקים, אין יכולת להגדיר קוד אתי כוללני שכזה
שיתווה קו החורז לאורך כל מערכת הדינים והמשפטים של התורה, ויבאר על פיו גם את
הדינים והמגמות הנראים "פחות טוב" בלשון המעטה.

פריצת דרך שכזו אינה פשוטה כלל וכלל. היא מחייבת תרגום
של השפה הסיפורית וההלכתית שבתורה לשפה של עקרונות חיים – לשפה של תודעה.  תהליך שכזה פותח למעשה את התורה כולה לעיון
מחדש, לאחר שמאות רבות של שנים הייתה סגורה בסגר הפרשנות הכתובה והידועה, להעביר
אותה לקריאה, הבנה ושפה חדשים. שפה שהייתה בעבר שפתם של הראשונים, האמוראים,
התנאים ובאופן העמוק ביותר שפת האבות שחיו את התורה כתהליכים בחייהם בעוד לימוד
התורה שלהם נרמז לנו רק ברמז קל בלבד. קל יותר שלא להתמודד מול האתגר הזה. קל יותר
לעקם את התורה לכיוונים הבטוחים של האג'נדה החברתית הפשוטה, או לחילופין לנסות ולאלץ
מפלגה פוליטית לקבל עליה את המרות האמונית, גם אם הדבר יהיה במחיר הסלידה הרבה
שיחושו רבים מנקיטה בדרך הזו של החתרנות העקיפה.

אין ספק ששינוי תודעתי הוא תהליך ארוך יותר, מסובך יותר
וקשה יותר מהיצמדות למציאות החברתית או הפוליטית הנוכחית הקיימת. אולם כבר ראינו
כמה וכמה פעמים שבדרך להפיכת התורה לגורם דומיננטי במדינת ישראל, לא יוכלו להיות
קיצורי דרך. עשרות רבות של יישובים שנבנו על בסיס "כיסויים ביטחוניים" ושפה
אמונית אילמת, נמצאים כיום בסכנה ממשית של הכחדה. חוסר היכולת להגדיר את שפת החיים
עליה מבוססת התורה, משאיר אותנו חסרי אמון בעצמנו וביכולתנו להוביל את מדינת ישראל
למחוזות שכולם מצפים מאיתנו.

היכולת שלנו להתבגר ולעמוד בזכות עצמנו, תתממש רק אם
נחליט שהגיע הזמן להפסיק להיות סמוכים על שולחנם של אחרים בהגדרת התרבות והשלטון המייחדים
אותנו.

אין זה אומר שנחדל מלעסוק בנושאים החברתיים. אנוכי עצמי
עוסק בכך במסגרת הגרעין התורני שהקמנו בשכונת קריית יובל בירושלים. גם מי שעוקב
אחר הוועדה שהקימו האיחוד הלאומי ליצירת מפקד ופריימריז יודע שעוד ארוכה הדרך
ליצור אלטרנטיבה לפעילותם של חברי מנהיגות יהודית בקרב המפלגות הדתיות. גם בניית
האמון בקרב הציבור הכללי ולומדי התורה (במיוחד הצעירים) בצורך בבניית תודעה תורנית
כבסיס לשינוי המיקום שלנו בקרב החברה
הישראלית עוד לא צבר תאוצה מספקת על מנת שיהיה בכוחו ליצור שינויים ממשיים בשטח.

אולם בדור בו לימוד התורה, פסיקת ההלכה והשו"תים הגיעו
למיצויים הנרחב (גם הטכנולוגי), נצרכים מיטב המוחות התורניים לפנות עצמם לפיצוח
הקוד התודעתי של התורה שהוא הרבה יותר מאתיקה ולהפוך אותו למוחשי גם אם תכניו יהיו
בשלב הראשון גבוהים וקשים לעיכול ביחס למקובל כיום.


[1] (בבא מציעא י"ב ע"א. שו"ע חושן משפט
סימן ר"ע סעיף ב')

[2] רש"י דברים ט"ו, י"ח

[3] (רמב"ם הלכות נחלות א', ח').

[4] (ויקרא כה, לה)

[5] (רמב"ם עדות ט', ב')

[6] (במדבר ל"ה, כ"ב)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.